ביישנות- מאפיינים ודרכי התערבות

בפוסט זה אתייחס לילדים ביישנים ולאופן שבו נבין אותם, נתקשר איתם ונסייע להם להרגיש בנוח בחברה כשותפים מלאים לשיח החברתי. חלק גדול מהכתוב בפוסט מתמקד במאמרה של ענת כורם (Korem, 2016)-ראש מרכז מהו"ת (שמתמקד בקשר בין מוסדות החינוך להורים) ומרצה וחוקרת במכללת לוינסקי לחינוך. מאמרה המעניין של ד"ר ענת כורם אשר פורסם בכתב העת Teaching and Teacher Education מציג ממצאים של מחקר שהתמקד בבחינת תפיסות המורים את מאפייניהם של ילדים ביישנים ודרכי ההתמודדות איתם-על בסיס הממצאים שהתקבלו במחקרה. אף שמחקרה מתמקד במורים, יש להניח שהממצאים עשויים להיות רלוונטיים גם כשמדובר בגננות.

לפני שאתם קוראים (כגננות, מורים או הורים) נסו להשיב על השאלות הבאות:

  1. מהי בעינכם ביישנות?
  2. מה הופך לדעתכם ילדים לביישנים?
  3. מהם מאפייניה של הביישנות?
  4. מה אתם עושים -אם בכלל-אם יש לכם בכיתה או "בבית" ילד ביישן?

על ביישנות

נזכיר שביישנות מתייחסת לנטייה להימנע  ממגע עם אנשים אחרים. מדובר בנטייה טמפרמנטאלית מולדת, שמלווה ברגשות והתנהגויות אופייניים, וביטוייה בהתנהגות של הימנעות ממגע עם אנשים. יש לזכור שהבסיס לנטייה זו בילוגי.  חשוב להבין שילדים (ואנשים בכלל) ביישנים מרגישים דאגה, חרדה ומודעות עצמית מוגברת במצבים חברתיים. ילדים ביישנים נוטים להתבונן רבות בהתנהלויות החברתיות ממרחק מבלי להיכנס פנימה לקבוצה, מבלי להשתתף. ההתנסות החוזרת ונשנית של הימנעות ממפגשים חברתיים מביאה רבים מהילדים להערכה עצמית נמוכה.  הדאגנות והחרדה מהתמודדויות חברתיות עלולות להפריע לילדים להתרכז בלימודים. יתרה מזו, כיוון שילדים ביישנים מעורבים פחות באינטראקציות חברתיות מזדמן להם פחות לשוחח עם ילדים ואנשים אחרים ולפתח בדרך זו את השפה שלהם.

במחקרה של כורם יש אזכור של מחקרים שבהם נמצא גם שלילדים בישנים יש חברים קרובים, חברי נפש. בחלק מהמחקרים נמצא, עם זאת, שרמת הידידות של הילדים הביישנים רדודה בהשוואה לרמת הידידות של הילדים שאינם ביישנים.

אף שלביישנות בסיס ביולוגי מוכח, גורמים חברתיים ותרבותיים משפיעים על ביטויי הביישנות של הילד ועל האופן שבו התנהגות ביישנית נתפסת על ידי הסביבה. התייחסות הסביבה עשויה להשפיע הן על האופן שבו תופס הילד את עצמו והן על איכות השתלבותו החברתית-מבלי שהדבר ישנה כמובן את הגרעין הבסיסי המולד שעומד בלב הביישנות.

במחקר נמצא גם שאוכלוסיית הביישנים איננה אוכלוסיה אחידה ויש בה סוגים שונים של ביישנים- למשל ביישנים שמעוניינים להצטרף למפגשים חברתיים אבל מתקשים להתגבר על החרדה להצטרף לחברה (חווים קונפליקט פנימי של התקרבות-הימנעות ממצבים חברתיים), לעומת ביישנים אדישים לכאורה לקרבה עם אנשים אחרים (Tang et al, 2016). על כן נדרשת ערנות גם לאבחנה הזו וכמורים והורים חשוב בכל מקרה לנסות להבין כל ילד כיחיד- מה מתאים ומה לא מתאים לו ולא להחיל על כל הילדים בכלל ועל כל הביישנים גישה אחידה.

תפיסות המורים לגבי ביישנות

ממצא מרכזי במחקרה של כורם מתמקד בתפיסה המצומצמת של הביישנות על ידי מורות ומורים, כתופעה שכוללת רק היבטים התנהגותיים. ממחקרה עולה שמורות ומורים מתעלמים לרוב מכך שהביישנות כוללת "מארז" של רגשות (דאגה וחרדה במצבים חברתיים), חשיבה (עולות מחשבות שעשויות להתמקד בציפייה לאי הצלחה במפגש: "בטח לא יקבלו אותי", "מה שיש לי להגיד חסר ערך וחשיבות") והתנהגות (הימנעות פעילה מאינטראקציה חברתית, והימצאות במצבים שתשומת הלב ממוקדת בילד). במחקרה של כורם, נמצאו מורים שהערכתם השיפוטית את הביישנות הייתה חיובית (מדובר לדעתם בילדים נעימים, מנומסים ואינטליגנטים). לעומת אחרים שהתייחסותם השיפוטית לביישנות הייתה שלילית (כאילו באו בטענות על כך שהילד לא משתתף, נמנע ב"מתכוון" מקשר עין וממגע).

מעניין לציין שממחקרה של כורם עלה שמורים שהעריכו את הילדים הביישנים באופן חיובי חשבו שאין צורך לעזור או לתמוך בילדים אלו בטענה שהם "בסדר" ושההימנעות ממפגש חברתי היא בחירה לגיטימית של הילדים. לעומת זאת, מורים שהעריכו את הילדים הביישנים באופן שלילי חשבו שיש צורך להתערב כי הילדים הביישנים הצטיירו בעיניהם כ"מסכנים".

הממצא הזה שמתמקד בראייה מצומצמת של הביישנות תוך התעלמות מרגשות וחשיבה של הילדים, מוביל להגברת המודעות להתעלמות מרגשות וחשיבה גם במקרים נוספים לא רק בנושא הביישנות. התרשמותי היא שלעתים קרובות מידי החלטות של אנשי חינוך לגבי תכניות התערבות עבור ילדים מתקבלות אך ורק על בסיס התייחסות להתנהגות הגלויה מבלי להתייחס לבסיס המוטיבציוני, הרגשי והקוגניטיבי שמוליד את ההתנהגויות. היבטים התנהגותיים ניתנים לצפייה ישירה – הם קונקרטיים. לעומת מוטיבציה, מחשבות ורגשות שאינם כאלו.

דרכי התערבות מומלצות עם ילדים ביישנים

כורם מציגה במאמרה מקורות מחקריים שמראים שתמיכה בילדים ביישנים בגיל הרך- הן על ידי המחנכים והן על ידי הורים-מניבה תוצאות חיוביות.  על בסיס ההבנה שניתן לעזור לילדים הביישנים להרגיש טוב יותר עם עצמם ולקחת חלק בפעילויות חברתיות-בתנאים שלהם- מציעה כורם במאמרה גישת התערבות אקולוגית והוליסטית למורים. יתרונה של גישתה של כורם בכך שהיא מציעה שמחנכים יתמכו בילדים הביישנים בכיתות הלימוד עצמן. גישה זו חשובה ביותר כי בעיניי אין באמת הרבה היגיון להוציא את הילדים מהכיתה ולשוחח איתם ביחידות. התמיכה וההתערבות צריכות להתרחש במקום שבו מרגישים הילדים לא נוח.

מטרות ההתערבות , בעיניי, הן עידוד של השתתפות הילד (בתנאים שלו) במפגשים חברתיים, הפחתת החרדה שלו במפגשים אלו והעלאת הדימוי העצמי של הילד. במקביל המטרה הנוספת היא שהכיתה כולה תלמד לקבל את השונות החברתית בין הילדים ושכל הילדים כולם- כולל אלו הביישנים- יונכחו בעיני עמיתיהם ובעיני עצמם (בכל מקום שאני כותבת הכוונה לילד ולילדה כאחת).

דרכי ההתערבות המוצעות בהמשך כוללות שילוב בין הצעותיה של כורם (לרוב) לבין מעט הדגשות נוספות שלי: מתוך הכרה זו חשוב שתצמח גישה של עידוד השתתפות והימנעות מהפעלת לחץ שעלולה להקשות עוד יותר על הילדים הביישנים להשתתף.

1. הכרה בתופעה-יש להכיר בכך שהילד נמנע ממפגשים חברתיים ויש להכיר בחרדה שמתלווה למפגשים אלו;

2. יצירת קשר אישי טוב עם הילד תוך התעניינות בו כבן אדם שלם עם תחומי עניין, תחביבים, העדפות, חוזקות וקשיים; חשוב שהילד ירגיש שהמורה מתעניין בו כבן אדם ויש על מי לסמוך בכיתה; וכן שהמורה יאפשר לילד להיות הוא עצמו;

3. עידוד מדוד ומותאם  שהילד ישתתף בשיחות בכיתה;  הכוונה להעצים את הילד ולא לדחוק אותו לפינה;  ניתן להיעזר בהיכרות עם תחומי עניין וחוזק של הילדים על מנת לסייע להם להשתתף בתנאים שלהם במפגשים חברתיים מגוונים. לדוגמה, בגן ניתן לבחור ספר לקריאה חוזרת שמעניין את הילד- ספר שהוא בקיא בו; ניתן ליצור קבוצה קטנה של ילדים שבה ירגיש הילד בנוח להשתתף. חשוב להתרגל לא לוותר מראש על השתתפותו של הילד אלא ליצור תנאים להשתתפותו מבלי לדחוק בו או לחייב אותו להשתתף; כורם מזכירה את אסטרטגיית הפחתת הרגישות (sensitive desensitization) דהיינו ליווי של הילד במהלך התקרבות הדרגתית ומוגנת לקבוצות של ילדים אחרים.

4. הנכחה– דעתי היא שאחת האסטרטגיות החשובות כשמדובר בילדים ביישנים היא "להנכיח" אותם בעיני הילדים האחרים בכיתה; כיוון  שהילדים הביישנים הופכים לעתים ל"שקופים" בכיתה חשוב לחשוב על דרכים להדגיש את נוכחותם בכיתה בצורה שלא מעוררת את דאגנותם. ניתן לעשות זאת על ידי הערת אגבית על פרויקט חשוב שהילד הביישן היה מעורב בו מבלי לחייב את הילד להשתתף. או על רעיון לפעילות מעניינת שהילד הביישן לחש על אזנה של הגננת. חשוב להפוך את הילד לחביב ואטרקטיבי בעיני עמיתיו לגן או לכיתה.

5. הצעה של חיזוקים חיוביים על השתתפות-בצורה מותאמת ולא מוגזמת. בדרך זו גם מעודדים השתתפות וגם מחזקים את הערכתם העצמית של הילדים כך שיעזו יותר להשתתף מתוך אמונה ביכולותיהם.

6. עידוד של השתתפות בקבוצות קטנות על ידי הרכבת קבוצה שהולמת את הילד והצעה של נושא פעילות שהילד מרגיש בו עניין ויכולת. כורם מציינת גם את האפשרות של הצעת תפקיד כלשהו לילד הביישן בקבוצה.

7.חניכה ישירה של מפגשים חברתיים-חשוב מאוד ללוות מפגשים חברתיים של הילדים, להימצא על ידם ולתמוך בזמן אמת בהצטרפותם לקבוצה. להימצא לעתים "מאחורי גבם" כמשענת שנותנת כוח להצטרף ולא לוותר על ההתמודדות עם החרדה.

8. התערבות ברמה של הגן או הכיתה כקבוצה חברתית- למשל, קריאה של ספר ילדים במליאה שעוסק בביישנות ועל איך ילד ביישן מרגיש מבלי לדבר במליאה על הילד הספציפי. כמו כן, ניתן לדבר במליאה על דרכים ליצור אינטראקציה בין ילדים בצורה נעימה ולא מאיימת ועל עידוד של יזמה חברתית. כורם מציגה במאמרה מחקרים שמדברים על שיפור האקלים הרגשי של הכיתה כבניית בסיס בטוח לכל הילדים -לא רק לילדים ביישנים להרגיש בנוח ורצויים בכיתה. אם האווירה בכיתה היא נעימה ולא מאיימת יגדלו הסיכויים של הילדים הביישנים ירצו להשתתף.

9. שיחות ותיאום עם הורי הילד- כחלק מהגישה האקולוגית שמוצעת על ידי כורם נכללת ההמלצה לשוחח עם הורי הילד הביישן ולתאם איתם דרכי פעולה שמטרתן לקדם את השתתפותו של הילד במפגשים חברתיים ובקביל להביא להפחתת החרדה במצבים אלו, ולהערכה עצמית חיובית. בשיחות אלו ניתן להחליף עם הורי הילד התרשמויות לגבי תפקוד הילד בגן (או בבית הספר) ובבית. אפשר לשוחח על דרכים לעודד השתתפות בדרך שהולמת את צרכי הילד. חשוב לוודא שלא בגן ולא בבית כועסים על אי השתתפות הילד או לועגים לו על הימנעותו.

לסיכום,  בפוסט זה הגדרנו ביישנות ונידונו בו תפיסות של מורים בנוגע לביישנות והוצגה גישה של התמודדות עם ביישנות על בסיס מאמרה של ענת כורם. הבולט בממצאים שנוגעים לתפיסות המורים היה ההתייחסות הגורפת להתנהגות של הילדים מבלי לקחת בחשבון את הרבדים העמוקים של רגשות ומחשבות שמתלווים לביישנות. נראה כי מורים מעט מידי מתעמקים ברגשות של הילדים הביישנים וממילא אינם מגלים כלפיהם אמפתיה. במאמר הוצגו אסטרטגיות התמודדות עם ביישנות החל בזיהוי והטיפול בילד עצמו וכלה בהתייחסות לרמה של הכיתה השלמה והקשר עם הורי הילדים. חשוב שהקשר וההתערבות עם הילדים הביישנים ילוו באמפתיה, הבנה ורצון לעזור . במקביל חשוב להימנע מאדישות מצד אחד ומרחמנות על הילדים מצד שני.

Korem, A. (2016). Teachers’ outlooks and assistance strategies with regard to “shy” pupils. Teaching and Teacher Education59, 137-145.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.