בפוסט זה אני מבקשת להצביע על חשיבות הקשרים הבין אישיים הרציפים של כל ילד וילדה עם צוות הגן ולא פחות מכך עם ילדים המשתייכים לאותו גן. קשרים אלו תורמים לרווחה הרגשית של הילדים, ובכלל זה לתחושת השייכות שלהם לקהילת הגן. שמירה על רציפות של קשרים עם ובין הילדים תקל על ההסתגלותם המחודשת לגן הילדים עם שובם למסגרות החינוך אחרי הסגר. נזכור שהילדים הספיקו להימצא בגני הילדים שבועיים בלבד לפני "סגר תשרי".
אני מתרשמת שמסר זה הוא סוג של מסקנה שגננות הסיקו מההתנסות בסגר הקודם-סגר מרץ אפריל 2020. אבל השאלה המרכזית היא שאלת היישום. משיחות עם גננות, אני מתרשמת שהפעם גננות שמות דגש על שמירת הקשר עם הילדים הרבה יותר מהדאגה ללמד ולהציע הפעלות . נראה כי הגננות מנכיחות עצמן באמצעות סרטונים ומבקשות מהילדים לשלוח סרטונים. עניין העידוד של קשר עם ילדים אחרים הוא מורכב יותר.
לשם כך חשוב מאוד בעיניי לחלק את הגן לקבוצות קבועות של ילדים בהתחשב במידע שיש לנו על קרבה רגשית וגיאוגרפית ביניהם. היעד הוא בעיניי שילדי אותה קבוצה יצרו אינטראקציות רציפות ביניהם על בסיס קבוע. חשוב שנסביר להורים את חשיבות האינטראקציות היומיומיות עם ילדים קבועים אחרים. בהמשך אתייחס למגבלות הקורונה ולהתלבטויות שונות סביב סוגיית הריחוק החברתי.
במפגשים המונחים על ידי הגננת, השיחות עם ובין הילדים על מה שמענין אותם, הן הרבה יותר חשובות מכל תוכן נתון. הילדים צריכים לפי דעתי להיות שותפים לקביעת נושאי השיחות עם חבריהם.
נזכיר את הרקע
הסגר השני, "סגר תשרי" מוטל עלינו עקב העלייה התלולה במקרי ההידבקות בנגיף הקורונה. תחילתו של הסגר שהוגדר כ"סגר נושם" בערב ראש השנה, והתגלגל והפך לסגר הדוק החל מערב יום כיפור עד לכל הפחות מוצאי שמחת תורה.
אחד האמצעים המרכזיים, הקריטיים לקטיעת שרשרת ההדבקה הוא מה שכבר כולנו יודעים לצטט "ריחוק חברתי". שמירת מרחק בין איש לרעהו מבטיח שהוירוס שעובר דרך טיפות לא יגיע לאנשים אחרים.
הבעיה המרכזית עם השמירה על ריחוק חברתי עבור ילדים ומבוגרים כאחד הוא שריחוק חברתי מנוגד לאופי החברתי של בני האדם. הצורך לשמור על ריחוק חברתי לאורך זמן ממושך עלול לפגוע בבריאות הנפשית של האנשים. הדילמה האכזרית כל כך במשבר הבריאות הנוכחי כרוכה בצורך לאזן בין בריאות, צרכים חברתיים ורגשיים וצרכים כלכליים.
ילדים בכלל, וילדים צעירים בפרט נמצאים בשלבים של גיבוש תפיסותיהם על העולם, גיבוש היכולת לתת אמון באנשים קרובים וכפועל יוצא מכך גם להאמין בעצמם. קשר עם מבוגרים הוא אפוא חמצן עבורם. בנוסף, בגיל הגן וילדים צריכים להימצא על בסיס יומיומי בקשר אינטנסיבי עם ילדים אחרים עם בני קבוצת השווים. משחק משותף על סוגיו, שיחות מזדמנות עם ילדים אחרים הוא כמו אויר לנשמה עבור הצעירים. קשרים עם מבוגרים וילדים אחדים, קרובים, הם אפוא הליבה של הרווחה הרגשית(wellbeing או wellness) שאנחנו מרבים לדבר עליה. ישנם דרכים שונות להגדיר רווחה רגשית. אחת ההגדרות שהוצעה על ידי רוזמרי רוברטס(Rosemary Roberts, 2010) מצביעה על שני רכיבים שנמצאים בליבת תחושת הרווחה הרגשית: א. תחושה של יוזמה, פעלתנות(agency), השתתפות פעילה במה שאתה עושה ; ב. תחושת שייכות . לתקשורת בין הילד לסביבה, לתקשורת בין בני אדם תפקיד מכריע בהשגת תחושה של רווחה חברתית. האופן שבו ילדים צעירים מתקשרים עם הסבביה הקרובה, ולומדים בעצמם אסטראטגיות של תקשורת, השפעה גדולה מאוד על המשך התפקוד החברתי שלהם.
ילדים לומדים לתקשר אפוא מהאינטרטקציות שלהם עם הוריהם, עם מבוגרים נוספים בסביבה, מאינטראקציות עם אחאים ועם ילדים אחרים. באופן טבעי אינטראקציות אלו מתרחשות על בסיס יומיומי בבתים, במסגרות החינוך לגיל הרך(מעונות יום, פעוטונים, גני ילדים ציבוריים), ב"שכונה", בגינות ציבוריות.
משבר הקורונה העולמי שפוקד גם אותנו טרף את הקלפים ומשפיע באופן מאסיבי על הדרך שבה ילדים ומבוגרים יוצרים אינטראקציות יומיומיות.
במסגרת של סגר, נותרו לילדים לרוב אינטראקציות בתוך המשפחה הגרעינית-עם הורים ואחים(לרוב יותר גדולים או יותר קטנים מהם). במצב אידיאלי אינטראקציות אלו הן הדדיות ו"בריאות" במצבים אחרים לא מעטים-ילדים צעירים חשופים לנתקים, לתקשורת רעילה ומרעילה ולעתים להתעללות. לכן, חשוב שנבין שהסגר עשוי להיות הרסני הרבה יותר מהקורונה לילדים ולמבוגרים בחלק מהמשפחות. לצד המגפה הבריאותית הולכת וצומחת לה בכל העולם מגפה של אלימות במשפחה. ה"נגיף" של האלימות קיים מתחת לפני השטח גם ללא משבר הקורונה. המשבר והסגר שכופים על משפחות להימצא זמן רב ביחד , בצל דאגות כלכליות, עלול להביא להתפרצויות שפוגעות בבילדים ובנשים לרוב.
לכן, חשוב שגננות תגלנה ערנות במהלך האינטראקציות באמצעות המדיה עם ילדי הגן ותזהנה סימנים מדאיגים. במקרה של חשד למצוקה יוצאת דופן עם וללא אלימות במשפחה, הכרחי לא להרפות ולפנות לגורמי הרווחה. חשוב לתת לילדים את התחשוה שאיננו מפנים להם את הגב.
איך לאזן בין שמירה על הבריאות לשמירה על קשרים חברתיים ?
אין ספק שאפשור של קשרים קרובים בין הילדים מעלה את סיכון ההידבקות. לעומת זאת, נתק ממושך בין הילדים עלול להביא לתחושה קשה של בדידות. ילדים צעירים צריכים כאמור קשרים אינטנסיביים עם בני הגיל שלהם.
ציינתי שקובעי מדיניות, מחנכים והורים צריכים למצוא דרכים לאזן בין הצרכים הבריאותיים לבין הצרכים החברתיים והרגשיים של ההילדים. הסוגיה הזו איננה רק סוגיה בריאותית אלא גם סוגיה חינוכית והיא מושפעת גם ממאפייני התרבות שבה חיים הילדים.
לדוגמה בטאילנד עם החזרה למסגרות החינוך אחרי הסגר ביולי, התקבלה החלטה על שמירה די קיצונית של ריחוק חברתי. ניתן להתרשם בצילום למטה מהפתרון שנמצא באחת ממסגרות החינוך בטאילנד: ילדים מוגנים בתוך סוכות מפלאסטיק במרחק רב אחד מהשני. הצילומים לקוחים מתוך כתבה בעיתון Mirror ששלחה לי יחד עם הצילום עמיתתי קלאודיה גלושנקוף. ההתבוננות בילדים בתוך הסוכות שאמורות להגן עליהם, מעלה אסוציאציה של "כלובים". זהו פתרון שנראה כמדגיש את הצרכים הבריאותיים עם הרבה פחות איזון לגבי הצרכים החברתיים והרגשיים של הילדות. הילדות עם זאת, נראות נינוחות ושוב מדובר במאפיין תרבותי שמעודד ציות לכללים.
בצילום המוצג למטה ניתן לראות דרך של שמירה על ריחוק חברתי בין ילדים בגיל הגן בצרפת.
בדוגמה השניה מצרפת, ניתן לראות שמתאפשרות אינטראקציות בין ילדים-אינטראקציות שכוללות קשר עין ותיאום מילולי; אינטראקציות שאין בהן מגע או קרבה פיזית. שאינני חושבת שילדים צעירים, וודאי לא ילדים שגדלו בתרבות הישראלית, יכולים לשמור על מרחק של שני מטר לאורך זמן; יש להכיר בכך שהפתרון הצרפתי עשוי לעודד חשיבה יצירתית לגבי סוגי המשחק והאינטרטקציה המתקיימים בין הילדים.
ומה בישראל?אחרי בערך שבוע של ניסון לחלק את הגנים לשתי קבוצות, "קפסולות", נוצרה מציאות של חיים כרגיל בגן מלבד הנוהג שהורים אינם נכנסים לגני הילדים שנשמר בקפדנות. דהיינו, בישראל העדפנו באופן גורף את השיקול החברתי באופן שהביא אותנו למצב של הידבקות המונית. נזכור שילדי הגנים תורמים תרומה צנועה יחסית למספר ההידבקויות בישראל ובעולם. התרומה המשמעותית ביותר להידבקות היא של ילדים בני 15 עד 21.
עם החזרה לגנים ולמסגרות החינוך בכלל, נצטרך לחשוב על דרכי עבודה מסודרות שמקטינות את סיכוי ההידבקות מבלי להתעלם מהצרכים החברתיים. הבעיה בישראל נדמה לי היא שאנחנו מתקשים לווסת, לאזן בין צרכים: או שהכל פתוח או שהכל סגור; אנחנו מתקשים מאוד להגדיר ולשמור לאורך זמן על איזונים עדינים.אבל אין מנוס, גם בגני ילדים וגם במסגרות חינוך לילדים מבוגרים יותר נצטרך למצוא דרכים שיאפשרו מפגשים חברתיים בקבוצות קטנות וקבועות . לילדי הגן וודאי אבל גם לתלמידים המבוגרים יותר.
ומה נעשה בינתיים בסגר?
חשוב לעודד ילדים ליצור אינטראקציות יומיומיות עם קבוצה קטנה וקבועה של ילדים מהגן שלהם. נעודד את ההורים שיאפשרו אינטראקציות בין אותם הילדים גם ללא תיווך הגננת. שיחות טלפון, שיחות וידאו ובתנאי הסגר הנוכחי ניתן גם לקבוע בגינה הציבורית עם ההילדים הקבועים שהילד מתחזק את הקשר איתם. נזכור שילדים צריכים את הקשרים האלו עם הילדים האחרים. אם לא נקבע מפגשים בגינה הציבורית הקרובה עם ילדים שהילד מכיר , הילדים יצרו קשרים עם ילדים אחרים, "מזדמנים". זה לא כל כך נורא , אבל עדיף לשמור על קשרים עם ילדים קבועים.
עדיף לקבוע כאמור עם ילדים ולעודד משחק במרחבי הגינות, ולא רק במתקנים. ככל שהמפגשים בגינה הציבורית יהיו עם ילדים מוכרים, כך הילדים עצמם ייטו להתרחק מהמתקנים כי בין ילדים שמכירים אחד את השני נבנית שפה משותפת והסכמה הדדית על פעילויות שונות(מרדפים וריצות ברחבי הגינה, משחקי כדור וכו'). חשוב לעודד את הילדים לצאת לגינה עם הקורקינטים והאופניים שיש להם וגם עם כדורים. תנאי הסגר הנוכחיים מאפשרים את המפגשים האלו באויר הפתוח וחשוב למען הבריאות הנפשית של הילדים לשמור עליהם.
לסיכום, חשוב שנמצא דרכים בגן הילדים ובתוך המשפחה לעודד אינטראקציות רציפות בין ילדים שמשתייכים לקבוצות קבועות. לשם כך נדרש שיתוף פעולה בין הצוות החינוכי להורים, כך שהמפגשים בגינות ציבוריות בקרבת הבית ייעשו עם קבוצה קטנה של ילדים קרובים. ככל שנשמור על איזונים בין צרכים בריאותיים לצרכים חברתיים, נדאג גם ללבריאות הנפשית של הילדים ונקטין את סיכויי ההידבקות.