היכולת להתמודד עם חשיבה ביקורתית חשובה לא פחות מהחשיבה הביקורתית עצמה

בתקופה האחרונה אני מרבה לחשוב ולכתוב על כישורים, מיומנויות ופרקטיקות ליבה בהוראה ובהכשרת מורים. תוך כדי חשיבה ועיסוק בנושא יצא לי בתקופה קצרה לשמוע שתי התייחסויות לגבי החשיבות של החשיבה הביקורתית בהוראה ועל התרשמות מהיעדרה במערכות החינוך על הדרגות השונות שלה.

שמעתי לפני כחודש הערה של פרופסור קרמניצר כחלק מרב-שיח ביום עיון בנושא פוליטיקה וחינוך שנערך במכללת לוינסקי לחינוך – הערה (הייתה זו הערה ממש בשולי יום העיון) שנשארה נטועה עמוק בתודעה שלי. פרופסור קרמניצר אמר שאילו הייתה מופעלת חשיבה ביקורתית,  האסון בנחל צפית בדרום שבו קיפחו חייהם תשע נערות ונער מהמכינה הקדם צבאית היה נמנע.

לפני כשבוע שמעתי ראיון עם פרופסור צ'חנובר שקיבל בשנת 2004 יחד עם פרופסור הרשקוביץ פרס נובל בכימיה על גילויים שהתמקדו במערכת האוביקיטין, האחראית לפירוק חלבונים בתוך התא. הגילוי שלהם הביא לפי נימוקי וועדת פרס נובל לפריצת דרך בחקר מחלת הסרטן. מה שצ'חנובר אמר בראיון הוא שזכייתם של הרשקוביץ ושלו בפרס (הוא עצמו היה תלמידו של הרשקוביץ) התקיימה במידה מסוימת אודות רוח החינוך ששרתה אז באוניברסיטאות-רוח שהכילה ואפשרה חשיבה ביקורתית. להערכתו גילויים מסוג זה בעתיד יהיו קשים יותר להשגה בשל רוח שאיננה מכילה חשיבה ביקורתית ברמה מספקת, גישה שמכוונת לקונצנזוס לא מעורער. לטענתו, גישתם של הרשקוביץ ושלו לחקר החלבונים ברמת התא הייתה הפוכה מהדרך המקובלת של חקר החלבונים שהייתה מקובלת באותה תקופה, אבל  והמערכת "הכילה" שונות זו. להערכתו של צ'חנובר המערכות היום אינן ערוכות לזהות, לאפשר וודאי לעודד כיווני מחקר מנוגדים לרוח הזמן. בשל כך הביע צ'חנובר דאגה של ממש לגבי עתיד המחקר המדעי בישראל.

הערותיהם של קרמניצר וצ'חנובר אינן מרפות ממני. שהרי חשיבה ביקורתית (אף שמדובר בכישור שסוקרטס התייחס אליו לפני 2500 שנה כמרכזי וחשוב) נחשבת לכאורה לרכיב הכרחי במה שמוגדר ככישורים נחוצים לתפקוד במאה ה-21. נשאלת השאלה מה נחוץ כדי לטפח כישורים של חשיבה ביקורתית?

 חשיבה ביקורתית-הגדרות

לצד הקביעה שחשיבה הביקורתית חשובה מאוד לתפקוד במאה ה-21, ניתן למצוא הגדרות שונות ומגוונות לכישור חשוב ומרכזי זה. לפני כניסה להגדרות פורמליות אתייחס לציטוט של מרטין לותר קינג שכולל את תמצית המשמעות של חינוך שמטפח חשיבה בכלל וחשיבה ביקורתית בפרט. הציטוט נלקח מתוך הספר של  פדל ושותפיו,  Fadel et al.(2015) : Four dimensional education: The competencies learners need to succeed.

החינוך צריך לאפשר ללומד  לשקול את הראיות שעומדות לרשותו, להיות מסוגל להבחין בין אמיתי למזויף, בין נכון ללא נכון,  בין המציאותי לדימיוני, בין עובדות לפיקציה. תפקיד החינוך הינו אפוא ללמד לחשוב בצורה אינטנסיבית וביקורתית.

בבסיסה החשיבה הביקורתית כוללת ניתוח והערכה רציונליים; היא מלווה בסקפטיות, ומחייבת גישה נעדרת הטיות בתהליך בחינת הראיות. החשיבה הביקורתית מייצגת יכולת של ניהול עצמי: היא בעלת מכוונות עצמית, משמעת עצמית, מנוטרת ומתוקנת על ידי היחיד. הפעלה של חשיבה ביקורתית מחייבת כישורים תקשורתיים, כישורים של פתרון בעיות לצד הנכונות להתגבר על אגוצנטריות וסוציוצנטריות. וזאת כיוון שהאדם המפעיל כישורים של חשיבה ביקורתית אמור לגשת אל הראיות עם "ראש נקי", ושקול, מונע על ידי הרצון להבין את הסוגיה שעל הפרק ולפתור בעיות, ולא מונע על ידי הרצון להוכיח תזות קיימות שמבליטות בצורה כזו או אחרת את החשיבות העצמית.

החשיבה הביקורתית היא אפוא חשיבה הגיונית ורפלקטיבית ובמרכזה הצורך להחליט למה להאמין ומה לעשות. מדובר במאמץ מתמיד לבדוק כל אמונה וצורת ידע קיימות לאור ראיות שתומכות בהן או מפריכות אותן על מנת להסיק מסקנות על בסיסן (Glaser, 1941 מתוך ויקיפדיה).

אדם שפיתח את כישור החשיבה הביקורתית הוא אדם עם נטhיה לחפש היגיון בכל דבר ולבסס את דבריו על ראיות תוך שהוא מאמץ גישה שיטתית לפתרון בעיות. חשוב להדגיש שאף שהחשיבה הביקורתית נשענת על מגוון רחב של כישורים קוגניטיביים ואפקטיביים,  הרכיב הקריטי של חשיבה ביקורתית  מתייחס לנכונות להתייחס בספקנות לטענות; להימנע מלקבל טענות כמובנות מאליהן מבלי לבחון אותן. 

פוסט על טיפוח חשיבה ביקורתית

מה נמצא כפעולות חינוכיות שתורמות לטיפוח חשיבה ביקורתית?

לאור חשיבותה של החשיבה הביקורתית, הגיוני לשאול את השאלה מהם מאפייני החינוך שתורמים לאורך זמן ובצורה שיטתית לטיפוחה? Abrami ושותפיו (2014) ביצעו מטה אנליסיס, ניתוח- על של מחקרים שהתמקדו בטיפוח חשיבה ביקורתית מתוך ניסיון להסיק על פרקטיקות חינוכיות שהוכיחו את עצמן במחקרים השונים כמועילות בקידום חשיבה ביקורתית. מסקנותיהם מצביעות הרכיבים הבאים כתומכים בפיתוח חשיבה ביקורתית:

• הוראה שמבוססת על דיאלוג
• הוראה שמתמקדת בדוגמאות ובעיות אותנטיות כבסיס הלמידה
• הוראה שכוללת מנטורינג-הנחיה של הלומדים

הוראה מבוססת דיאלוג מתייחסת לקיומו של שיח רציף-ברמת הכיתה או הגן וברמת הקבוצה הקטנה המונחית- שמוביל לבניית ידע משותפת של הקהילה שמתמקדת בבעיה או בסוגיה שעל הפרק. בירור המשמעות של סוגיות ותופעות נעשה באמצעות שיחה. השיח עשוי ללבוש צורה של "שיח סוקרטי" שכולל שאלות נוקבות שמגיעות מהמחנך או מהלומדים ודיבייט רציני בטענות ובטענות נגדיות. הוראה שמתמקדת בבעיות ודוגמאות אותנטיות מעודדת העלאה לדיון ולחקר שיטתי של בעיות שלומדים נתקלים בהן בסביבתם הטבעית. בין אם מדובר בבעיות מדעיות או בבעיות שקשורות לעולם החברתי. אסטרטגיות הלמידה שבאמצעותן  נחקרות הבעיות האותנטיות עשויות לכלול חקר מקרים, משחקי תפקידים, פרויקטים של חקר ניתוח אירועים, סימולציות, משחקים. מנטורינג או הנחיה מתייחסים למפגש אחד על אחד עם מישהו יותר "מומחה" מהלומד שבמהלכו באמצעות חניכה, מודלינג, שיח מפתח הלומד כישורים וידע. במחקר התייחסו לשלושה אופנים של מנטורינג: מפגש אחד על אחד של מחנך-לומד; שיח עמיתים כמנטורינג- מפגש שבו עמית משמש כמדריך; וסוג של שוליות- התלוות לאדם בעל ניסיון רב יותר בפרקטיקה היומיומית שלו כמקור ללמידה (מודל ההתמחות בהוראה וברפואה למשל). במחקר נמצא שרכיב המנטורינג אפקטיבי רק בסמיכות לדיאלוג והתבססות על דוגמאות ובעיות אותנטיות!

מה נדרש מהמחנכים ומהתרבות הארגונית כדי לאפשר טיפוח חשיבה ביקורתית?

עד כאן מעט סקירה של ספרות ומחקר רלוונטיים שמארגנים במידה מסוימת ידע לגבי מהי חשיבה ביקורתית, מה כלול בה ואיך אפשר לטפח אותה. אלא שכשאני יוצאת מהדוגמאות שפתחתי בהן את הפוסט (הערותיהם של קרמניצר וצ'חנובר לגבי היעדר החשיבה הביקורתית בזירת החינוך והחיים הציבוריים היום), הרגשתי שמשהו מהותי חסר בדיונים סביב הנושא. שהרי מדובר בנושא שאיננו חדש, מטפלים בו, מדברים עליו ועדיין קיימת תחושה לעתים שלא רק שאנחנו לא מתקדמים בנושא אלא כדברי צ'חנובר, אנחנו נסוגים מהתקדמות בו. מסקנתי היא ששתי בעיות מרכזיות מונעות טיפוח של חשיבה ביקורתית היום בזירה החינוכית והציבורית במדינת ישראל.

שתי הבעיות בעיניי הן:
1. חוסר של מודלים והרגלים של חקר שיטתי ארוך טווח כמאפיין של התרבות הציבורית הישראלית.

2. קושי של ממש של  מחנכים, מנהיגים וכו' לקבל ספקנות ומסקנות שנוגדות את ציפיותיהם.

לגבי חוסר חקר שיטתי אומר שהתרבות הישראלית מתאפיינת להתרשמותי בגישה אקלקטית שבה דברים נבנים טלאי על טלאי ואין בה מספיק סבלנות לבדיקה שיטתית ארוכת טווח של עובדות וטענות. למרות הצהרות לגבי ניהול פרויקטים ולמידה של חקר שעשויים לטפח כישורים של חשיבה ביקורתית- בפועל בתרבות הקיימת ברבות ממסגרות החינוך בארץ, גם בשל ריבוי של רפורמות שונות שמונחתות מלמעלה ואולי בשל האופי התרבותי שלנו, לא מקובלת כאן תרבות של טיפוח קהילות של לומדים שלומדות ומתפתחות לאורך עשרות שנים. הנטייה היא לאמץ טיפים וטרנדים חדשים ולקפוץ מדבר לדבר- דבר אשר מקשה מאוד על בניית התשתית של חקר שיטתי שקול ומושכל הנחוץ לגיבוש של חשיבה ביקורתית.

הבעיה השנייה קריטית לא פחות.  מנטורים של חשיבה ביקורתית אמורים להיות אנשים שמסוגלים להתמודד עם הגישה הספקנית שמתחייבת מהגישה של חשיבה ביקורתית. שהרי אדם עם יכולת של חשיבה ביקורתית איננו מקבל טענות כמובנות מאליהן. הוא נוטה להטיל ספק באמיתות. האווירה הציבורית היום היא כזו שספקנות איננה מתקבלת לעתים קרובות בברכה. יש שמתייחסים אליה כאל כפירה בעיקר. אוירה כזו מחלחלת למחנכים, למנטורים שמתקשים להתמודד עם הפרכת טענותיהם. שמתקשים לקבל מסקנות שהוסקו באופן שיטתי אמנם אבל מעמידות בספק את הנחות היסוד של המנטורים עצמם. כל עוד אוירה כזו שבה לומדים ומורים שניגשים בספקנות לתהליך החקר של הטענות "נענשים" בין חברתית או  מעשית על התעוזה להטיל ספק בטענות, לא נצליח לבנות מערכת חינוך נרחבת שתורמת תרומה של ממש לטיפוח חשיבה ביקורתית. 

לכן, דעתי היא שאת החינוך לחשיבה ביקורתית יש להתחיל מבדק בית ברמה של ממסד חינוכי, אוניברסיטאות, מכללות. לא ניתן לצפות ממורים וגננות ליישם תפיסות חינוכיות שמעודדות חשיבה ביקורתית  במצב שבו מורים, וגננות אינם זוכים בהכרח לעידוד של גישה חינוכית זאת כשהם עצמם לומדים. נזיפות והוקעה ברשתות חברתיות של אנשים שמעזים להפריך טענות והנחות מקובלות, מחלישות מאוד את האפשרות להביא לחינוך רציני לחשיבה ביקורתית.