גמילה ממוצץ ביוזמת הילד-כאב ההתנתקות והגאווה

בפוסט זה אציג תהליך של גמילה ממוצץ בגיל שלוש וחצי,תהליך שהתרחש לגמרי ביוזמת הילד-הילדה במקרה זה ותובנות שנגזרו ההתבוננות בתהליך זה. על משמעות השימוש במוצצים ופרקטיקות חינוכיות סביבם במסגרות חינוך וגמילה ממוצץ באופן כללי, כתבתי פוסט ביוני 2018.

הטריגר לכתיבת הפוסט הפעם הוא התבוננות מתוך הזדהות, השתהות וגאווה בתהליך ההיפרדות מהמוצץ של נורית, נכדתי בת השלוש וחצי.  היפרדות שהייתה פרי  החלטתה של נורית לתלות יום בהיר אחד(ליתר דיוק שבת בהירה וחמה אחת), את המוצצים שעמדו לרשותה  באותו יום על עץ המוצצים של פארק פרס בחולון, לפני כעשרה ימים.

נורית תולה את אחד המוצצים-צילום רותי טל חספר

החלטתה זו שהתקבלה בהפתעה על ידי אימה שבילתה איתה בוקר בפארק פרס נראתה למתבוננים בנורית מהצד  כאקט פתאומי. אלא שהתבוננות בהתנהלותה לפני, בזמן ואחרי קבלת ההחלטה החשובה הזו, מגלה שכנראה החלטתה הייתה פרי של תהליכים פנימיים מתמשכים של נורית שהפנימה גם  ניסיונות שכנוע שבאו מאיתנו להמעיט בשימוש במוצץ וגם ההבנה שהיא בתהליך של מעבר מגן פרטי לגן אחר, "גן של גדולים".

נורית הייתה "מכורה" קשות למוצצים שלה. היה ברור שעבורה המוצצים הם מקור לנחמה וגם היוו הרגל קבוע. היא אהבה שיעמדו לרשותה  מספר מוצצים(לפחות שלושה-אחד בפה ואחד בכל יד). נורית אהבה לאחוז בחופן מוצצים ולגעת קלות בלחיה עם החלק הגמיש של המוצצים מעל ומעבר  כמובן לשימוש הסטנדרטי בהם. עם זאת, בגן הילדים במהלך כל השנה היא נפרדה ללא קושי מהמוצץ ברוב שעות היום ונזקקה לו רק כשישנה. הבנו מצוות הגן שעניין התפקוד ללא מוצץ בגן לא היווה עבורה ועבורם בעיה כלשהי.

לעומת זאת, מהרגע שלקחנו אותה מהגן עד למחרת הייתה נורית רוב הזמן מחוברת למוצצים. היא הסכימה לרוב להוציא את המוצץ מהפה כשאמרנו לה שאי אפשר להבין מה היא אומרת עם המוצץ בפה. לפרקים  החליטה בעצמה להכניס את המוצץ לתיק או למסור אותו לנו כשהרגישה לא נעים שיראו אותה עם מוצץ.

נזכיר גם  גם שבספטמבר הקרוב נורית תתחיל ללכת לגן עירייה(עד עכשיו למדה בגן פרטי). הנושא של השימוש במוצץ עלה תכופות בשיחות איתה לרבות הצורך לווסת את השימוש בו. בכל השיחות האלו  היה ברור שנורית היא זו שצריכה להחליט על מיתון/הפסקת השימוש במוצץ.

אנחנו הסבים מצד אימה גרים בשכנות לנורית והוריה. היא פוקדת את ביתנו לעתים קרובות והיא מיקמה  מוצץ או שניים באחת המגירות במזנון שבסלון. היא ניהלה את האחסון והשימוש במוצצים בביתנו. בדקה שיש  במגירה מוצצים. ידעה לזהות מהם "המוצצים שלנו" ולהחזיר אותם אלינו מביתה כשלקחה אותם בטעות או ב"השאלה" מהמגירה. לקחה אותם מהמגרה, החזירה אותם, החליפה בין המוצץ שהיה שם למוצץ שהביאה המהבית. מטבע הדברים כשמצאנו את אחד המוצצים שלה בבית הנחנו אותו באותה מגירה.

כולנו-הוריה וכל הסבים והדודים שלה-ניסינו לשכנע אותה לוותר על המוצצים במהלך היום. לא נבנו הרגלים ברורים בבית שאין להשתמש במוצצים מלבד כשהיא ישנה. הקפדנו רק לעמוד על כך שנורית תוציא בעצמה את המוצץ מהפה כשהיא מדברת וכשהיא אוכלת. היא שיתפה פעולה עם בקשות אלו.

בשבועיים שלפני ההיפרדות  הפתאמית מהמוצצים, הפגינה נורית יוזמות עצמאיות-ללא כל קשר  לשימוש במוצץ. יזמה שינה אצל הסבים. לרוב היזמה לשינה אצל הסבים משני הצדדים הייתה של הוריה או של הסבתות והסבים, והיא הסכימה להזמנות אלו. ופתאום היא זו שהזמינה את עצמה! כשישנה אצל סבתא וסבא ומצד אביה, היא אף הצהירה שתישן בלי מוצץ אבל התחרטה וביקשה בסופו של דבר את המוצץ. בדיעבד נראה שהיא הכינה עצמה לפרידה מהמוצץ.

ברגע התלייה של המוצצים על עץ המוצצים בפארק פרס, אימה שאלה את נורית כמה פעמים אם היא בטוחה במה שהיא עושה והסבירה לה שלא נוריד משם את המוצצים. נורית התעקשה לתלות בעצמה את המוצצים, וביקשה מאימה להתקשר אליי מייד אחרי זה והודיעה לי בהתלהבות שתלתה את המוצצים על עץ המוצצים. אמרתי לה שאני מפסיקה לנשום מהתרגשות (דבר שהיה נכון) ושיבחתי אותה על האומץ שלה.  הוריה החליטו שאם  נורית בחרה להיפרד מהמוצצים ביזמתה, חשוב להביא למצב של הפסקת השימוש בו ביום ובלילה. עם שובן של נורית ואימה הביתה אספו יחד עם נורית את המוצצים ולמחרת ביקשו מהגננת לאסוף יחד עם נורית את המוצצים שנשארו במגירה בגן. את כל המוצצים שנמצאו תלתה נורית עם אביה על עץ המוצצים בגן רבקה בגבעתיים. אני העלמתי את המוצצים שנשארו במגירה שבסלון אצלנו.

אחרי כל אלו, התכוננו לבאות. במהלך היום נורית לא התקשתה במיוחד לתפקד ללא המוצצים. לעומת זאת, בבוקר לפני ההליכה לגן ובלילה לקראת ההליכה לישון  נראה שהיה לה קשה מאוד. בכתה, ביקשה את המוצץ אבל השלימה עם אי קבלתו. במהלך עשרת הימים שאחרי הפרידה מהמוצצים הראתה נורית סימני עצבנות , במיוחד במצבים מתסכלים שבהם המוצץ עזר לה בעבר להתנחם ולהירגע. באחד הימים התעצבנה ממש, אירוע שהתפתח להתקף זעם של ממש. הוריה התאזרו בסבלנות. ניסו להרגיע אבל לא "נשברו" ולא הציעו לה שימוש במוצץ.  יצוין גם שרגעי הקושי התעוררו במצבים מתסכלים או כשנורית הייתה מאוד עייפה,  ולא כאשר נורית ראתה ילדים אחרים משתמשים במוצץ. צפיה בשימוש על ידי ילדים אחרים במוצץ לא גררה כל תגובה מיוחדת מצדה של נורית.  התייחסות זו די מובנת לאור ההבנה שהמוצץ מספק צורך פנימי של הילד, ואיננו תוצר של חיקוי.

בשעת כתיבת שורות אלו נראה שתהליך הגמילה הולך ונשלם. שיא התגובות לקושי מאחורינו. אתמול עברה נורית בדיקת עיניים שממנה חששה. בכתה מעט במהלכה אבל שוב התגברה ללא עזרת המוצץ.

לכל אורך הדרך, נראה שנורית, ילדה דעתנית בדרך כלל, ידעה מה היא עושה. בפעם הראשונה שביקרה אותנו, הסבים  השכנים שלה, אחרי הפרידה מהמוצץ, בדקה נורית את מגירת המוצצים וראתה שהיא ריקה. שאלה שאלה רטורית אם במקרה לא קניתי לה מוצצים(כשהתשובה הצפויה היתה לא) והמשיכה בפעולותיה האחרות ללא כל התייחסות אחרת למוצץ.

אציין גם שמעבר לאמפתיה, גאווה אמיתית של כולנו בהתמודדות האמיצה של נורית עם ה-"אין-מוצץ" לעידוד ולשבחים המילוליים שהיא קיבלה, לא הוצע לנורית שום פרס מוחשי על החלטתה להיפרד מהמוצץ או על המשך התפקוד שלה ללא מוצץ. וזאת בנסיבות של תהליך גמילה ממוצץ שהילדה יזמה אותו. המניעים לגמילה כמו גם הקונפליקט בין היפרדות מהמוצץ לבין המשך הישענות עליו הם פנימיים. לא היה שום היגיון במצב זה להציע חיזוקים חומריים כלשהם על הימנעות משימוש במוצץ.

תובנות

מה ניתן ללמוד מהתהליך שתיארתי למעלה על גמילה ממוצצים? שהרי החלטתי לכתוב את הפוסט  כדי לסייע לילדים והורים נוספים לעבור את תהליך הגמילה ממוצץ בצורה  שבה הילד יוצא מהתהליך מועצם. העניין הוא שבסופו  של דבר כל הילדים נגמלים בשלב זה או אחר מהמוצץ. השאלה היא מהי מידת השליטה שלהם בתהליך ואיך הם יוצאים ממנו.

מבקשת להבהיר שמדובר בגמילה ממוצץ בגיל שלוש, שלוש וחצי, ארבע ולא כשמדובר בתינוקות ופעוטות. בגילאים אלו מדובר בילדים שמבינים מה קורה איתם, שהתקשורת איתם טובה ושיש להם יכולות משופרות יותר של ויסות עצמי. אין טעם לדעתי לדחוק בפעוטות להיפרד ממוצצים! כמו שכתבתי בפוסט קודם אין כל נזק מוכח לשימוש במוצצים. בקרב תינוקות ופעוטות המוצצים הם מקור טוב להרגעה עצמית.

חשוב שנבין לגבי השימוש והגמילה ממוצץ , שהילדים הצעירים חווים סוג של קונפליקט פנימי: בין הרצון להיות "גדולים" ועצמאיים, לבין הצורך לקבל תמיכה וביטחון מאנשים ומחפצים כגון המוצץ. המוצץ הוא מקור לרגיעה ונחמה. הוא אמנם חפץ אבל נמצא בשליטתו המיידית של הילד. לכן הגמילה ממוצץ מהווה עבור הילדים הצעירים סוג של הכרעה שהם גדולים ועומדים לרשותם אמצעים אחרים זולת המוצץ להירגע. אמצעים סימבוליים ולא חומריים. מנגנונים של ויסות עצמי לצד תמיכה רגשית מצד הורים ומחנכים. ככל שננסה לדחוף פחות את הפעוט להיפרד סופית מהמוצץ, כך אני מאמינה שיפעלו עליו הכוחות שמניעים אותו להתנהגות עצמאית ובוגרת ולויתור בסופו של דבר על המוצץ.

מהם אפוא העקרונות שעשויים לסייע לגמילה שיש בצדה  העצמה לילד?

1. לאפשר לילד להוביל את התהליך. להיות ערניים לתגובותיו לתסכול ולאופן השימוש במוצץ.
2. להאמין ביכולת של הילד ליזום תהליך של גמילה.
3. להבין שהילד עשוי להחליט על פרידה מהמוצץ ברגע שאיננו בהכרח הכי מתאים לנו.
4. ללכת עם יוזמת הילד להיפרד מהמוצץ בעתוי שהוא קובע.
5. להבהיר לילד שתלייה על עץ המוצצים  היא הכרעה קשה ובלתי הפיכה.
6. לפנות עם הילד את כל המוצצים שבהם השתמש. להשאיר את ה"שטח" נקי ממוצצים.
7. להפסיק את השימוש במוצץ בכל המקומות שבהם מבקר הילד.
8. לצפות לכך שתהליך הגמילה ממוצץ הוא תהליך קשה ומלווה בבכי ובעצבנות.
9. לגלות אמפתיה עם קשיי הגמילה(הפרידה מהמוצץ היא ממש תהליך של גמילה).
10. לא להיכנע לבקשות של הילד למוצץ ברגעי משבר אחרי שהוא עצמו קיבל את ההחלטה להיפרד מהמוצץ. ברגעים אלו יש להציע תמיכה רגשית. חשוב להבין שיש בגישה זו ביטוי לאמונה ביכולתו של הילד להמשיך לתפקד ללא המוצץ.

חשוב מאוד להבין שהתהליך שתואר בפוסט זה, והעקרונות המופיעים בסיומו תקפים במצבים שהילד הוא זה שמקבל את ההחלטה על עתוי הפרידה מהמוצץ. הנאמר כאן איננו תקף למצבים שהיוזמה מגיעה מהסביבה. אישית אני חושבת שהילד הוא זה שמיטיב להבין את עצמו ולהחליט מתי הוא מוכן להסתדר ללא המוצץ. לעולם אנחנו לא נדע טוב מהילד מהו הרגע המתאים לפרידה מהמוצץ. אם זה מה שאנחנו משדרים לילד-הוא מבין שמוטלת עליו האחריות לקבל את ההחלטה  להיפרד מהמוצץ.  הגיל המדויק של הפסקת השימוש במוצץ הרבה פחות חשוב מהאופן שבו קורה התהליך.