התלבטויות ותובנות לגבי שיתוף ילדים במוות של כלב משפחה שהורדם

בפוסט זה בכוונתי לשתף בהתלבטויותיי ותובנותיי סביב סוגיה שגיליתי שכמעט לא נכתב עליה: איך מספרים לילדים צעירים(הכוונה גם לפעוטות, גם לילדים בגיל הגן וגם לילדים בבית ספר יסודי) על  מותו של כלב משפחה, שעקב מחלה קשה או זקנה מופלגת והדרדרות במצב בריאותו, הורדם. בסוף הפוסט מופיעה רשימה של קווים מנחים לשיתוף ילדים בעניין מוות של כלב שהורדם(או חיית מחמד אחרת). את הקווים המנחים גיבשתי בעיקר על בסיס ניסיוני האישי.

העילה לכתיבת הפוסט היא ההרדמה או המתת החסר של זריזי, כלבת המשפחה שלנו.

זריזי לפני כעשר שנים על מדרגות הבית בנתניה

תולדות זריזי – בקיצור

זריזי הכלבה שלנו, חיה איתנו  כשש עשרה שנים. והיא הייתה קרוב לגיל 17 כשמתה-השבוע. כגורה וככלבה בוגרת הייתה זריזי כלבה ידידותית, פעלתנית מאוד(מכאן שמה) ומאוד אהובה על בני המשפחה.  לעתים קרובות, ביקשו ילדים ברחוב רשות ללטף אותה. סף הכאב שלה היה תמיד גבוה במיוחד ולכן לא אחת התגלו אצלה מחלות או פציעות בשלב של בעיות רפואיות חמורות יחסית. בשנתיים האחרונות זריזי החלה להראות סימני הזדקנות מואצים. בארבעת החודשים האחרונים, מצבה הדרדר מאוד. כחצי שנה הייתה מטופלת כנגד קשיים ומחלות כרוניים. בשבועות האחרונים התעורר הצורך לקבל החלטה לא פשוטה: להרדים אותה כדי להפסיק את הסבל שלה ואת הסבל שלנו רואים אותה בקושי הולכת, נתקלת בדברים, מנתקת כמעט לחלוטין קשר עם הסביבה.

את זריזי אימצנו, או יותר נכון היא אימצה אותנו, כאשר בתנו ההבכורה הייתה כבר מחוץ לבית ובתנו הצעירה הייתה בתיכון. אלודי, שמוכרת לקוראי הבלוג כשותפה להפעלתו, בת משפחה שלנו בנתה לה בתקופה זו, חיים בבאר שבע והשלימה את לימודיה בבלשנות ואת הכשרתה כמורה לאנגלית. לפני כשש עשרה שנה  זריזי הופיעה ברחוב שלנו מ"שום מקום".  במשך כעשרה ימים-שבועיים נוכחותה של זריזי ברחוב הקטן והשקט בנתניה שבו גרנו, הייתה קבועה וחשבתי לתומי שאחד השכנים יאמץ אותה. לאט, לאט התקרבה זריזי לבית שלנו, התישבה בכניסה , גררה לעצמה מזרן ישן, והחלה לעקוב אחר בני המשפחה בהליכות שלהם בעיר. באופן מופלא תמיד ידעה לחזור הביתה. היה לה חוש התמצאות נהדר ואף פעם לא הבנו מאיפה ההיכרות המעמיקה שלה עם העיר נתניה. מכל מקום בעיר ידעה לחזור אלינו. לנו כמשפחה לא היה לפני זה כלב וכשהיא הצטרפה בסופו של דבר למשפחה היינו כבר "הורים מאמצים" לחתולה בת שבע. התחלנו לחשוש שבשיטוטיה בעיר, זריזי תידרס או שיתפסו אותה לוכדים מהעירייה ככלבה משוטטת וימיתו אותה. התקבלה אפוא ההחלטה לאמץ אותה וללמוד בעזרתה לגדל כלב. אחת מחברות בתי הצעירה  העניקה לה את שמה: זריזי, בשל פעלתנותה היתרה. בשנים אלו, זריזי חיה במלונה שבחצר ביתנו כשבהתחלה ידידות וידידי בתי הצעירה סייעו לנו מאוד עם הטיולים היומיים. בהמשך נועם, שכן כבן עשר בתחילת "עבודתו" החל להוציא אותה לטיולים בקביעות מספר פעמים בשבוע בשעות אחה"צ כשלא היינו בנתניה; כשנועם התגייס, אחיו הבכור, רועי, המשיך במלאכה ואנחנו רואים בנועם וברועי "הורים שותפים" לזריזי. בילדותה ובבגרותה, זריזי השתעשעה בכרסום טפטפות וגדרות מסביב לבית. רוב שנותיה הרבתה זריזי לנבוח כל אימת שאנשים זרים עברו ברחוב, כשקיפודים נכנסו למלונה וכששמעה אותנו מרחוק נכנסים עם המכוניות שלנו לרחוב מגורנו.

עם המעבר שלנו מנתניה לרמת גן, עברה זריזי לגור בתוך הדירה, וכך פתחה את פרק החיים האחרון שלה במרכז. הנכדים שלנו בני 9,6,3 נולדו לתוך המציאות שבה זריזי נוכחת בבית והתקשרו אליה מאוד.  הם הצטרפו לעתים לטיולים היומיים עם זריזי. נכדי הבכור סעד אותה ברגישות רבה בחלק מהמשברים הבריאותיים שלה כשהפסיקה לאכול ולנוע. נהג להתישב לידה וללטף אותה במשך שעה ארוכה .

גיבוש ההסברים לילדים

לכן ,בעקבות ההרדמה או המתת החסד של זריזי התעורר הצורך לגבש הסבר אמיתי ככל האפשר וקוהרנטי  שיוצע לילדים לגבי נסיבות מותה של זריזי.

היה ברור כמובן שנספר לילדים שזריזי מתה. לא התעוררה כל שאלה לגבי שיתופם בהיעדרותה של זריזי עקב זה שהיא מתה. הילדים ראו את הדרדרותה והיה ברור להם שהיא זקנה מאוד וצפויה למות. אחרי התלבטות קצרה היה ברור גם שלא אומרים לאף אחד מהנכדים שזריזי הורדמה.

החלטה נוספת הייתה קשורה למי מספר לילדים על מותה של זריזי. הכי טבעי שהוריהם של הילדים יספרו להם על כך. אלא שיצא שביום שהרדמנו את זריזי, אני הוצאתי את נכדתי בת השלוש מהגן, והיינו צריכות להגיע לביתנו כשזריזי  נעדרת מהבית. על כן, היה ברור שאני אצטרך לספר לה על סיבת ההיעדרות של זריזי מהבית. התלבטתי אם לחכות לשאלותיה של נורית נכדתי כשנגיע הביתה או להכין אותה ולהקדים ולספר לה שזריזי איננה. קיבלתי את ההחלטה  לספר לה מראש ולא להפתיע אותה. באחר צהריים זה, ביקשה נורית שנלך לפארק לקנות ולאכול גלידה לפני שובנו הביתה. בפארק זה יש  זוג ברווזים(למעשה אווזים) שהתחברנו אליהם והחלטנו שנקנה גלידה ונאכל אותה תוך שאנחנו צופות בברווזים. סיטואציה זו לא התאימה לספר לה על זריזי. בדרכנו הביתה מהפארק,  יזמתי שיחה עם נורית. אמרתי לה שיש לי משהו מאוד עצוב לספר לה. היא המשיכה ללכת כאילו לא שמעה(היא תמיד מנסה לעכל את המידע שהיא מקבלת). עצרתי ובדקתי איתה אם היא שמעה אותי ואז אמרתי לה שכמו שהיא יודעת, זריזי הייתה מאוד זקנה וחולה וקמה בבוקר כשהיא מרגישה לא טוב ולא יכולה ללכת, ואז לקחתי אותה לרופא ותוך כדי בדיקה, הכלבה מתה ונשארה שם.

נורית בת השלוש אמרה אחרי רגע של שקט: "אז לא תהיה לכם יותר כלבה בבית שלכם. לנו יש בבית את אריק(החתול ה"חדש" שלהם)". בהמשך אמרה שתספר לסבא כשנגיע הביתה מה קרה לזריזי ועל כך שזריזי לא תחזור. בדרך הביתה, היא סיפרה לחתולים בדרך: "אתה יודע חתול, זריזי מתה לא תחזור הביתה", לחתול אחר אמרה:" אתה יודע, לא תהיה להם כלבה". ברגע שנכנסנו הביתה סיפרה לסבא שלה שזריזי לא הרגישה טוב וסבתא לקחה אותה לרופא והיא לא תחזור יותר כי היא מתה. מעניין גם לציין שנכדתי הצעירה החלה לכנות את זריזי "הכלבה שלכם"  כל פעם שהתייחסה אליה, ולא זריזי או זריזוש, כמו שהייתה רגילה לכנות אותה.

הסקתי שמעבר לעצם האמפתיה שנכדתי הצעירה חשה כלפי זריזי, היא בחנה את הסוגיה, כיאה לגילה, לפי השאלה הסמויה איך מותה של זריזי משפיע עליה? מהי המשמעות של המצב החדש בשבילה. נזכרתי שבקיץ הוצאתי אותה מהגן ביום שבו הכנסתי את זריזי לפנסיון כלבים לקראת יציאתנו לחו"ל. סיפרתי לה שלקחתי את זריזי לפנסיון(היא הייתה כבת שנתיים ושמונה חודשים) כי אנחנו נוסעים. נורית הייתה מאוד נסערת מהבשורה. שאלה  למה אלודי לא יכולה לשמור עליה כמו שקרה בעבר. היא נראתה מוטרדת מהפעולה הזו ושאלה אותי אם נחזיר את זריזי הביתה. הבטחתי לנורית שנחזיר אותה הביתה מייד עם שובנו מחו"ל, הרגיעה אותה. בהמשך שאלה נורית אם יש בתי מלון כאלה גם לילדים…

לנכדים הגדולים, דורי בן ה-9 ואיה בת ה-6 סיפרה אימא שלהם , בתי, על מותה של זריזי. היא סיפרה לי שדורי בן ה-9  התעצב מאוד. אני פגשתי את דורי ואיה יומיים אחרי שסיפרו להם על מות זריזי. כיוון שבתקופה זו חלות ימי ההולדת של שלושת נכדיי, הזמנתי  לשלושתם ביום מותה של זריזי, קולז'ם עם צילומים שלהם עם זריזי ולנכדיי היותר גדולים, גם עם נוריצ'-חתולת המשפחה שמתה לפני כשנתיים בגיל 21.  השאלה הראשונה שדורי שאל אותי הייתה האם אנחנו קברנו את זריזי וסיפרתי לו שהשארנו אותה אצל הוטרינר ושילמנו דמי קבורה כדי שהוא יטפל בקבורה. דורי ואיה  התרגשו מאוד מצילומיהם עם זריזי. איה, נכדתי בת שש אמרה שלמרות שמדובר במתנה קטנת ממדים יחסית, זו המתנה המשמעותית ביותר שקיבלה. דורי גם שאל אותי אם נאמץ עוד כלבה ושמח מאוד כשאמרתי לו שייתכן מאוד שנעשה זאת בעתיד. לא באופן מיידי.

הנכחת קיומה של זריזי גם אחרי מותה

מצב שבו אתה נאלץ להחליט להרדים  הוא מצב לא קל. מדובר בהחלטה קשה ותובענית. ההרדמה עצמה  נעשית בצורה מכובדת ורגועה. אבל מדובר כאמור בהחלטה קשה. היעדרותה של זריזי מאוד נוכחת בבית. עדיין מרגישים בהיעדרה. אני תופסת את עצמי דואגת שטרם הוצאתי אותה לטיול היומי.  בימים שאחרי מותה של זריזי  היה לי חשוב להנכיח את קיומה. זאת הסיבה שבגללה הזמנתי תמונות מוטבעות על קוביות עץ שלה עבור נכדיי-כדי שיזכרו אותה. בנוסף, עדכנתי את הבחורים שעזרו לנו לטפל בה לגבי מותה.

קווים מנחים לשיתוף ילדים במצב של מוות כלב המשפחה עקב הרדמה

הקווים המנחים שגיבשתי בטיפול בסוגיית שיתוף הילדים במותו של כלב(או חיית מחמד אחרת)  עקב הרדמה הם אפוא:

1. לספר לילדים שהכלבה מתה ולהדגיש שמשמעות הדבר היא שהיא לא תחזור לעולם.
2. אחרי מחשבה ארוכה  גיבשתי עמדה שעדיף להיות פרו-אקטיביים ולשתף את הילדים במוות של הכלב ולא להמתין לשאלותיהם שנוגעות להיעדרות החיה מהבית.
3. להדגיש את הטיפול שלו זכתה הכלבה במשך חייה ואת תרומתם של הילדים לטיפול זה.
4. להכיל את העצב של הילדים ולהקשיב כמה שיותר לאמירותיהם על מנת להבין מה מטריד אותם.
5. להביא בחשבון שלעתים קרובות מה שמטריד את הילדים הצעירים הוא ההשפעה המשוערת על ידם של מות הכלב על מצבם. למשל, השאלה אם ומתי ואיך הם או הוריהם ימותו? ילדים עשויים להתרכז בהיעדרות של חיית המחמד. בגילים מעט יותר בוגרים כשילדים מבינים שהמוות אוניברסלי מטרידה השאלה מה יקרה להוריהם ולהם. התשובות לשאלות הילדים צריכות להביא בחשבון דאגות אלו ולהיות מותאמות כמה שאפשר לשאלות הילדים.
6. אין לשתף את הילדים בפרטי המתת החסד  או ההרדמה היזומה, אלא להסתפק בעדכון לגבי המוות של בעל החיים. חשוב בעיניי לא לשתף ילדים בעניין ההרדמה כדי שלא  יפנימו בגיל צעיר מסר פשטני שגרימת מוות היא עניין שבשגרה. בנוסף, הידיעה על החלטה של בני משפחתם הקרובים להרדים את חיית המחמד עלולה להוות עבור הילדים מעמסה רגשית בלתי נסבלת.
7. יש לתאם את ההסבר לגבי נסיבות המוות של הכלב, עם כל בני המשפחה הרלוונטיים כדי שנרטיב מוסכם יוצג לילדים. וכן הצגת אותו נרטיב לכל הילדים למרות פערי הגילים ביניהם. חשוב לתאם את אופי ההסבר לגבי נסיבות המוות של הכלב עם כל בני המשפחה שאמורים להיות איתם בקשר כדי שהנרטיב שיגיע לילדים יהיה נרטיב קוהרנטי.
8. רצוי בעיניי  להנכיח את  קיומו של הכלב ולהדגיש את הקשר של הילדים איתו, על ידי צילומים של הכלב עם הילדים עצמם או עם בני משפחה אחרים -כדי להדגיש שהחיים עם הכלב היו משמעותיים וקיומו נגע בנו וגם כדי לשדר שמדברים על הכלב ועל מה שאנחנו מרגישים כלפיו ולא מסתירים זאת.
9. חשוב מאוד שנאמין שילדים יכולים להתמודד עם מוות של בעל חיים אהוב. שמותר להם להיות עצובים אבל הם בהחלט יכולים להתמודד עם עובדת המוות.