איך נוגעים בנושא המוות והאובדן עם ילדים צעירים?

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא יום הזיכרון  לחללים שמקום קבורתם לא נודע. ימי הזיכרון השונים מעלים בהקשר החינוך לגיל הרך את השאלה איך משיבים לילדים בגיל הגן על שאלות שקשורות למוות ואובדן ? אני מבקשת שתשימו לב לכך שאני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המובגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות. אוסיף לבסוף המלצות על ספרי ילדים שעשויים לסייע בשיחה עם הילדים על נושא המוות וההתמודדות עם האובדן.

בעוד שברמה הלאומית ישנה חשיבות רבה ביותר לציין את יום הזיכרון של החללים שמקום קבורתם  לא נודע, כביטוי לצורך להנציח אותם ולבטא תודה והוקרה לאלו ששילמו במחיר חייהם למען כולנו-ברמה של התייחסות לנושא במסגרות חינוך לגיל הרך, אנחנו חייבים  לדעתי להגן על הילדים ולא לציין את כל ימי הזיכרון במסגרות החינוך. ריבוי ימי הזיכרון עלול ליצור עומס רגשי  מיותר על חלק מהילדים.

אפתח ואציין שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע,  לבין ילדים בגיל הגן שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות. 

הקושי שבמצב העמימות

ישנה מורכבות גדולה יותר למשפחות של חללים שמקום קבורתם לא נודע בשל חוסר הוודאות שכרוכה במצב הקשה הזה. בעוד שמוות הוא תמיד מצב קשה למשפחות-הימצאות קבר מסייעת בסופו של דבר להשלים עם האובדן, עם הסופיות של המוות. רונית שלו וסמדר בן אשר(2012) מדברות במאמרן על הקושי עבור ילדים ומשפחות  להתמודד עם מצבים שבהם יש הורה שהוא "נוכח-נפקד"-מצב שבו האדם עשוי להיות נוכח פיזית אבל נעדר פסיכולוגית (כמו במחלת האלצהיימר או דיכאון) או נעדר פיזית ונוכח פסיכולוגית(כמו הורה שעובד בחו"ל ומרבה להיעדר מהבית). אני מבקשת להוסיף כאן גם שלפעמים המוות עצמו(כמו במקרים של חללים שמקום קבורתם לא נודע) הוא מעין"נוכח נפקד" ומקשה מאוד על המשפחות.

לפני שאתייחס לשאלה מה כדאי לעשות וממה כדאי להימנע במצבים של מוות ואובדן בכלל ו"מוות עמום" בפרט, אתייחס בקצרה מאוד לאופן שבו ילדים צעירים מבינים את המוות ומתמודדים עם האובדן.לסוגיות אלו אתייחס בקצרה כי מצאתי ברשת ריבוי מקורות טובים ואינפורמאטיביים בשאלות אלו  וכללתי במאמר לינקים למקצתם.

על הבנת המוות בכלל ואצל ילדים בפרט

דיבור ואפילו חשיבה על המוות גורמים לכולנו סוג של אי נוחות. וזאת כנראה בשל התובנה שמדובר בתהליך הכרחי-בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יגיע לתחנה הסופית הזו. חלק מהקושי עבור חלק מאיתנו הוא לקבל את  העובדה שמוות הוא חלק מהחיים עצמם. עבור  המבוגרים יותר מבינינו ,יש במפתיע השלמה עם הכרחיות המוות אבל יש לעתים אי השלמה עם החיים עצמם שחיינו, ושאותם אי אפשר בדיעבד לתקן. חלק אחר מאיתנו חושש ממחלות שמתלוות לסוף החיים וחושש לא ליפול לנטל. אבל חשוב שכשאנחנו מנסים להבין את המוות ננסה להבין אותו גם מהפרספקטיבה של הזולת. במקרה הילדים הכרחי שננסה  להבין איך הם מבינים את המוות.

מושג המוות מורכב למעשה מכמה מושגי-משנה שבלעדיהם הבנת המוות של הילדים איננה "בוגרת". מושגים אלו קשורים להבנה המוות כתופעה ביולוגית מדעית. מחקרים מראים שרוב הילדים בני השבע מבינים את ארבעת הרכיבים של מושג המוות בדומה למבוגרים(דהיינו שהמוות הוא אוניברסאלי ומאפיין כל גוף חי; שהמוות הוא בלתי הפיך ונגרם על ידי תהליכי הזדקנות, מחלות וכו' שפירוש המוות כרוך בהפסקה מוחלטת של כל הפונקציות הביולוגיות(האדם המת איננו נושם, הולך, אוכל וכו).

על כן ארבעת מושגי המשנה הבאים נכללים בהבנת מושג המוות:

• אוניברסאליות
• חוסר הפיכות-סופיות
• חוסר פונקציונאליות
• סיבתיות

מציעה מאמר מצוין מתורגם מאנגלית על האופן שבו תופסים ילדים צעירים את המוות "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך

מהמאמר הזה אנחנו מבינים שילדים צעירים(בגיל הגן) אינם בהכרח תופסים את המוות כ"דבר" אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים שהעתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בו מן האי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב שנבין אפוא ששאלות המוות שלילדים בגיל הגן הן מצד אחד חקרניות(איך נראה ומרגיש אדם מת?-כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב?), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם. ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה הלא נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?"

ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. באחת השיחות בגן ילדים שמעתי ילדה שהציעה אחרי שהגננת הסבירה בעצב לכל ילדי הגן  על מותו של אבא של אחד הילדים  ממחלת הסרטן , שהאבא(המת) ישתה מיץ תפוזים כדי שיבירא ויחיה. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. ובכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו שמדובר בתהליך בלתי הפיך שהמת לא יחזור ותמיד יצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים.

ילדים בגיל הגן לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות: כגון הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות(כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות(לנשום, פעולות הלב וכו').

ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים . הם נוטים לספק סיבות לא  "מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.

על התמודדות עם אבל ואובדן אצל ילדים ומתבגרים אפשר למצוא התייחסות במאמרה המצוין של רונית שלו באתר פסיכולוגיה עברית.

ילדים כמו המבוגרים מתאבלים על אובדן. הדבר העיקרי שכנראה מבדיל בין אבל של מבוגרים לבין אבל של ילדים הוא תלותם של הילדים במשענת שמספקים המבוגרים בחייהם כדי להתמודד עם האבל. על כן בצדק רב מצוין במאמר שילדים לעתים קרובות אינם מקבלים מספיק הכרה באבל שהם חווים ותמיכה בהתמודדותם איתו. ציטוט מתוך מאמרה של שלו.

" התוצאות הראו כי רוב הילדים הפגינו עצב והלם בעת ההודעה, רובם בכו מאד בתקופה הראשונה לאחר המוות אך, ארבעה חודשים לאחר האבדן רק 8% בכו מידי יום ובעיקר הילדים הצעירים. באופן כללי מצא המחקר כי רוב הילדים הצליחו לחזור לתפקוד רגיל בבית הספר. ממצא מעניין במחקר היה כי כ- 80% מהילדים חשבו ונזכרו בהורה מספר פעמים בשבוע, חלמו על ההורה המת, דיברו עמו בליבם וביקרו בבית הקברות. הקשר הפנימי של הילד עם ההורה הווה תגובה רווחת בקרב הילדים ונראה כי הוא עזר לילדים לחזור לתפקוד בחיי היום יום (אביעד, 2001)."(הדגשות שלי כדי להבליט את הרעיונות המרכזיים בקטע)

קטע זה מראה תהליך של קושי והלם ראשוני לקבל את עובדת המוות, עיבוד האבל, נוכחות פסיכולוגית של ההורה המת בתודעת הילד, וסוג של השלמה כשהקשר עם ההורה המת מופנם בתוך האישיות של הילד ובתודעתו.

מה נעשה כדי לעזור לילדים להתמודד עם האובדן וממה נימנע ?

הדברים שלדעתי כדאי שנימנע מלעשותם

1. הכרחי שלא נתעלם מהצער של הילדים, מהרצון שלהם לשאול אותנו שאלות על המוות בכלל ועל מוות של קרובי משפחה בפרט.
2. לא ניתן לילדים להתמודד לבד עם הצער!
3. חשוב שלא נתעלם ממות בטבע בסביבה הקרובה של הילדים: לא נתעלם מציפור מתה בסביבה או מחתול שמת. ההכירות עם מוות של בעלי חיים היא סוג של חיסון שמסייע להתמודדות עם מוות של בני אדם.
4. לא "נתפרק" רגשית מול הילדים נוכח מוות של קרוב משפחה.
5. לא נציף את הילדים בפרטים מפחידים ובתיאורים של נסיבות המוות.
6. לא נחשוף את הילדים לשיחות שלנו עם מבוגרים אחרים על נסיבות המוות.
7. בגן הילדים לא נקיים שיחות מליאה בנושא המוות כי אין לנו מושג מה ילדים שונים יבינו משיחות אלו. המוות הוא לא "נושא לימודי" רגיל הוא חלק מהחיים ואותו יש לתווך ברגישות לילדים תוך התאמה אופטימאלית למצבם הרגשי ולשאלותיהם.
8. נהיה אמפאתיים עם הילדים אבל לא נרחם עליהם ולא נפורר את מסגרת החוקים וההרגלים  שלהם הוא רגיל.
9. במקרה של "מוות עמום", כמו מצב של חשד להתאבדות או חלל שמקום קבורתו לא נודע, אחרי התלבטויות רבות, אני ממליצה שכדאי מאוד שנימנע מלחשוף את העמימות לילדים. שנקבע נחרצות שהאיש מת ולא ניתן לילד להתמודד עם אי הוודאות שהיא לדעתי בלתי נסבלת מזוית הראייה של ילד צעיר.

מה נעשה?

1. נתבונן מקרוב בהתנהגות הילד שחווה אובדן; נעקוב אחרי התנהגותו בכלל ואחרי האינטראקציות שלו עם ילדים אחרים; נעקוב אחרי תפקודי האכילה והשינה שלו. אחרי תפקודו במעון ובגן.
2. נציע פעילויות שמאפשרות הבעה חופשית: בציור, במשחק סוציודראמטי. ונתבונן במשחק וננסה להבין גם באמצעותו מה עובר על הילד.
3. נשיב על כל שאלה שהילד שואל ! נגיד תמיד את האמת ונסביר את המוות במושגים ביולוגיים ולא מיסטיים. נשתמש במילים מדויקות: האדם מת (ולא ישן, או עלה לשמיים). שימוש במילים לא מדויקות מטעה ומפחיד. כי הילד יצטרך בסופו של דבר לישון ואנשים בסביבתו יטוסו . אז מה נעשה?
4. נהיה שם בשביל הילד ביומיום. הילד הצעיר צריך לדעת קודם כל שיש על מי לסמוך. שיש מי שיטפל בו.
5. קשר טוב עם ילדים מתחילת חייהם שכולל מתן הבנה וביטחון, פיקוח על התנהגות ואפשור הבעת רגשות ומחשבות-בונה את השתשית ההכרחית להתמודדות עם מצבי משבר בלתי צפויים בהמשך חייו.
6. במקרה של מוות במשפחה, נהיה רגישים וגמישים, אבל נקפיד עד כמה שאפשר על שמירת הרגלים וכללים. לא נרשה לילד לעשות כל אשר עולה על דעתו!
7. אנשים קרובים לילד ישוחחו איתו על המוות ולא פסיכולוגים ויועצים. הם זקוקים שאנשים קרובים ישוחחו איתם.
8. נדבר עם הילדים על מוות של בעלי חיים בסביבה הקרובה כשמזדמנים מצבים כאלו.
9. נשים לב למה מספרים ילדים שחוו מוות לחבריהם לגן ונתערב בפעולות תיווך אם נשמע בנסיבות אלה  עיוותים.
10. אם שי צורך בשיחות עם כל ילדי הגן(במקרה של פטירה של אדם קרוב  מבין ההורים או אנשי הצוות)-לא נסתפק אף פעם בשיחות במליאת הגן. נתייחס לאירועים. נסביר בקצרה לכולם ואח"כ נתייחס לנושא בקבוצות בלתי פורמאליות. נשוחח עם קבוצות קטנות כדי שנבין מה חושבים הילדים על המוות שהתרחש בסביבתם.
11. נקרא לקבוצות ספרי ילדים טובים שנוגעים במוות ונשתמש בספרים כאמצעי לשיח עם הילדים. נקשיב לדבריהם במהלך קריאת הספר.
12. חשוב בעיניי שספרים מהסוג שאני מציעה יהיו בכל גן אבל שלא נחליט סתם ככה בלי קשר לאירועים  לספר אותם לילדים. מוות של בעל חיים או של אדם בסביבה הם טריגר טוב לקרוא אותם.

ספרי ילדים מומלצים לילדי גן וילדי בית ספר יסודי

• ספר ילדים נפלא ורגיש של אלונה פרנקל: "סיפור מהחיים" מומלץ בהחלט

ספר יפיפה על מוות של ציפור, עצב ותקווה. ועל אימא שהיא יודעת להתמודד ברגישות עם המוות. אימא שלוקחת אחריות והיא זו שעוטפת את הציפור המתה בעלים וקוברת אותה. אימא שהיא מורה טובה לחיים.

• הספר הנפלא "סוד הגן הנעלם" של פרנסס הודג'סון ברנט המספר על יתמות ועל ידידות מופלאה בין שלושה ילדים (בת ושני בנים) שעוזרת  לכולם להתמודד עם האובדן ולבנות חיים שמחים סביב הפרחת הגן הנעלם.

מדובר בספר שיצא לאור בתחילת המאה ה-20 והפך לקלאסיקה. הוא תורגם בשנת 2014 שוב לעברית על ידי הגר ינאי. ספר זה מיועד בגרסתו המלאה לילדים בני 9-10 ומעלה.

נתקלתי לאחרונה בגרסה מקוצרת שלו בתוך אוסף סיפורים קלאסיים לילדי גן. נכדתי בת השלוש וקצת ביקשה שאקרא לה אותו ולהפתעתי היא עקבה בעניין אחרי הסיפור.

• הספר "מלחמה זה דבר בוכה" של תרצה אתר. אתם מזומנים לעיין בכתבה של יעל דר על הספר המחודש  מלחמה זה דבר בוכה מאת תרצה אתר
• "החתולה מיצי מתה" בתוך הספר הנשיקה שהלכה לאיבוד מאת דבורה עומר.

רשימת מקורות על אובדן עמום

שלו, ר' ובן אשר, ס'(2012). התמודדות משפחות וילדים עם אובדן עמום של אחד ההורים. היועץ החינוכי. 

Boss, P. (1977). A clarification of the concept of psychological father presence in families experiencing ambiguity of boundary. Journal of Marriage and the Family, 39, 141-151.

Boss, P. (1999). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Boss, P. (2002). Ambiguous loss in families of the missing. The Lancet Supplement, 360, s39-s40.