פוסט זה בא לעודד את הורי הילדים ואת מפעילי ומנהלי מסגרות החינוך לילדים לידה עד שלוש לחשוב על דרכים לשתף פעולה ביניהם לטובת הטיפול והחינוך בתינוקות ופעוטות בטווח הקצר, ובכלל, עד אשר המדינה תחליט למלא את תפקידה בבניית התשתית הנאותה לחינוכם . בשלב זה נראה שהמדינה דילגה על שלב בניית התשתית ואימצה בחוק רק אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך. אמצעי פיקוח, כגון התקנת מצלמות וביקורי פתע במסגרות החינוך(רעיונות של הורים) – אינם מצליחים למנוע מקרים של התעללות, אלא רק להביא להענשת המחנכות שנתפסו בשעה שמתעמרות או אף מתעללות בילדים.
דעתי שעשויה להתגלות כלא פופולארית , היא שהורים ומנהלי ומפעילי מסגרות החינוך יחפשו במקביל לפיקוח וניסיון לבחור באנשים סבירים למילוי תפקידי הטיפול בתינוקות ופעוטות, דרכים לתמוך במטפלות ובמחנכות האחרות שנמצאות יום יום ושעה שעה במגע ישיר עם הילדים הצעירים.כל זאת על בסיס בניית אמון עם האנשים שמטפלים בילדיהם(בפוסט קודם התייחסתי לצעדים בוני אמון מצד ההורים והמחנכים כאחד).
חשוב שהורים ישכילו להודות למחנכות על הטיפול בילדים. שימצאו דרך לומר מילה טובה בעקבות התרשמות מקשר קרוב וטוב בין המחנכת לילדים שלהם. שיגלו הבנה לקשיים שהמחנכות מביעות. במקביל, על מנהלות המסגרות ומפעיליהן למצוא דרכים לתמוך במחנכות. לאפשר להן להביע תסכול ולספק תמיכה ואפשרות של יציאה להפסקות והחלפה לזמן מה כדי לאפשר "מילוי מצברים". בקיצור נדרש שיתוף פעולה בין הורים להמהלת מסגרות החינוך כדי לתמוך, להדריך ולסייע למחנכות המצויות בקשר ישיר אינטנסיבי עם הילדים הצעירים.
המצב מורכב כשמדובר במשפחתונים שבהם מחנכת אחת עובדת עם חמישה פעוטות לבד. בעיניי ראוי לחפש תמיכה קהילתית מבוססת התנדבות. לאתר בכל קהילה פנסיונרים או אנשים אחרים שהפרופיל שלם מתאים לעבודה חינוכית שיוכלו להירתם לעזור למסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש בשעת הצורך. ניתן לשקול כשלב בעיניים להכניס בנות שירות לאומי שעברו סינון והכשרה למסגרות חינוך לגיל הרך כסוג של מקום שירות. הצעה זו בעיתית כי היא עלולה לפגוע באפשרות שיפור תנאיי ההעסקה וההכשרה של המחנכות. אבל ניתן לגייס אמצעי זה שאמצעי חירום.
הצעותיי אלו אינן נובעות מתמימות, אלא מתוך התפיסה שברוב המקרים יחס בלתי נאות לפעוטות שגובל לעתים בהתעללות, נובע ממצוקה של המחנכות. אילו חשבתי שהמחנכות הן נשים סדיסטיות היה הגיוני להפעיל כנגדן אמצעי פיקוח חמורים. חשוב גם שנזכור ששיפור המצב בסמגרות החינוך יהיה הדרגתי. באחד בספטמבר 2019, פרופיל המחנכות יהיה זהה לפרופיל המנכות באמצע אוגוסט 2019. ולמצב זה יש להיערך.
המפתח לטיפול וחינוך טובים בגיל הרך ובכלל הוא קשרים בין אישיים טובים, מגנים, מעשירם ואוכפים גבולות סבירים. קשרים מסוג זה לא יכולים לצמוח ולפרוח באוירה של פחד. לא הייתי רוצה שהמחנכות של נכדיי יפחדו ממני וינסו להסוות את היחס לנכדים כשאני מתקרבת. השאיפה שלי היא שהמחנכות והמחנכים יהיו אנשים סבירים ופתוחים שאוכל לסמוך על תיאוריהם לגבי התנהגות הנכדים ושיתנהגו איתם בנוכחותי בטבעיות ולא בצורה מרצה.מה שנכון בנוגע לציפיותיי ממחנכות נכדיי, נכון לדעתי לציפיות מכלל המטפלות.
באשר להיבטים ארוכי טווח שקשורים לפתרונות אמיתיים למצב הלא תקין בחינוך לגיל הרך בישראל, חשוב שהורים יתבעו מהממשלה פתרונות. במקביל חשוב שהורים יבינו שטיפול וחינוך טובים מחייבים השקעת משאבים שהמקור הסביר שלהם הוא העלאת מיסים. זה אומר שכולנו נצטרך להשתתף במאמץ הלאומי לבנות תשתית חינוך לגיל הרך: המדינה תתכנן ותפקח ותנצל את המשאבים בצורה ממלכתית ושיוויונית. בנוסף, מפעילי המסגרות יצטרכו לעשות את המיטב כדי לנצל את השמאבים לטובת החינוך לגיל הרך.
ברור שקשה לצפות מהורים , ממחנכות וממפעילי מסגרות לגלות גישה ממלכתית, אחראית והוגנת בשעה שההתנהלות של הנהגת המדינה בנושא זה איננה משמשת דוגמה ומופת לאחריות וממלכתיות. אבל התנהגות אחראית וממלכתית מצד ההורים ומפעילי המסגרות היא לטובת הילדים שלנו והחברה שבה אנו חיים.
בנוסף, הן המשפחות והן המדינה חייבות לתת את הדעת לסוגיית תכנון המשפחות בישראל. זאת סוגיה שמדינת ישראל מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח מה גם שהיא איננה זוכה לפופולאריות בציבוריות הישראלית. חשוב שכל משפחה תתכנן את גודלה גם בהתאם למשאבים הכלכליים והרגשיים שעומדים לרשותה. גידול ילדים הוא "עסק" תובעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית ו"מגיע" לכל ילד שנולד לקבל סיכוי להתפתח לאדם שמגשים את הפוטנציאל שלו ותורם לחברה שבה הוא חי. חשוב לתת את הדעת לתכנון משפחות באופן שיאפשר למשפחות לגדל את הילדים תוך שהן מספקות את כל צרכיהם; על המדינה לכלול בהדרכת ההורים תכנים של תכנון משפחה. אנחנו מרבים להשוות את עצמנו למדינות ה-OECD. ואכן ההשקעה בחינוך לגיל הרך בישראל נמוכה באופן ניכר מממוצע ההשקעה בחינוך לגיל הרך במדינות ה-OECD . מעל ומעבר למדיניות עקבית של השקעה בחינוך לגיל הרך בעשורים האחרונים במדינות ה-OECD, יש לזכור שכמות הילדים למשפחה במדינות אלה הוא כמחצית מכמות הילדים הממוצע למשפחה בישראל. מצב זה מקשה על הארכה משמעותית של חופשות הלידה ועל בנייה של מסגרות חינוך לגיל הרך מספיקות ומרווחות דיין עבור הילדים הצעירים.
לסיכום, שיפור החינוך והטיפול בתינוקות ופעוטות מצוי באחריות משותפת של המדינה, מסגרות החינוך והורי הילדים. כל אחד מהשותפים האלו צריך למלא את תפקידו. המצב הלא תקין של החינוך לילדים בגיל לידה עד שלוש בישראל, מחייב תכניות לאומיות ארוכות טווח. בניית תשתית איתנה לחינוך הילדים מלידה עד שלוש הכוללת העברת האחריות לחינוכים של התינוקות והפעוטות למשרד החינוך, מחייבת תקציבים אדירים שמקורם היחיד האו עליית בגביית מיסים.יש רק לדאוג שהתקציבים שיתקבלו יופנו לבניית שירותים אוניברסאלים לילדים לידה עד שלוש; הכוונה לכל הילדים מכל המגזרים ולא רק לילדים הנמצאים במעונות היום הציבוריים. גיבוש ויישום הדרגתיים של תכניות אלה יתפרסו על פני שנים רבות. בינתיים תינוקות ופעוטות והורים זקוקים לפתרונות מיידיים. לכן יש לחשוב על דרכים לשפר במשהו את התנאים במסגרות החינוך לגיל הרך בטווח הקצר במקביל לשינויים מרחיקי לכת בתפיסות ובהשקעה בחינוך לגיל הרך בטווח הארוך. אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך ועל המחנכות לא יפתרו את הבעיה ולא יביאו לשיפור תנאיי החיים של הפעוטות והמחנכות במסגרות החינוך. טוב יעשו ההורים אם יבנו שיתופי פעולה הדוקים שכוללים דרישות מהמסגרות ומהצוות לצד תמיכה במחנכות שעובדות עם הילדים. תמיכה והבנה לקושי לתפקד בתנאיי העבודה הנוכחיים הכרחיות. בנוסף אין מנוס במדינה צפופה כמדינת ישראל מלחשוב על אימוץ צעדים של תכנון משפחה.