פוסט זה מציף את הצורך להתלבט בשאלת הבטיחות והביטחון הפיזי והרגשי של פעוטות במסגרות קטנות המנוהלות על ידי אדם אחד בביתו. בפוסט נשמעת קריאה לחשיבה משותפת של הורים ומחנכות לגיל הרך ולרגולציה מטעם המדינה, מתוך רצון להיטיב עם הילדים ועם משפחותיהם מבלי לעורר בהלה בקרב ההורים ומבלי להתעלם מאלמנטים מיטיבים של טיפול וחינוך במסגרות חינוך משפחתיות קטנות.
הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא המקרה הטרגי שקרה בארץ לאחרונה ,שבו מחנכת צעירה של משפחתון של שבעה פעוטות נפטרה (ככל הנראה בעקבות אירוע לבבי) במהלך יום העבודה. הטרגדיה היא קודם כל של משפחת המחנכת וליבי באמת איתם. מנגד, אין להמעיט בחשיבות המצוקה שהפעוטות היו שרויים בה במשך כשלוש שעות (על פי דיווחים בתקשורת) עד ש כוחות הביטחון שהוזעקו על ידי בעלה של המטפלת, פרצו לדירה והגיעו אליהם.
אני חושבת שלמרות הסיטואציה הקשה, היה מזל שפעוטות לא נפגעו פיזית במהלך שלוש שעות ההמתנה הללו למושיע. ברור שמדובר במקרה נדיר ביותר וגם ברור שאי אפשר לחזות כל מקרה טרגי מראש. אלא שנראה שאירוע טרגי זה מעלה צורך לחשוב על כמה היבטים שקשורים להבטחת תנאיי בטיחות וביטחון רגשי במסגרות חינוך לילדים צעירים מאוד. מסגרות החינוך לפעוטות חייבות לתת מענה לצרכים הרגשיים, הבטיחותיים והאינטלקטואלים של הפעוטות. איני רוצה לעורר בהלה בקרב ההורים אלא אני מבקשת להעלות לדיון את סוגיית ניהול מסגרות טיפול-חינוך לפעוטות על ידי מבוגר אחד בביתו כשהוא אינו קשור לצוות או למסגרת גדולה יותר.
יתרונות של משפחתונים
הדבר הטוב במשפחתונים הוא שיש בהם מספר מצומצם של ילדים ומתאפשרות בהם אינטראקציות רציפות ואינטנסיביות הן בין מבוגר אחד לילדים והן בין הילדים לבין עצמם. המסגרת "המשפחתונית" עשויה לכאורה לתת מענה טוב יותר לצרכים הרגשיים והחברתיים של תינוקות ופעוטות בהשוואה ל"מוסדות חינוך " גדולים יותר לגיל הרך (כגון מעונות, גנים פרטיים, פעוטונים), שבהם מספר רב של ילדים ומספר רב של אנשי צוות. מבחינה כלכלית , היתרון במשפחתונים נובע בכך שהם אינם מחייבים בניית מבני ציבור גדולים ובכך הם עשויים להיות גם "חסכוניים" למדינה. בנוסף, משפחתונים מאפשרים התאמה של סביבתם ושל דרכי החינוך והטיפול למגוון של תרבויות.
החסרונות של המשפחתונים המנוהלים על ידי אדם יחיד
החיסרון העיקרי של משפחתונים המנוהלים על ידי אדם יחיד מתמקד בהישענות בלעדית על אדם אחד לאורך זמן. הישענות זו מקשה על תפקוד המבוגר האחראי הן בשל הצורך להתמודד במצבי חירום (אם מנהלת הגן חשה ברע או אם אחד הילדים חש ברע ונדרש פיצול של קשב והתייחסות בין הילד הזקוק לטיפול לבין יתר הילדים). יתרה מזו, המחנכת שעומדת בראש המסגרת עשויה להרגיש בדידות. מדובר בעבודה אינטנסיבית ושוחקת. היעדר שותפים למלאכה עשוי להעיב על תפקודה לאורך זמן. ידוע לי שבמסגרות מפוקחות נדרשת המחנכת להציג אדם (שכנה, בן משפחה) שאליו היא עשויה לפנות בעת חירום. זהו צעד חשוב. אבל, לדעתי נדרשת חשיבה נוספת שנותנת מענה למצוקה שבגינה המחנכת אינה יכולה להתקשר בעצמה, ולצורך של המחנכת עצמה כבן אדם לעמוד בקשר עם מבוגרים תומכים נוספים.
הכרח בחשיבה משותפת ושיתוף פעולה בין הורים למחנכות המנהלות את המשפחתונים
המציאות במדינה בכל הקשור לרגולציה ואפשרות של רישוי לעיסוק בחינוך-טיפול לא תשתנה מהיום למחר. במקביל ילדים, הורים ומחנכות נדרשים להמשיך את חייהם במסגרות הקיימות עד אשר יושג שינוי לטובה ברמת המדיניות. ברור לגמרי שהורים חייבים להמשיך לעבוד ושמחנכות חייבות להמשיך להתפרנס מניהול מסגרות חינוך קטנות ומשפחתיות. לכן, בטווח הקצר, אני חושבת שהכרחי שמחנכות והורים יחשבו ביחד על פתרונות אפשריים המותאמים לכל מסגרת ומסגרת. דוגמאות אפשריות הן התקנת כפתור מצוקה או תורנות טלפונים של הורים למסגרת החינוך. אני יודעת שיש מסגרות שבהן מותקנות על פי דרישת ההורים מצלמות. מצד אחד מדובר בחלופה טכנולוגית ישימה. מצד שני חשוב מאוד שצעד זה לא יחבל באמון בין המחנכת לבין הורי הילדים ויתפרש כהבעת אי אמון במחנכת. אני לא חושבת שמצלמה או כל אביזר טכנולוגי אחר הם תחליף נאות לאמון במחנכת ולהכרת תודה בתרומתה. לכן כל פתרון חייב להתקבל בהסכמה ומהסיבות הנכונות: להבטיח תנאיי בטיחות במקרה של תאונה ולא לבלוש אחרי המחנכת. כמובן שחשוב למצוא דרכים ומנגנונים אשר יבטיחו שאנשים בעלי כישורים הולמים יעסקו בחינוך לגיל הרך. גם כאן מצלמה שנועדה לבלוש אחרי המחנכת לא תפתור את בעיית איכות עבודתה. על התמודדות עם מצבי חירום יש לדבר בתנאיי רגיעה תוך הפעלה של חשיבה פרואקטיבית. אני מבינה את הצורך של ההורים והמחנכות להימנע מסוג כזה של שיחות כי הן מעוררות חרדה. אבל עדיף להיערך למצבי חירום מאשר לנסות למזער נזקים בדיעבד. בנוסף, חשוב לתת את הדעת למפגשים תקופתיים בין מחנכות ובין מחנכות להורים כדי להפיג את הבדידות של המחנכת וכדי לתרום להעשרה שלה על ידי שיתוף עם אנשים אחרים.
חשיבות הרגולציה בטווח הרחוק יותר
ברמה של המדינה הכרחי לבנות מנגנונים לסינון כוח האדם שעובד עם ילדים בגיל הרך; החל במטפלות פרטיות וכלה במנהלות משפחתונים וגנים פרטיים. יתרה מזו, יש למלא את הואקום של אי חקיקה בכל הקשור לחינוך ילדים מלידה עד שלוש במסגרות שבהן מספר הילדים נמוך מעשרה. בנוסף, יש מקום לבדיקה של המבנים שבהם מתקיימים משפחתונים ולחיוב מצאי אנשים זמינים לשעת חירום(גם כשמדובר במסגרות פרטיות ולא רק במסגרות מפוקחות). חשוב לבנות מאגר של מתנדבים מהקהילה הקרובה ובנות שירות לאומי שיבקרו באופן תדיר במשפחתונים ושיתגברו אותם. ייתכן שעל המדינה לממן כפתורי מצוקה במשפחתונים.
אני מזמינה את הקוראים להשתתף בדיון על הסוגיה שהועלתה כאן ובכל מקום שיוביל להגדלת הערנות לצרכים של הילדים הצעירים, משפחותיהם והמחנכות שעובדות עם הפעוטות.
דנתי במקרה עם קבוצות של סטודנטיות בעלות מסגרות לפעוטות והסכמנו ש:
1.אין להאכיל ילדים מכלי זכוכית(בסיפור העצוב שתואר הגננת האכילה תינוק גרבר וזה נשבר לרסיסים בזמן שהיא איבדה את ההכרה… ושני תינוקות נפצעו)
2.רצוי מאד שיהיו נוכחים שני מחנכים
3.מצלמה במעגל סגור למבוגר תורן
שלום עידית,
אני שמחה שהנושא נידון במסגרת הרלוונטית. וטוב שאנשים יסתכלו על פרטי מקרה וייערכו בהתאם.
מה שאני הצעתי בפוסט ומציעה גם כאן זה שהפתרונות המוצעים יהיו פרי דיון בין הורים למחנכות בכל מקום למקום.
שנית מסכימה שרצוי שיהיו שני מבוגרים אלא שבמשפחונים קטנים מפוקחים(עד חמישה פעוטות) ורבים לא מפוקחים המציאות איננה כזו. ולכן הכרחי לחשוב על פתרונות שנותנים מענה גם למצבי חירום0כגון מצלמה במעגל סגור למבוגר תורן שהצעתן) וגם לבדידות ולשחיקה של המחנכת שעובדת חודשים ושנים לבד עם ילדים.
וגם ביקשתי ומקווה שאנשים יחשבו ויקיימו דיון על פתרון המשפחתון שלדעתי יש לו בהחלט גם יתרונות וגם חסרונות.
אני מודה לך על ההתייחסות הצמודה לפוסטים ועל תרומתך.
קלודי