פוסט זה בא להציג את הספר "בומלך " שאורה איתן כתבה ואיירה. הספר בהוצאת עם עובד. ספר ילדים שיצא לאור בשנת 2019. בעקבות הצגת הספר אשתף בהרהורים שנוגעים לחינוך ילדים שעיון חוזר ונשנה בספר זה העלה אצלי. הורים וגננות שקוראים ספר זה לילדים מוזמנים להרהר בעצמם על הספר ועל השתמעויותיו החינוכיות.
בספר מסופר על ילדון זקוף קומה שקם בוקר אחד, לבוש פיג'מה ונעול נעלי בית, חובש כתר מניר משבצות צהוב, מרכיב משקפיים ומתחיל את יומו. הולך לאיטו לחדר האמבטיה מושך מאחוריו "שמיכי", מתכונן לצחצח שיניים ופתאם מתבונן במראה ונחרד לגלות שכתם גדול ושחור מסתיר את פניו. החרדה פינתה מקום לזעם בשעה שצרח על החדרנית:"את רשלנית! את עצלנית! לכי מהר לנקות את המראה". למרבית הפלא גם ביצת העין שהתכונן לאכול במטבח הייתה מכוסה בכתם שחור. בומלך פנה לטבחית בקול זועם ודרש ביצה חדשה נטולת כתמים. מייד אחר כך פנה לצעצועיו כדי להירגע, אבל גם הצעצועים נראו לו מוכתמים ומלוכלכים. בצער לו יצא בומלך לגינה להריח פרחים. אבל כשהתכופף גילה שהפרחים מוכתמים אף הם בכתמים שחורים ומכוערים. הפעם בומלך צרח על הגננים ודרש מהם לנקות את הפרחים לאלתר!
התנסויות הבוקר השחור הזה הובילו את בומלך להשתולל מכעס, לבעוט בדברים. הוא בעט באבן, בעיטה שהכאיבה לו מאוד והביאה אותו לידי בכי, בכי בקול רם. בכי של כאב ולא של השתוללות. "המטפלת" שמעה אותו, ניגשה אליו , הושיטה לו ידיים ובומלך נענה לחיבוק "המטפלת" תוך שהוא אומר לה שהוא כועס על החדרנית, על הטבחית, על הגננים, "על כולם מפני שלא ניקו את העולם". "המטפלת" חיבקה אותו חיבוק חזק חזק . בומלך התמסר לחיבוק הזה. בהמשך "המטפלת" הסירה את משקפיו, וניגבה את העדשות והרכיבה לו את המשקפיים אחרי שעברו ניקוי יסודי. וראו זה פלא: הפרחים נראו לו צבעוניים ויפים ולא מלוכלכים. בומלך נתן נשיקה למטפלת והלך לאכול ארוחת בוקר.
על ניתוח האיורים ועל התפתחותה המקצועית של אורה איתן כמאיירת וכסופרת ילדים ניתן לקרוא בכתבה בכתב העת המקוון "פורטפוליו". אכתוב רק שמדובר בספר בפורמט קטן. הרקע שלו לבן. האיורים מינמליסטים וכך גם המלל מועט ומדויק.
ספר נהדר זה מתאים לדעתי לילדים צעירים מגיל שנתיים וחצי ואילך. מתאים במיוחד לילדים שתוך כדי גילוי מאפייני העצמי והזהות שלהם משחררים כעס ומה שקרוי התקפי זעם (temper tantrums). חשוב במהלך הקריאה לשמוע את קולותיהם של הילדים-מה הם חושבים על בומלך. הספר נותן לדעתי השראה להורים ולגננות.
מה שאהבתי בספר מעבר לסגולותיו האמנותיות, הוא השהייה של פעולות מיידיות מצד המבוגרים ואפשור של מרחב וזמן להתלבט מה קורה לילד. השהיית הפעולה מאפשרת לילד לתרגם את הזעם שהוא חש למילים "אני כועס על זה ועל זה ועל כל העולם". בספר ה"מטפלת" הנבונה וטובת הלב מגיעה למסקנה שהבעיה היא בפרספקטיבה. הילד קם בבוקר "על צד שמאל", ורואה רק את חצי הכוס הריקה, רואה את העולם מוכתם בשחור. לכן ה"תרופה" צריכה להיות שינוי הפרספקטיבה, ניקוי עדשות המשקפיים. הפעולה החינוכית של ה"מטפלת" עבדה. אבל לדעתי ניקוי העדשות לא היה מועיל ללא החיבוק שמוצע וניתן בהדרגה: קודם היא מושיטה ידיים, אחר כך מקרבת את הילד אליה ורק לבסוף לוקחת אותו בידיים ומחבקת אותו חזק חזק. האפקטיביות של הפעולה החינוכית שלה ניכרת לא רק בכך שבומלך רואה את העולם נטול כתמים אלא גם בכך שהוא עצמו רץ אליה לתת לה חיבוק ונשיקה.
הספר כולו הוא ספר "שקט". האיורים והמלל מינימליסטים כאמור. ובנוסף, השקט מתבטא בכך שאין בו הרבה דיבורים והטפות. המטפלת משחררת משפט אחד בלבד. כשהיא מגלה את בומלך בגינה כואב ובוכה, היא שואלת:"מה אתה עושה בחוץ, לא רחוץ, לא מסורק, חבוש בפיז'מה?". מיעוט המלל מנוגד לריבוי המחשבה שמושקעת בפעולות. והפעולות התגלו כאמור להיות אפקטיביות למדי.
יש מי שעשוי לראות בספר גם רמיזה לכך שבדורנו ילדים גדלים כ"נסיכים" ו"נסיכות". ילדים שרואים בהורים ובמחנכים סוג של משרתים(חדרניות, גננים, טבחים). ככל שאני קוראת את הספר שוב ושוב מתבוננת בו , אני רואה יותר ויותר את הסבלנות של ה"מטפלת" ואת החום שמאפיין את הקשר שלה עם בומלך. ללא קשר טוב קודם, לא נראה לי שהילדון היה נענה לטיפולה החכם והמסור של "המטפלת". הנכונות שלו לקבל את חיבוקה ולהחזיר לה חיבוק ולאפשר לה לטפל במשקפיו היה בלתי אפשרי ללא קשר -קודם-של אמון ביניהם.
לסיכום, ספר נהדר שכדאי לקרוא אותו, להתבונן בו, לחשוב עליו ובעיקר להיות קשובים למה שיש לילדים לומר תוך כדי הקראתו החוזרת.