השבוע צוין יום זכויות הילד הבין- לאומי. לא הרבה דובר על יום זה. ילדים בחברה הם עניין רציני. האופן שבו נטפל ונחנך אותם יקבע במידה לא מעטה את אופייה של החברה בעתיד.
זכויות הילדים ושמירתן חשובה ורלוונטית בכל ימות השנה. "המדינות החברות (באו"ם שאישררו את האמנה לזכויות הילד-ביניהן ישראל) מקבלות על עצמן להבטיח לילד הגנה וטיפול ככל שיידרש לטובתו, תוך התייחסות לזכויות וחובות הוריו, אפוטרופסים חוקיים או אישים אחרים האחראיים משפטית לו או לה, ולשם כך ינקטו צעדים מתאימים, תחיקתיים או מינהליים."
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Zchuyot/LomdimZchuyot/Hafalot/ZchuyotYeledAdamChevraDemokratit.htm
מטרת פוסט זה להבליט שתי נקודות מרכזיות שמתמקדות בשמירה של זכויות הילדים: 1. האחת שמירת הזכות להגנה ולכך שקולם של כל ילד וילדה יישמע; 2. במקביל חשובה לא פחות זכותם של הילדים ושל הסובבים אותם שילמדו אותם לא לפגוע בילדים ובאנשים אחרים.
העניין המרכזי הוא שהורים, מורים ומוסדות המדינה חייבים להפנים את מהות העניין-את הרעיון שמדובר בזכויות בסיסיות של ילדים בהיותם בני אדם ולא בצורך להראות התנהלות פורמאלית שלכאורה שומרת על זכויות הילדים כדי לצאת לידי חובה. לעתים קרובות מידי ההתנהלות היא פורמאלית מידי כשכל צד מעונין להצדיק את פעולותיו. ללא אמון וברית של ממש בין הורים למורים שבבסיסה ההסכמה שכולם שומרים על זכויות הילדים, לא נצליח להתקדם למקום שבו עושים את האפשרי כדי לשמור על זכויות הילד, לרבות במקרים שילדים מועדים לפגוע באחרים.
לא תמיד אנשים כורכים את זכויות הילדים להגנה עם זכויות הילדים שילמדו אותם לא לפגוע בילדים אחרים. נקודה זו עלתה השבוע גם בתכנית הרדיו "זה מגיע לכם", שמונחית על ידי העובדת הסוציאלית גילי תמיר בכאן-רשת ב'. ילדים שמגלים תוקפנות בגיל צעיר, נערים שפוגעים בילדים אחרים, פיזית רגשית ומינית חייבים טיפול רציני מוקדם ככל האפשר. בריונות בגיל ההתבגרות כנגד נערים ונערות אחרים, הטרדה מינית והתעללות והכאת נשים וילדים בבגרות -שורשיהן בתקשורת לא נאותה ובנורמות בעיתיות בגיל צעיר.
ככל שנזהה מוקדם יותר קשרים לא שוויוניים בין ילדים; ככל שנזהה שתלטנות או כניעה לאחרים; ככל שנזהה הפעלת מניפולציות והפחדות שמופעלות על ידי ילדים כנגד ילדים אחרים; ככל שנטפח כישורים חברתיים והתנהגות פרו חברתית מגיל צעיר אצל כולם וככל שנבנה תכניות התערבות מוסכמות ושיטתיות במקרים של ילדים שיש להם פוטנציאל לפגוע בילדים אחרים, כך נתרום להפחתת הפגיעה של ובילדים אחרים.
אחת הבעיות המרכזיות היא שבמרכז התרבות הארגונית בחינוך ובשירותים חברתיים מתקיימת העדפה ברורה לטיפול על פני מניעה (O'Connell et al 2009) בכל העולם ובישראל בכלל זה. חסרה בארץ ובעולם מנהיגות מדינית וחינוכית שתעדיף מניעה מהגיל הצעיר ביותר על פני טיפול בבעיות. הדבר נכון ברמה של מדיניות חינוכית וחברתית וכן בפרקטיקה החינוכית. מחויבות לבניית תכניות התערבות שיטתיות למניעת בריונות ופגיעה באחרים מגיל צעיר, חסרה מאוד בארץ. יש להודות שמה שחסר ברמה של העבודה היומיומית של מורים וגננות שאמונים על בניית תכניות המניעה האלו , היא תמיכה של ממש מצד הממסד. הממסד מצפה לתפוקות ללא קשר לתנאיי העבודה ולקשיים -בין היתר החברתיים וההתנהגותיים שמתגלים בכיתות הלימוד. במציאות זו, אין פלא שלא מושקעת השקעה של ממש במניעת בעיות התנהגות וביטויי אלימות, ושוליות חברתית שללא טיפול יביאו בעתיד לפגיעה הן בילדים האלימים עצמם והן בסביבתם.
לסיכום, בפוסט זה הודגש הצורך לקחת ברצינות את אמנת זכויות הילד. כחלק מכיבוד זכויות הילד, התייחסתי הן לזכות להגנה והן לזכות ללמוד מהגיל הרך לא לפגוע באחרים. כדי לממש עבודה מסוג זה, הכרחי שהממסד יאפשר למורים וגננות לבנות התייחסות שיטתית למניעת פגיעה באחרים.
