מצאתי לנכון לפרסם בפוסט זה מספר תגובות של עוקבות ועוקבים על הפוסט שבו טענתי שחשוב שהממסד ועוסקות והעוסקים בבחינוך מיוחד ובחינוך לגיל הרך יראו במטפלות, גננות והמורים בחינוך המיוחד והחינוך לגיל הרך מקצוע חיוני. חשוב להציג את תגובותיהם של אלו שאמרוים לבצע את המלאכה עצמם ולהבין את נקודת המבט שלהם. אסיים את הפוסט בתובנותיי ביחס לנושא רגיש זה.
נקודות שעלו בתגובות
מעיון בתגובות העוקבות והעוקבים עולה ש:
א. ישנה הסכמה גורפת לגבי ראיית מקצוע ההוראה בכלל ואת העיסוק בחינוך בגיל הרך ובחינוך המיוחד כמקצוע חיוני;
ב. העוקבות והעוקבים טענו שתפיסה כזו של מקצוע מחייבת התייחסות מותאמת לעוסקים בהוראה בכל ימות השנה ולא רק בעתות חירום: התייחסות שמתייחסת הן לשכר שהעוסקים במקמוע מקבלים והן להכרה בהם ובסטטוס המקצועי שלהם. אביא לדוגמה את הרופאים, שתנאי שכרם אינם תואמים את ההשקעה והסיכון שהם נוטלים על עצמם (תנאי השכר של רובם ובעיקר של מתמחים ורופאים בשנות העבודה הראשונות שלהם-לא של הבכירים שבהם שמככבים בראש טבלאות השכר) אבל נהנים מסטטוס חברתי גבוה. מה שנדרש שהממסד ומהורי הילדים הוא שיראו במטפלות, גננות ומורים אנשים שתרומתם לחברה באמצעות הכשרת דור העתיד גדולה במיוחד. אני מוסיפה שהכרחי שהממסד יתייחס אל המורות, המורים והגננות כאל אנשי מקצוע אוטונומיים, שיש להתייעץ איתם לגבי תוכניות עבודה בכלל ותוכניות של פעולת גנים ובתי ספר בשעת חירום. התפיסה שרואה במקצוע ההוראה במיוחד בחינוך לגיל הרך ובחינוך המיוחד מקצוע חיני מחייבת הכשרה פרופסיונאלית שמכשירה גננות ומורים לראות את עצמם כמשתיכים למקצוע חיוני.
ג. עובדי הוראה סופגים בימים אלה מהורי הילדים המתוסכלים כעסים ש"לא מגיעים" להם. הפסקת הלימודים בכל דרגות הגיל בישראל, בדומה למתרחש ברוב העולם נכפתה על כולם כדי לשבור את שרשרת ההידבקות מהקורונה. בתנאים של אי וודאות מאחר ומדובר בוירוס מתעתע שאת התנהגותו רק מתחילים ללמוד. אבל הקשיים האוביקטיביים של ההורים- התסכול, החשש העצום מאובדן הפרנסה-מביאים אותם לא אחת לכעוס על עובדי ההוראה. בתנאים אלו עובדי ההוראה רגישים שהם מצויים בין הפטיש לסדן.
ד. עוד עלה מתגובות העוקבות והעוקבים שהחזרה לעבודה בעת הזו מסכנת להערכתם את הילדים ואת צוותי הההוראה; האופן שבו עורכים בדיקות ואוספים נתונים בעת הזו מוגבל ועל כן אין מספיק נתונים מבוססים כבסיס לקבלת החלטות מושכלות באשר לשיבה למערכת החינוך והעבודה.
ה.מההתכתבויות עם עוקבים הבנתי שעובדי ההוראה בחינוך המיוחד ובגיל הרך מרגישים חסרי כלים וגיבוי. על כן מופנית מכאן בקשה למשרד החינוך לקיים תקשורת רצינית עם עובדי ההוראה ולהכין תשתית רצינית שתכשיר את חזרתם לעבודה.
דוגמאות של תגובות
אריק בנדק כתב:
"בת זוגי היא מחנכת בחינוך מיוחד. מיותר לציין, אני מניח, שהיא לא היתה בחופשה, וגם בשבתות היא לא בחופשה, שהרי מחנכים/ות בחינוך המיוחד עובדים באופן קבוע עם ההורים, לפחות בעלי האחריות שבהם. הם סופגים את הנאצות, הכעס, הרבה פעמים שנאה וקנאה, ולמרות זאת… [ כולל הזנקת משטרה לאירוע על ידי המחנכת כי לא רצתה לספר להורים ].הלאה, בתי הספר אינם בנויים להגנה על המורים מבחינה סניטרית. אני שואל את עצמי האם מורה בחינוך מיוחד יכול להגיע כולו לבוש בלבוש מגן וללמד או לטפל? שאלה? מי מחטא את ביה"ס באופן תדיר? איך מתמודדים עם ילדים אלימים?העלית סוגיות ממש חשובות, אני חושש מאוד שבמדינת ישראל, בהיות המורים נחשבים כאקדמאים הזולים ביותר להעסקה ולהכשרה כך גם הוא ההרכב הסוצי-פדגוגי של המורים. אני חושב שיש להתחיל בהכשרה מחודשת של כל מורה במדינת ישראל. לשנות מהקצה לקצה את סולמות השכר של המורים – ראיית המורה כמקצוע חיוני מחייב התיחסות אליו כמו לרופא, לוחם אש, פאראמדיק או ח"כ."
עליזה זגורי כתבה:
מסכימה איתך שאנשי החינוך, במיוחד בעבודה עם קבוצות מסויימות של ילדים – חיוניים ביותר !
בנוסף לעובדים שהזכרת, מתפקדים אנשי רווחה ובריאות הנפש, שגם הגדרתם (ובצדק) היא
של עובדים חיוניים. ומכאן האתגר הגדול של המחלה הכל כך לא "חברותית" הזאת !
אנחנו יודעים שההעברה של המחלה היא מאוד מהירה ואגרסיבית הן מבחינת הצוות,
הן מבחינת הילדים כנשאים, והן מבחינת הילדים בעלי מערכת חיסונית מוחלשת.
לצערינו (!) לא משתמשים בידע שלרשות אנשי המקצוע (חלקו קיים, חלקו נלמד)
לגבי בדיקות, מיון וייחוד האוכלוסיה המוחלשת – זו שבסיכון.
משכך – כל אדם העובד כיום במשק, חיוני ככל שיהיה, נמצא בסיכון גבוהה וכאמור – לא מנוטר.
העוסקים, כמונו, במגע אנושי קרוב ומקרב, יכולים אף פחות, כפי שציינת, להיעזר במיגון חיצוני,
הסותר את עבודתינו.
כאמור – אני רואה בכך את האתגר הגדול, שבשלב זה נראה כבלתי פתיר !"
תובנות שלי
לסיכום, הכורח לראות בעובדי ההוראה בחינוך המיוחד ובחינוך לגיל הרך עובדים חיוניים, ושהם יראו את עצמם ככאלה, מחייב רה-ארגון תודעתי ,כלכלי ומעשי שקשה להשיג אותו בשלב זה של חשיבה של פתרון המשבר. מתחייבת מדיניות ברורה ומבוססת נתונים בתהליך החזרה ההדרגתי לעבודה שקשה לראות אותה בשלב זה מיוצגת במקומותינו.
ברור גם שהחזרה לעבודה ולמסגרות החינוך כרוכה בסוג של ניהול סיכונים ושלא ניתן לחכות עד אשר הקורונה תיעלם לגמרי מחיינו.
אוביקטיבית, יש להכיר בכך שבלתי אפשרי לשמור על ריחוק חברתי בעבודה עם ילדים מהחינוך המיוחד ועם ילדים בחינוך לגיל הרך.
חזרה ללימודים תהיה חייבת להתבצע בקבוצות קטנות ואולי בכפוף לבדיקות של צוותי ההוראה ווהילדים. יש לשקול למידה ושהות באויר הפתוח ולא בתוך המבנים. אני חושבת שראוי לחשוב על מודלים קהילתיים של חינוך בקבוצות קטנות(במיוחד אם המשבר יימשך) תוך שילובם של סטודנטים להוראה שיקבלו שכר ויאפשרו את הקטנת קבוצות הלמידה. מובן מאליו שעובדות ועובדי הוראה שמשתיכים לקבוצות סיכון בשל גיל או רקע בריאותי אינם יכולים לחזור לעבודה לפני היעלמות הוירוס.
התגובות של העוקבים רק מחזקות את הצורך שהחלטות מורכבות כאלו יתקבלו בשיתוף הנוגעים בדבר ותהליך גיבושה של זהות מקצועית כזו הוא ממושך ולא יכול להיות רק מוכתב מבחוץ. הכרחי לבנות פרוטוקולים ברורים של חזרה ללימודים במסגרות החינוך בשיתופם של גננות ומורים. יש לזכור שלוקח זמן לגבש פרוטוקולים אלה וטוב יהיה אם יתחילו בגיבושם לאלתר.
ברור גם שכל הסכם שיתקבל חייב לתת מענה מצד אחד לבריאותם של העוסקים במלאכה ומצד שני להורים שזקוקים למסגרות חינוך כדי לחזור לעבודה. כבר עתה פועלים גנים פרטיים לטובת עובדי הרפואה. מספרם של הילדים בקבוצות הוא קטן. אף שמשכורות המורים אינן גבוהות, במצב הנוכחי פרנסתם מעורערת פחות מאשר פרנסתם של עובדים רבים אחרים במשק.
שיתוף פעולה עם החלטות מורכבות שכרוכות בסיכון אישי מחייב אמון רב בממסד ובתהליך קבלת ההחלטות שלו. תחושת רבים מאיתנו היא שבישראל(ולא רק בה, אבל אנחנו חיים בישראל) תהליך קבלת ההחלטות לגבי מה שקרוי אסטרטגיית היציאה, כפוף למאבקים פוליטיים ויש להודות גם לתפיסות עולם שונות של נציגי המשרדים השונים. מציאות זו מקשה על גיבוש הסכמה של מורים וגננות לחזרה מוקדמת של מערכות החינוך לגיל הרך והחינוך המיוחד לעבודה. עם זאת, במוקדם או במאוחר יש להכיר בכך שנצטרך לעשות את הצעדים הראשונים של יציאה ממצב הסגר הקיים.
הדיון בנושא חשוב ביותר –
חשוב במיוחד להציג עמדות ודעות מגוונות,
וכן להדגיש את החשיבות של חשיבה על הנושא הרגיש הזה בשיתוף הגננות העוסקות במלאכה.
כפי שעשית, קלודי.
הי מרגלית,
תודה רבה על ההתייחסות. באמת עוסקים כאן בדיני נפשות ויש מקום להציג פאספקטיבות שונות.
מעריכה מאוד את התמיכה שלך.
קלודי
בינתיים, עובדי הרשויות העירוניות שעובדים בבתי הספר לחנ"מ קיבלו הוראה להתיצב לעבודה ביום שלישי. מדיווחים בוועדת הכנסת עולה ש: לנציגת ההסתדרות כמעט ולא נתנו לדבר, שתפיסת וועדת הכנסת מוטה אך ורק על פי צרכי המורים, מנהלים יקבעו איזה תלמידים יחזרו [ אני רוצה לראות מנהל מחליט ביחס לתלמיד ממשפחה חזקה שלא יגיע.. כרגיל וכמו תמיד, ילדים ממשפחות חלשות ייפגעו, אלא מה!], מנהלים יחליטו מי מהצוות לא בקבוצת סיכון ויכול להגיע לעבודה. מבחינת פרופ' גרוטו – לפחות עפ"י דיווחים שונים, מה הבעיה? שיבואו עם מסיכה וכפפות – זה מספיק.
כלומר –
השיחה שמנוהלת כאן היא מעין דיון סכולסטי, היא לא תוביל לצערנו לשום שינוי במערכות החשיבה של מערכת החינוך, במערכות הפוליטיות המפעילות את מערכת החינוך. 🙁
טעות – "מוטה אך ורק על פי צרכי ההורים ומשרד החינוך ".
אריק, אני מצטערת מעומק הלב על תהליכי קבלת ההחלטות הנוראי שמתנהלים אצלנו בלי קש רלדעותיי האישיות!!!
אין לי אף טענה כלפייך חו"ח. אני נעזר בדברייך על מנת לבנות את הטיעונים השונים. גם אני, וגם בת זוגי, תומכים נלהבים של חזרה לבתי הספר. הבעיה החמורה שהכל נעשה מהעכשיו לעכשיו, ולא מצליחים לראות איזה תכנון כלשהו. תחושת הכאוס, אי הסדר מעוררת "זעם" והתנגדות וגם חרדה גדולה מאוד. בת זוגי, שהיא קבוצת סיכון מובהקת לא תוכל לחזור לעבוד, והיא אומרת עם דמעות בעיניה: אני אהיה בבית והילדים שלי בבית הספר? איזה פרצוף יהיה לי? וכמו שאני מכיר אותה, היא תעלה על המכונית ותסע לבית הספר, גם כשהיא אחוזת חרדה גדולה.
ברור. ברור. מסכימה מאוד לגבי הכאוס שמאפין את תהליך קבלת ההחלטות