תוקפנות היא חלק מהחיים האנושיים. תוקפנות לצד התנהגות פרו-חברתית. בני אדם נולדים עם הפוטנציאל להפגין גם תוקפנות (ניסיון מכוון לפגוע באנשים או חפצים) וגם התנהגות פרו חברתית(התנהגות שמכוונת להיטיב עם הזולת). בחינוך לגיל הרך אנחנו מרבים להתייחס לתוקפנות המתקיימת בתוך חברת השווים – בין הילדים. לעתים אנחנו מתייחסים גם לתוקפנות כנגד ילדים על ידי מבוגרים. מעט מאוד התייחסות ציבורית ומחקרית מתמקדת בתוקפנות של ילדים, לא כל שכן של ילדים בגיל הרך (מהלידה עד גיל שמונה) כלפי מבוגרים-הורים, גננות ומורים. המחקרים המעטים שמתמקדים בתוקפנות נגד מורים בודקים את התופעה בנוגע לילדים בבית ספר יסודי או תיכון. תוקפנות של ילדים צעירים נגד גננות ומורות כמעט ולא נבדקה.
היעדר המחקר בתחום זה איננו מפריע לגננות ומורות ולעתים להורים להרגיש איום, עלבון ,כעס ובושה לנוכח התוקפנות המופנית נגדם על ידי הילדים. מצב זה יוצר סוג של מעגל שלילי: התוקפנות של הילדים נגדם מביאה גננות ומורות ולעתים הורים, להרגיש עוינות כלפי הילדים דבר שגורר לעתים תגובות רגשיות סוערות כנגד הילדים – תגובות אשר עלולות לערער את הקשר איתם; במציאות של קשר מעורער עם ה"מבוגר האחראי", מרגיש הילד שיש לו מעט מאוד מה להפסיד, ומסלים את ההתנהגות-הסלמה שמגבירה את העוינות כלפיו וחוזר חלילה. עוינות זו נמצאה כמזיקה להפעלת התערבות מקדמת עבור הילדים.
האילוסטראציה מתוך פוסט של C. Mizerny
אם כך, ניתן לקבוע שחשיפה של גננות, מורות והורים לתוקפנות פיזית מצד הילדים, גוררת במקרים רבים תחושות של עלבון-של פגיעה בתחושת הערך העצמי. "ניתן לתאר את העלבון כתחושת פגיעה בערך העצמי של האדם, שנגרמת כתוצאה ממעשה או מאמירה של אדם אחר. עלבון אינו חייב להיות מכוון (כלומר אדם עלול להעליב אדם אחר מבלי שהתכוון לכך), אך התוצאה שלו היא תמיד תחושה של פגיעה – אם מתוכן הדברים ואם מעצם אמירתם."(אורית אלפי, 2011).אף שלהגיב לעלבון עקב התוקפנות הפיזית בבאמצעות "התקפה" או בנסיגה מהקשר זה אנושי- מדובר בתגובות שלא מקדמות את הילד התוקף. על אף הקושי חשוב לנסות לחלץ מתוך עצמנו את היכולות להבין את המצב, לגלות אמפתיה עם הילד ולגבש תגובה "חינוכית הולמת" שמצד אחד תמתן את ההתנהגות של הילד ומצד שני תיתן לו את ההרגשה שהוא לא לבד.
במעט הספרות המחקרית שמתמקדת בתוקפנות נגד מורים (ספרות שמשלבת תוקפנות מצד תלמידים נגד הורים או עובדים אחרים) הדגש הוא על הפגיעה ודרכי התגובה של המורה. טענתי היא שהתופעה של תוקפנות נגד מורים היא תופעה "אקולוגית" וגיבוש דרכי ההתמודדות איתה מחייב להבין את הסיטואציה במסגרות החינוך גם ממעוף הציפור וגם מהפרספקטיבות של בעלי העניין השונים: הגננות והמורות, הילדים, הצוות, ההורים האחרים, ממונים בתוך המערכת של הרשות או של משרד החינוך. דהיינו, לא מספיק לטפל במורה הפגוע אלא יש לתת את הדעת למה קורה עם הילד ועם הוריו ועם יתר התלמידים בכיתה.
לצד הצורך באי השלמה עם תוקפנות ופגיעה במורים כמו באי השלמה עם פגיעה בילדים או בהורים-מתחייב להבין שמציאת פתרון לתוקפנות נגד מורים מצד ילדים בגיל הרך, מחייבת מציאת פתרון גם למצוקות שהובילו את הילדים לנקוט בתוקפנות מסוג זה כנגד דמויות סמכות.
בהיעדר מסגרת תיאורטית וממצאי מחקר שנוגעים לתוקפנות של ילדים צעירים כנגד הורים, גננות ומורים אציע את פרשנותי לתופעה -תוך שאנסה להתייחס אליה גם מתוך פרספקטיבה התפתחותית.
מה עשוי להביא ילדים להפגין תוקפנות נגד מבוגרים משמעותיים בחייהם?
קווים מנחים בהתפתחות הביטוי של התוקפנות הפיזית
רוב הפעוטות מפגינים תוקפנות פיזית בין גיל שנה לשנתיים. תוקפנות זו מופנית כנגד אחים, הורים, ילדים אחרים. תוקפנות זו היא ביטוי לתסכול או באה לקדם השגת מטרות כגון קבלת צעצועים או חפצים נחפצים אחרים. התוקפנות לא באה לפגוע בהכרח, אבל תגובה נסערת תהווה חיזוק עבור הפעוט לנסות שוב. ילדים צעירים מפגינים התנהגות תוקפנית לצד התנהגות פרו חברתית. מגיל זה עד גיל שלוש, שלוש וחצי נרשמת עלייה בשכיחות התוקפנות הפיזית אצל רבים מהילדים. אחרי גיל שלוש, שלוש וחצי רובם של הילדים מתחילים להפחית את שכיחות ההתנהגות התוקפנית שלהם, ומיעוט קטן אינו נוהג בתוקפנות כלל. השיפור הזה קורה עקב פיתוח כישורים תקשורתיים ויכולת של ויסות עצמי שמאפשרים להביע רגשות ולהשיג דברים בדרכים "נאותות" ומייתרים את הצורך להישען על תוקפנות פיזית. מיעוט נוסף שכולל כ-%5%-%10 מבני הגיל (בנים יותר מבנות) ממשיכים ואף מגבירים את השימוש בתוקפנות פיזית. קבוצה זו נחשבת לקבוצה בסיכון כיוון שאם ילדים אלו אינם זוכים להתערבות אינטנסיבית ועקבית שמלמדת אותם באופן פעיל אסטראטגיות של התמודדות עם תסכול וכישורי תקשורת), הם מצויים על מסלול של פיתוח בעיות התנהגות, חוסר הסתגלות וקשיים מגוונים בהווה ובעתיד. (Tremblay, 2012; Tremblay et al, 2004).בלסקי (Belsky, 2013) הראה שהתערבות מקצועית ועקבית מיטיבה במיוחד עם ילדים אלו שנחשבים לילדים בסיכון. מדובר בילדים שרגישים יותר -לטוב ולרע-להשפעות סביבתיות. דהיינו, סביבה לא טובה(שעשויה לכלול דפוסי הורות לא מאורגנים או משמעת קשה על בסיס קשר שאיננו חם עם הילדים), משפיעה ביתר קלות על ילדים בסיכון אבל גם ההיפך הוא נכון. אותם ילדים עצמם מושפעים ביתר קלות בהשוואה לילדים "חסונים" מסביבה תומכת ומכוונת-השפעה שעשויה להביא לשיפור משמעותי של ההתנהגות.
משמעות התוקפנות הפיזית נגד מבוגרים אצל פעוטות לעומת ילדים בגיל הגן
מן התיאור הקצר של מסלול ההתפתחות של התוקפנות הפיזית ניתן ללמוד שתוקפנות פיזית נגד מבוגרים בקרב פעוטות היא דבר שכיח. פעוטות יפגינו סוג זה של תוקפנות כנגד אנשים שעימם הם מצויים בקשר אינטנסיבי, יומיומי. לכן יכו, ינשכו, "ימעכו" את ההורה או את המטפלת. יעשו זאת כאמור מתוך תסכול, לעתים מתוך התפעלות מהתגובה של המבוגר(סוג של התנסות) ופעמים אחרות כדי להשיג דבר מה בכלל או שהמבוגר מנע את קבלתו. אין להמעיט בערך התרגול וההתנסות שככל הנראה רואים הפעוטות בתוקפנות נגד מבוגרים. פעוטות "חוקרים" את תגובות המבוגרים כשם שהם חוקרים תופעות פיזיקליות כגון הקולות שמשמיע צעצוע שאותו הם מפעילים. בכל מקרה אין לראות בתוקפנות נגד מבוגרים מצד פעוטות קושי לקבל סמכות. מבוגרים(הורים ומטפלות) עשויים להגיב לתוקפנות זו בצורות שונות. יש שיקפאו; יש שיצחקו לעתים מהמבוכה שנגרמת על ידי פגיעה על ידי היצור הנתפס לפני התוקפנות ככל כך "תמים", ויש שיפגינו התפרצות של כעס מילולי. ברפרטואר התגובות גם עלבונות מילוליים או עונש פיזי-"להחזיר מידה כנגד מידה" על מנת שהילד יחווה את אי הנעימות של התגובה".
בשונה מהתוקפנות הפיזית המכוונת נגד מבוגרים מצד פעוטות(עד גיל שלוש בערך) שהיא אינסטרומנטאלית או סוג של למידה דרך התנסות, תוקפנות מסוג זה מצד ילדי גן בני ארבע, חמש, שש [וגם של ילדים גדולים יותר] מהווה סוג של התרסה נגד סמכות המבוגר מעל ומעבר להבעה של תסכול מצטבר. תוקפנות זאת היא פעמים רבות "תוקפנות עוינת"(סרוף ושו"ת, 1998, עמ' 457) שמטרתה העיקרית לפגוע בזולת-לנקום על פגיעה סוביקטיבית שחש הילד. לעתים קרובות מבוגרים נעלבים מאוד מהתוקפנות שמופנית נגדם, והכעס על הילד התוקפן עוצמתי הרבה יותר מאשר הכעס המופנה כנגד הפעוט שמפגין סוג זה של תוקפנות. מבוגרים עלולים להרגיש במקרה זה קושי של ממש להמשיך לקיים קשר "רגיל ורציף" עם הילד התוקפן. הפרשנות לגבי חציית הגבול של הילד מחמירה. כשמדובר בילדים בגיל הגן – תוקפנות נגד מבוגרים הרבה פחות שכיחה מהתוקפנות נגד קבוצת בני הגיל. בגיל זה יש לילדים מודעות לגבי הבדלי תפקיד וסמכות בתוך החברה. כחלק מתהליך הסוציאליזציה הם מבינים יחסים של חלוקת כוח בין אנשים ובידי מי הכוח להחליט. לכן בשונה מאשר בגיל צעיר יותר, יש להתייחס לתוקפנות שמופנית על ידי ילדים בגיל הגן ואילך כנגד מבוגרים כאל איתות אזהרה, כאל תופעה חמורה שמחייבת התערבות מקצועית מושכלת. אין מדובר במקרה זה בתופעה התפתחותית. אסתכן ואומר שילד לא היה מגיע למצב של תוקפנות פיזית נגד מבוגרים אם איתותי המצוקה שלו היו מזוהים בשלב מוקדם יותר ומטופלים בצורה הולמת. בדיוק מהסיבה הזו, הכעס שגובל לעתים בתוקפנות כנגד תוקפנות, או הנסיגה מהקשר עם הילד מחמירים את מצבו ותורמים למעגל שלילי שמסכן את הרווחה הרגשית ואת המשך ההתפתחות של הילד, מעל ומעבר לפגיעה ולעלבון שחש המבוגר שנפגע.
מה עושים במקרה זה? ברור שלא מתעלמים מהתוקפנות הזו ומחכים שהיא תחלוף מעצמה. אבל ברור באותה מידה שתגובה רגשית עוצמתית וסוערת וענישה חמורה(השעייה לדוגמה) לא יתנו מענה לבעיה עצמה. ילד בגיל הגן לא מגיע סתם כך לתוקפנות נגד מבוגרים. הכרחי במקרה זה להירתם להבנת הגורמים שהביאו את הילד לאימוץ התנהגות לא מקובלת ולבניית תכנית התערבות. כבסיס לבניית תכנית ההתערבות יש להבין גורמים שקשורים בילד עצמו, בסביבתו המשפחתית ובסביבתו האישית. חשוב שנזכור שבגורמים ניתן יהיה למצוא לאו דווקא ולא רק חוסר גבולות בסביבה הביתית של הילד, אלא חוסר מענה לצרכים הרגשיים שלו בבית ו/או בגן. קווים מנחים לבניית תכנית התערבות במקרה זה, ניתן למצוא בפוסט שמוקדש לנושא בבלוג זה. תכנית ההתערבות מחייבת את שיתוף ההורים ומחייבת יישום אינטנסיבי ושיטתי. בתכנית במעין זו הכרחי שהילד יראה את עצמו שותף למאמץ לשפר את ההתנהגות ולא שיראה בתכנית משהו שנעשה נגדו.
חשוב מאוד לצפות בגנים דרך קבע בילדים וליצור קשר משמעותי עם כל אחד מהם על מנת לזהות סימני קושי לפני שמגיעים לממדים גדולים דוגמת התוקפנות המופנית נגד מבוגרים. בבלוג זה פוסט שמציג תכנון שנתי בגן שעשוי לבנות דרכי מניעה לצד דרכי התערבות-כשמביאים בחשבון את ריבוי הילדים בגן ואת הצורך להיערך כדי לאפשר לעצמנו מעקב שיטתי אחרי ההתנהלות של הילדים-עוד לפני הופעתן של התפרצויות.
מבקשת לשתף כאן במחשבה נוספת שנוגעת לפרשנות שלנו, הבמבוגרים על התוקפנות של הילדים נגדנו. מובן לגמרי שאנחנו מרגישים פגועים. זכותנו לא להיפגע כחלק ממילוי תפקידנו החברתיים והמקצועיים. אבל כדאי שנחשוב על זה שכשם שאנו מרגישים פגועים, כך גם ילד שנפגע מילד אחר מרגיש פגוע ונעלב. להיות מושא לתוקפנות "לא עושה טוב" לאף אחד, לא לילדים ולא למבוגרים. לכן חשוב בעיניי לראות בפגיעה בנו מצד הילדים, קשה ככל שתהיה, הזדמנות לפתח אמפתיה עם אותם ילדים שהם קורבנות לתוקפנות מצד ילדים אחרים או מצד מבוגרים, ואנחנו לא מספיק מזדהים עם כאבם הפיזי והרגשי. אפמתיה והזדהות שאמורים להביא לפעולה, לבניית תכניות התערבות להפחתת התוקפנות ולמתן מענה לצרכים הרגשיים של הילדים כולם: התוקפנים והנפגעים.
חשוב שנהיה מודעים לפרשנויות שלנו לגבי התנהגות הילדים כי הללו משחקות תפקיד חשוב באופן שבו נתמודד עם התופעה. מחקרים מראים שוב ושוב שלתפיסות המורים ולאיכות הקשר שלהם עם הילדים השפעה מכרעת על תוצאות ההתערבות.
לסיכום, בפוסט זה הצגתי פרספקטיבה התפתחותית על תופעת התוקפנות נגד מבוגרים משמעותיים(הורים, גננות ומורים) מצד הילדים. בנוסף, הצעתי שנראה בתוקפנות נגד מבוגרים בגיל הגן , איתות אזהרה שמחייב בניית תכנית התערבות מקצועית שחשוב שתיושם באינטסיביות ובעקביות. תכנית אשר תגייס את הילד כשותף ותכלול הורים ואנשי צוות חינוכי. לצד האמירה שאין לקבל תוקפנות ופגיעה במבוגרים כמו שאין לקבל פגיעה בילדים, נאמר גם ששמירה על קשר של אכפתיות עם התוקפן הכרחית. ילדים אלו זקוקים לנו ויש לראות בהם מושא לטיפול ולא מטרד שיש להרחיק אותו. ככל שנטפל בבעיות היסוד שהובילו לתוקפנות נגד מבוגרים מוקדם יותר, כך נמנע מהילד ומהסביבה נזקים עתידיים. נזכור שקשה ככל שתהיה ההתמודדות עם תוקפנות נגד מבוגרים בגן ובראשית בית ספר יסודי, יש לה סיכויי הצלחה לשנות את מסלול החיים של הילדים האלו הרבה יותר מאשר טיפול בתופעות כאלו בחטיבת ביניים ובתיכון. בגיל הרך, עוד אפשר לשכנע את הילדים לבחור בדרך של משא ומתן עם העולם ולא במלחמה נגדו. ככל שהילדים מתבגרים בתוך סביבה שמזניחה אותם רגשית או מדכאת אותם פיזית ורגשית, או שאדישה להתנהגות הבעיתית שלהם, הם צוברים עוינות ואף שנאה על העולם, מרגישים שאין להם מה להפסיד ומותירים לנו הרבה פחות ברירות מענישה והגבלת החופש שלהם כדי למנוע פגיעה. חבל לכן להפנות גב לאיתותי מצוקה בגיל צעיר שהתמודדות איתם עשויה להציל חיים העתיד. נזכור שתוקפנות נגד מבוגרים בגיל הגן הוא סוג של איתות מצוקה מצד הילד שאין להתעלם ממנו!
תודה קלודי על הפוסט. באת בדיוק בזמן! אני רק רוצה לשאול, בהמשך לשלילתך את תגובת ההשעיה, מה לדעתך אפשר לעשות כדי לשמור על מוגנות המחייבת את הצוות כלפי הילדים בגן?
אני חשובת שכדאי לעשות כמה דברים.. חשוב על בסיס שיחות עם הילד משפחתו והצוות ותפיות על התנהגותו לנסות להבין מהו מקור המצוקה שחווה הילד. בכל מקרה חשוב להגיע איתו להסכמה לומר לו שמדובר בהתנהגות לא מקובלת ושתעשו הכל שהתוקפנות לא תישנה. חשוב בעיניי לבנות תוכנית במסגרתה הילד מקבל חיזוקים חיוביים על כל פרק זמן שהוא לא נוהג בתוקפנות. כמו כן כדאי מאוד לזהות סימנים של התנהגויות שמבשרות את בוא התקופנות וגם ללמד אותו לזהות אותן ולהתריע על קושי וגם בעצמכם לנסות לפנות אליו כדי למנוע תוקפנות. חשוב מאוד ללמד את הילד להגיד במילים מה מפריע לו .
אני חשובת שלתוכנמית כזו יש סיכוי רב אבל מתחייבת עבודה שיטתית ודי צמודה. חשוב שכל צוות הגן יהיה מודע לתוכנית. קלודי