המבשלת בגן מתה באופן פתאומי- מה אומרים לילדים בני שלוש?

מוות של איש צוות במסגרת חינוך הוא אירוע מערער-את הצוות, את הילדים ואת ההורים. מוות פתאומי הוא אירוע מערער עוד יותר כי חסרה בסוג כזה של אירוע הכנה נפשית של הצוות ושל הילדים למצב שנוצר. מוות של איש צוות במסגרת חינוך לילדים צעירים מעלה התלבטויות לגבי אופן השיתוף שלהם במידע. ברור לגמרי שאין להתעלם מההיעלמות של איש הצוות ושיש לשוחח עם הילדים בכל גיל על סיבת ההיעדרות.

אני כותבת את הפוסט בעקבות המוות הפתאומי של המבשלת בגן הפרטי שבו לומדת נכדתי בת השלוש. הכיתה שלה היא הכיתה של הילדים המבוגרים ביותר במסגרת החינוכית הפרטית שבה היא לומדת. המבשלת הייתה אשת צוות מרכזית והילדים הכירו אותה ואהבו את התבשילים שהיא הכינה. המפגש איתה היה יומיומי. במקרה, הנכדה שלי הייתה חולה ונשארה בבית ביום שנודע על מותה של המבשלת ועדכונים לגבי המצב התקבלו באמצעות קבוצת ואטסאפ הורים ושיחות בין הגננת להוריה של נכדתי בעיקר כאשר התקשרו מהגן להתעניין בשלומה עקב היעדרותה.

הקושי של הצוות והנהלת הגן טמון בהתמודדות עם ההלם, עם האובדן,  במקביל  לצורך לחשוב על אופן השיתוף של הילדים וההורים במידע הטעון. מה שמקשה עוד יותר הוא הצורך להתארגן  ולדאוג ששהמסגרת החינוכית תפעל באופן רציף. אין במצב כזה אפשרות של פסק זמן להתארגנות. במקרה של הגן של נכדתי היה צורך להתארגן מהיום למחר לספק ארוחות לילדים.

מה נאמר לילדים בני שלוש במקרה של מוות פתאומי של איש צוות ?

למרות הקושי שבדבר חשוב לומר לילדים את האמת. זאת אומרת לומר להם שאשת הצוות מתה. שהיא לא תחזור, ושנזכור אותה. חשוב גם להסביר מהי סיבת המוות.

בגן של נכדתי, ההורים עודכנו שנאמר לילדים שהמבשלת נפרדה מהם, שכולם עצובים ושכולם יזכרו אותה. אחד הילדים שאל אם היא תחזור והגננת השיבה שלא. ילד אחר שאל מי יבשל להם והשיבו לו שבינתיים הגננות מבשלות עד שמבשלת חדשה תתחיל לעבוד בגן.

למרות שאני מבינה את הקושי לומר לילדים שאשת הצוות מתה, אני מאמינה שחשוב שנתגבר על הקושי ונשתמש במילה "מוות". הקושי להשתמש במילה מוות על הטיותיה  הוא קושי שלנו יותר מאשר הקושי של הילדים. הניסיון להציג את המוות כפרידה היא מעט מטעה. חשוב שילדים יבינו את ההבדל בין פרידה שגרתית ורגילה לבין המוות. לכן אני לא חושבת שיש לתאר בשיחות עם הילדים את המוות כפרידה.  וודאי שאין לומר לילדים שאשת הצוות שמתה, עלתה לשמיים.

עדכון ההורים הוא הכרחי. אני חושבת שעדיף לעדכן את הורי הילדים לגבי האופן שבו מסבירים לילדים לפני ולא אחרי שמדברים איתם. וזאת כיוון שהורים אחרי קבלת הדרכה יכולים לשוחח עם הילדים ביחידות ולשמוע מהם את שאלותיהם ודאגותיהם. חשוב שהצוות יעדכן את ההורים לגבי שאלות והתייחסיות של הילדים וגם חשוב לעודד את ההורים לשתף את הצוות לגבי שאלות או התייחסיות של הילדים ביחס למוות של אשת הצוות בבית.

נזכור שילדים בני 3-4 עדיין אינם תופסים את המוות כסופי. תפיסה זו נוטה להגן עליהם ולמתן את הצער.

בחלק הבא אתייחס לאופן שבו ילדים מבינים את מושג המוות. חלק זה לקוח מפוסט שכתבתי לפני כשנתיים.

על הבנת המוות בכלל ואצל ילדים בפרט

דיבור ואפילו חשיבה על המוות גורמים לכולנו סוג של אי נוחות. וזאת כנראה בשל התובנה שמדובר בתהליך הכרחי-בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יגיע לתחנה הסופית הזו. חלק מהקושי עבור חלק מאיתנו הוא לקבל את  העובדה שמוות הוא חלק מהחיים עצמם. עבור  המבוגרים יותר מבינינו ,יש במפתיע השלמה עם הכרחיות המוות אבל יש לעתים אי השלמה עם החיים עצמם שחיינו, ושאותם אי אפשר בדיעבד לתקן. חלק אחר מאיתנו חושש ממחלות שמתלוות לסוף החיים וחושש לא ליפול לנטל. אבל חשוב שכשאנחנו מנסים להבין את המוות ננסה להבין אותו גם מהפרספקטיבה של הזולת. במקרה הילדים הכרחי שננסה  להבין איך הם מבינים את המוות.

מושג המוות מורכב למעשה מכמה מושגי-משנה שבלעדיהם הבנת המוות של הילדים איננה "בוגרת". מושגים אלו קשורים להבנה המוות כתופעה ביולוגית מדעית. מחקרים מראים שרוב הילדים בני השבע מבינים את ארבעת הרכיבים של מושג המוות בדומה למבוגרים(דהיינו שהמוות הוא אוניברסאלי ומאפיין כל גוף חי; שהמוות הוא בלתי הפיך ונגרם על ידי תהליכי הזדקנות, מחלות וכו' שפירוש המוות כרוך בהפסקה מוחלטת של כל הפונקציות הביולוגיות(האדם המת איננו נושם, הולך, אוכל וכו).

על כן ארבעת מושגי המשנה הבאים נכללים בהבנת מושג המוות:

  • אוניברסאליות
  • חוסר הפיכות-סופיות
  • חוסר פונקציונאליות
  • סיבתיות

מציעה מאמר מצוין מתורגם מאנגלית על האופן שבו תופסים ילדים צעירים את המוות "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך

מהמאמר הזה אנחנו מבינים שילדים צעירים(בגיל הגן) אינם בהכרח תופסים את המוות כ"דבר" אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים שהעתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בו מן האי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב שנבין אפוא ששאלות המוות שלילדים בגיל הגן הן מצד אחד חקרניות(איך נראה ומרגיש אדם מת?-כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב?), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם. ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה הלא נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?"

ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. באחת השיחות בגן ילדים שמעתי ילדה שהציעה אחרי שהגננת הסבירה בעצב לכל ילדי הגן  על מותו של אבא של אחד הילדים  ממחלת הסרטן , שהאבא(המת) ישתה מיץ תפוזים כדי שיבירא ויחיה. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. ובכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו שמדובר בתהליך בלתי הפיך שהמת לא יחזור ותמיד יצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים.

ילדים בגיל הגן לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות: כגון הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות(כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות(לנשום, פעולות הלב וכו').

ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים . הם נוטים לספק סיבות לא  "מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.

על התמודדות עם אבל ואובדן אצל ילדים ומתבגרים אפשר למצוא התייחסות במאמרה המצוין של רונית שלו באתרפסיכולוגיה עברית.

ילדים כמו המבוגרים מתאבלים על אובדן. הדבר העיקרי שכנראה מבדיל בין אבל של מבוגרים לבין אבל של ילדים הוא תלותם של הילדים במשענת שמספקים המבוגרים בחייהם כדי להתמודד עם האבל. על כן בצדק רב מצוין במאמר שילדים לעתים קרובות אינם מקבלים מספיק הכרה באבל שהם חווים ותמיכה בהתמודדותם איתו. ציטוט מתוך מאמרה של שלו.

ספר ילדים שמציג מוות כחלק מהחיים

אני מציעה בחום שבכל גן ובית יימצא הספר "סיפור מהחיים" שנכתב ואויר על ידי אלונה פרנקל(הוצאת מסדה). זהו סיפור רגיש על מוות של ציפור, עצב ותקווה. ועל אימא שהיא יודעת להתמודד ברגישות עם צורך לשוחח על מותה של הציפור. אימא שלוקחת אחריות והיא זו שעוטפת את הציפור המתה בעלים וקוברת אותה. אימא שהיא מורה טובה לחיים. במקום שבו נקברה הציפור מוצאים נפתלי ואימו כעבור כמה זמן קן של גוזלים.

sipur mehahaim

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.