בפוסט שהתמקד בדרכי התמודדות עם ילדים דחויים , הבטחתי להקדיש פוסט מיוחד לילדים ביישנים ודרכי התמודדות איתם, לטובתם, בגן הילדים ובבית הספר.
ילדים נולדים שונים אלה מאלה בהרבה מובנים. שונות זו בין הילדים שמתמקדת בין היתר בהבדלים במזג או בטמפרמנט שלהם. אחד ההיבטים שבהם ניכרת שונות בין הילדים נוגעת לנטייה מולדת להגיב לגירויים חדשים בכלל ולאנשים לא מוכרים בפרט. מסתמן שכ- 15% מהתינוקות נולדים עם נטייה ראשונית להסתייג מדברים חדשים, במיוחד מאנשים חדשים. ביישנות מתייחסת לנטייה הזו להסתייג ממפגשים עם אנשים חדשים, עם ילדים תוך הרגשה של חשש, חרדה, דאגנות לקראת מפגשים אלו. עם זאת, נראה כי לעתים קרובות מדובר בקונפליקט שהילד חווה בין הרצון להתקרב, להשתייך לבין החשש מהמפגש שמביא בסופו של דבר לנסיגה חברתית. התוצאה היא לפעמים שילדים אלו נשארים בעמדה של התבוננות בילדים אחרים ולא נכנסים לתוך הקבוצה.
אף שמדובר בתופעה אוניברסאלית השפעותיה על הסתגלות הילדים נוגעת לנורמות תרבותיות שקשורה לאיך יאה להתנהל במפגשים חברתיים.
חשוב להבין גם שלהתנהגות ביישנית יתרונות וחסרונות כאחד. מצד אחד ילד ביישן הוא זהיר ומחושב מטבעו ועלול פחות להסתכן וזקוק להרבה פחות השגחה לעומת ילד שלא "מפחד" ונזהר מדברים ואנשים חדשים שזקוק לעין בוחנת כל הזמן.
ההשלכות של הנטייה לביישנות המולדת של הילד תלויות ביחס שהוא זוכה לה מההורים, מהגננות ומהילדים האחרים. התגובות הספונטאניות של הורים ומחנכות להתנהגות ביישנית של ילדים(הססנות במפגש עם אנשים אחרים לרבות ילדים, הימנעות מפעילות חברתית, נקיטת עמדה של מתבונן ולא של משתתף בפעילות) מושפעות מהערכים הנורמות התרבותיים.
אף שהביישנות עשויה להביא להערכה עצמית נמוכה ולדחייה חברתית, בנסיבות מסוימות השלכות לא רצויות אלו תלויות בתרבות. בתרבות המערבית בארה"ב וככל הנראה גם בארץ נטייה זו להירתע ממפגשים חברתיים חדשם מקבלת תגובות חברתיות שליליות מהורים, מורים וילדים אחרים.
לא כך הם פני הדברים בתרבויות אחרות אף שמדובר בתופעה אוניברסאלית, הערכים והנורמות הנהוגות בהן עשויים לאפשר ולעודד או לדכא את ביטויי הביישנות. ביישנות עשויה על כך ללבוש בבגרות צורות שונות כפועל יוצא של התרבות(Chen, 2010). בחברות אינדיווידואליסטיות היעדר עניין בסביבה ורצון לעשות דברים לבד נדחים; בסין לעומת זאת, ילדים ביישנים מתקבלים באופן חיובי לעומת דחייה של ילדים שמעוניינים לעסוק בדברים לבד. העצמאיים מידי בתרבויות אלו נתפסים כאנטי קולקטיביסטים. פעוטות קוריאנים וסינים נראו יותר מסויגים חברתית בהשוואה לפעוטות אוסטרלים וקנדיים. תינוקות סיניים נמצאו כפחות נוטים לחקור וכיותר נצמדים לאמהותיהם. נמצא גם שהורים בתרבויות שונות מגיבים באופן שונה כלפי ההתנהגות של ילדיהם. הורים אמריקאים נוטים להגיב על ביישנות עם דאגה, אכזבה, דחייה והענשה (Rubin & Burgess, 2002 ). לעומת הורים סיניים מקבלים ומעודדים סוג זה של התנהגות. גם ילדים עשויים להגיב על התנהגות ביישנית של ילדים באופן שונה בתרבויות שונות. לדוגמה נמצא שילדי גן קנדיים קיבלו תגובות פחות חיוביות וכאלו ששיקפו דחייה מעמיתיהם לעומת ילדים סיניים שהפגינו אותו סוג של התנהגויות נתקלו בתגובות חיוביות ובקבלה מצד ילדים אחרים.
אלא שהחברה בישראל היא רב תרבותית ותרבות הרוב בארץ-הורים, גננות וילדים נוטה לראות בהתנהגות מסויגת חברתית סימן של חולשה וילדים לעתים קרובות מקבלים תגובות שליליות על נטיותיהן הביישניות. המחקרים שהוזכרו קודם מתמקדים בתגובות "ספונטניות" של ילדים ומבוגרים כלפי ילדים בישנים. בפוסט זה אני מנסה להציג דרכי התערבות מכוונות שמטרתם בסופו של דבר להביא לכך שכל ילד וילדה ירגישו בנוח עם עצמם ועם סביבתם. שהם יקבלו את עצמם כמו שהם. לשם כך נדרשת התייחסות "מקצועית", מכוונת שלא מאפשרת לתגובות תרבותיות ספונטניות לפגוע בסיכוייהם של ילד זה או אחר להשתלב חברתית. מטרות האינטראקציה עם ילדים ביישנים הן להביא להערכה עצמית גבוהה של הילדים את עצמם ולאפשרות שישתתפו במפגשים חברתיים מרצונם כשהם חשים נינוחים בסיטואציות אלו.
להלן מספר דרכי התערבות מומלצות למימוש המטרות. הגולשים מוזמנים לתרום משלהם.
- חשוב להכיר לעומק כל ילד וילדה על מאפייני הטמפרמנט שלהם בכלל ואת תגובותיו לדברים חדשים ולאנשים לא מוכרים בפרט;
- חשוב מאוד לשאול את עצמנו מה "עושות" לנו רגשית התגובות הטמפרמנטליות של הילד הביישן המסויג חברתית-לנו כהורים וכמחנכים. איך "מסתדר" הטמפרמנט שלנו עם הטמפרמנט של הילד;
- נמצא אצל כל ילד ואצל הילד הביישן נקודות עניין וחוזק ייחודיות(אלו משחקים, פעילויות, ספרים הם אוהבים במיוחד; אלו ,כישרונות" טבעיים יש להם: בספורט, מוזיקה, קריאה, ציור, חשבון.
- נלמד מה מפחיד ומה מרגיע כל ילד כזה;
- נבנה להשתתפות בקבוצה תנאים שיתנו לילד הרגשה נוחה: למשל נרכיב בגן קבוצה עם ילדים מוכרים ולא שתלטנים; לא נלחץ אותם להשתתף בדיון כשלא נוח להם; נחשוב על מקום ישיבה שבו ירגישו בטוחים; נזמן פעילות בנושא מוכר וחביב עליהם;
- ננסה להכין את הילדים לקראת מפגש עם אנשים לא מוכרים; למקומות חדשים; תוך הצגת צילומים של המקומות והאנשים ולעתים משחקי סימולציה עם בובות או בלעדיהן;
- לא נלחץ את הילדים להשתתף; אבל נפלס דרך להשתתפות בקבוצה או במליאה על ידי "פינוי הבמה" לילדים אלו;
- נזמן משחק(בבית ובגן הילדים) בהתחלה עם עוד ילד אחד ונחנוך את את הילד הביישן תוך הבטחת השתתפותו במשחק ובדיון; נגדיל את הקבוצה בהדרגה;
- אחרי שהילד יוזם השתתפות נכיר בה ונשבח אותה ללא התנפלות מיוחדת;
- ניתן בעקביות חיזוקים חיוביים על העזה להתמודד ולהשתתף.
לסיכום: לא נתעלם מאי השתתפות של הילד בסשן במפגשים חברתיים; מנגד נימנע מהפעלת לחץ לחץ שהילד ישתתף; נימנע משיפוטיות כלפי אופיו של הילד או הילדה; נתבונן במפגשים חברתיים ונאתר מקרים של השתתפות שוויונית כמו גם מקרים של הימנעות מהשתתפות; נחנוך מפגשים חברתיים להבטחת השתתפות שוויונית; נעודד העזה להתמודד עם מצבים חברתיים.
מאיזה גיל אפשר ליחס לסימנים כבישנות?
הנטייה לביישנות קיימת מהלידה. סימנים של רתיעה מדברים ואנשים חדשים גם כן. סימני הביישנות הולכים ומצטברים ו. אני מניחה שבגיל שנה וחצי שנתיים אפשר לחשוב על כיוון כזה. בוודאי בגיל הגן אחרי גיל 3 ניתן לקבוע זאת.העניין הוא שההחלטה מתקבלת על ידי אדם חיצוני לילד . מה שחשוב בעיניי בכל מקרה הוא עם או ללא כותרת של ביישנות, לעקוב מקרוב אחרי איתותי התינוק , להיות רגישים ולכבד את איתותיהם גם לפני שקובעים שהם ביישנים.
תשובה ארוכה לשאלה קצרה!
תשובה ארוכה ולעניין!!
להקשיב להתבונן לחשוב ולהגיב!
קלודי יקרה, תודה על הפוסט הזה ועל קודמיו. אני ותלמידותיי לומדות ממך הרבה! סמדר מור (ד"ר…)
ד"ר מור היקרה, שמחה מאוד מאוד לשמוע. אין דבר שמשח אותי יותר מאשר הידעה שעושים שימוש בחומרים שאני כותבת. קלודי