חינוך לניקיון בקרב פעוטות-תהליך חשוב שאיננו גמילה

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

מדוע חינוך לניקיון אצל פעוטות איננו גמילה?

אני עוסקת בפוסט זה שוב בחינוך לניקיון ובמידה רבה משחזרת פוסט שכתבתי  לפני כשנה וחצי בבלוג זה. הטריגר לכתיבה הפעם, הוא עיסוק של סטודנטיות שאני מלמדת בתואר הראשון והשני בהיבטים שונים שקשורים לחינוך לניקיון. הבחנתי שגננות מנוסות והורים- בעצם כולנו- משתמשים במונח "גמילה" כדי לציין את תהליך החינוך לניקיון, את התהליך שבמהלכו מקבל הפעוט אחריות על תפקודי הגוף שלו ועל כך שהוא לומד לעשות את צרכיו בשירותים במקום בחיתול. התהליך כרוך בוויתור על חיתולים ומחייב עמדה אחראית ואקטיבית מהפעוט. התהליך לא קורה מעצמו והוא מחייב ליווי ממושך וסבלני מצד המבוגרים שמטפלים בפעוט: הוריו והמחנכות שלו במשפחתון, בפעוטון, במעון בגן טרום-טרום חובה. את תהליך החינוך לניקיון אציג בהמשך הפוסט על בסיס חומרים שכתבתי בעבר בנושא.

לפני שאציג את תהליך החינוך לניקיון, אני מבקשת להסביר מדוע השימוש במונח גמילה מוטעה ומפספס את משמעות התהליך. חשוב להבין שהפעוט איננו לרוב "מכור" לחיתולים. זה לא כמו השימוש במוצץ שבאמת מחייב גמילה מהשימוש בו כי המוצץ מרגיע את הילד. אני חושבת שבדור האחרון, המבוגרים (חלק מההורים וחלק מאנשי החינוך) "מכורים" לחיתולים חד- פעמיים שהשימוש בהם נוח. אין ספק שתהליך החינוך לניקיון מחייב שינויים זמניים בהתנהלות המשפחה או המסגרת החינוכית. התהליך מחייב וויתור זמני על נוחות.  אבל אין מה לעשות חינוך הוא תהליך תובעני בכל מקרה.

אני עוסקת מקצועית בנושא החינוך לניקיון מספר עשורים. עיסוק זה נבע מהעיסוק שלי בהכשרת מטפלות ומנהלות במעונות יום ובמשפחתונים. אי אפשר  לעסוק בהכשרת כוח אדם לעבודה עם ילדים בגיל הרך מבלי להידרש לנושא הקניית ההרגלים בכלל, ולנושא החינוך לניקיון בפרט. עם הכניסה הראשונית של פעוטות בני שנתיים ושמונה חודשים למערכת החינוך הפורמלי ת(פתיחתן השל כיתות טרום-טרום חובה, מתעורר הצורך להכשיר גננות במערכת החינוך הציבורית לטיפול בסוגיית החינוך לניקיון.

בתקופה שעבדתי במסגרת השתלמויות שונות עם גננות לילדים בגני טרום-טרום חובה נתקלתי בהתנגדות לעיסוק בסוגיה. משרד החינוך אף פרסם חוזר מנכ"ל  שמציג את החינוך לניקיון כחלק מהעיסוק של הגננות והסייעות. על רקע זה כתבתי בשנת 2000 מאמר בשם "יש לי פיפי" שפורסם בהד הגן. 

במהלך השנים "בחנתי את עצמי" ביישום העקרונות שאני כותבת בהשתתפות כזו או אחרת של החינוך לניקיון של בנותיי (השתתפות פעילה יותר) ושל הנכדים שלי (השתתפות פעילה פחות). למדתי עד כמה מדובר בתהליך מורכב עם עליות ומורדות. עד כמה מדובר בתהליך שמחייב תשומת לב, חשיבה וסבלנות.  בנוסף, כפסיכולוגית עסקתי בעבודתי עם ילדים צעירים והורים לילדים צעירים, בעבר הרחוק,  בלא מעט הסתבכויות של תהליך החינוך לניקיון שנגרמו לרוב  על ידי טעויות של הורים וצוותי חינוך בתהליך. במקרים אלו מוקד ההתערבות היה תמיד עמדות המחנכים והאינטראקציות בין המחנכים לילדים הצעירים. כל זאת כדי לאפשר לרצון של הילדים הצעירים לקחת אחריות על תפקודי הגוף שלהם.

חשוב שהחינוך לניקיון יתחיל בתנאי האינטימיות של הבית

לפני שאיכנס להגדרות ולהצגת הדברים כפי שנכתבו לרוב במאמר בשנת 2000 ובפוסט הקודם, אציג תובנה שגיבשתי בשנים האחרונות-מספר שנים אחרי שכתבתי את המאמר האמור ב"הד הגן". ככל שעסקתי בנושא ושוחחתי עם גננות והורים והתבוננתי  במתרחש במסגרות החינוך הגעתי למסקנה שחשוב מאוד שהורים יעשו מאמץ ליזום התחלה של תהליך חינוך לניקיון-"גמילה" באינטימיות של הבית ויעשו כמה שיותר צעדים עם הילד או הילדה שלהם בעצמם. אין זה אומר שלא נדרש שיתוף פעולה , תיאום ורגישות מצד הצוות החינוכי במעון, בגן הפרטי או בגן טרום-טרום חובה. אבל די ברור שהורים מיטיבים להכיר את ילדם ועם מוטיבציה והתמקדות עשויים ללוות ביתר קלות את תהליך החינוך לניקיון שיכול להיעשות בבית באופן אישי ולא קבוצתי. חשוב כהורים שנבין שעם כל המורכבות בתנאים של הבית אנחנו עוסקים בילד שלנו(אם יש תאומים בילדים שלנו) כאינדיבידואלים בעוד שבמסגרות חינוכיות מדובר במספר רב הרבה יותר של ילדים. חשוב כהורים שנבין שביכולתנו ליצור תנאים מתאימים יותר לחינוך לניקיון אפקטיבי בבית מאשר במסגרת חינוך קבוצתית. חשוב שנבין שעלינו לקחת אחריות על התהליך במקביל לזה שהפעוט לוקח אחריות על תהליכי הגוף שלו. במקביל חשוב לא פחות לצפות לשותפות מצד הצוות החינוכי ותיאום אתו. בכל מקרה, הכרחי שצוות החינוכי לא "יעניש" את הילדים על חוסר היכולת או הנכונות של ההורים לטפל בהיבטים שונים של החינוך לניקיון בבית. נראה לי בלתי סביר בעליל (וגם אסור מבחינת ההנחיות של משרד החינוך) להזעיק הורים באמצע יום העבודה כדי לטפח בילד ש"פספס". אני יודעת שבחלק מהגנים הציבוריים אין תנאים פיזיים מספיק טובים למצבים כאלו. עם זאת, חשוב שהצוות ייערך בצורה פרו-אקטיבית למצבים כאלו (לרבות נוהג של בגדי החלפה, מגבונים, אזור לטיפול בטיפול בילד בשירותים).

מקור האיור

על תהליך החינוך לניקיון-הפרספקטיבות של השותפים לתהליך

בפוסט זה ננסה להבין את תהליך החינוך לניקיון של פעוטות, לקראת שליטה בצרכים ונתמקד בהבנת התהליך מזווית ההסתכלות של כל המשתתפים בו. ננסה להתייחס לסוגיות הבאות:
1 . מהו תהליך החינוך לניקיון?
2. במה הוא כרוך?
3.  גישות חינוכיות שונות שעומדות בבסיס החינוך לניקיון
4.  גורמים המשפיעים על הגמילה.
5.  קשיים שכיחים ודרכי ההתמודדות אתם.

מהו תהליך החינוך לניקיון לקראת שליטה בצרכים ?

 ההגדרה של תהליך החינוך לניקיון לקראת שליטה בצרכים תלוי בתפיסה החינוכית של המגדיר. תפיסה זו משפיעה על הגיל, ועל האופן שבו ההורים והמחנכים מלמדים את הילד, כחלק מתהליך הסוציאליזציה, לעשות את צרכיו בשירותים. בישראל, בדומה לגישה המערבית הרווחת, נהוג בדור האחרון להתחיל בתהליך החינוך לניקיון בגיל שנתיים-שנתיים וחצי. אף שמבחינת ההתפתחות של הילד הדבר אפשרי עוד קודם, החל מגיל שנה וחצי בערך.  בגיל זה, הילדים נמצאים (לפי התיאוריה של אריקסון) בעיצומה של תקופת המעבר לאוטונומיה.
בשלב זה, הפעוט מגבש את תפיסת האני בנפרד מהדמויות המטפלות והוא מגדיר את עצמו ואת רצונותיו כישות עצמאית ונפרדת מזו של האנשים שמטפלים בו. במקביל הוא לומד את הכללים ואת הנורמות של החברה שבה הוא חי, בתיווכם האינטנסיבי של ההורים והמחנכים האחרים. בתקופה זו, הילד לוקח בהדרגה אחריות על תיפקודים שקודם-לכן היו באחריות המטפלים. הוא אוכל בעצמו, מנסה להתלבש ולרחוץ ידיים באופן עצמאי וכן לומד לקחת אחריות על עשיית הצרכים.
בד בבד עם ה"דחף" ההתפתחותי של הילדים לעשות דברים שקשורים לגוף ותפקוד שלהם לבד,  בעצמם,הם נדרשים ללמוד לבטא את הצרכים שלהם ואת רצונותיהם באופן שעולה בקנה אחד עם כללי החברה שבה הם חיים. דהיינו, ילדים לומדים לאכול בעצמם ובד בבד לומדים את נורמות התרבות בנושא זה (לדוגמה, צלחת אישית לעומת צלחת משותפת, מזלג, כף וסכין לעומת מקלות או ידיים וכו').
לפי תפיסה זו, בתהליך החינוך לניקיון, הילד לומד בהדרגה לקחת אחריות על הטיפול בעשיית הצרכים שלו. ובמקביל הוא לומד לעשות צרכים בדרך המקובלת על האנשים שבקרבם הוא חי.
ניתן לסכם, כי בתהליך החינוך לניקיון ישנו חלק התפתחותי אוניברסלי הכולל את הבשלות הפיזיולוגית והקוגניטיבית ואת המוכנות הרגשית של הילד ליטול אחריות על תפקידי הגוף שלו; במקביל ישנו חלק תרבותי הקובע מהם הכללים הנאותים לעשיית צרכים באותה תרבות. בנוסף אין להתעלם מכך שגם אנשים החיים באותה תרבות נבדלים אלו מאלו בתפיסות החינוכיות שלהם לגבי הדרך שבה יש להנחיל את ערכי ונורמות התרבות לילדים הצעירים.

במה כרוך תהליך החינוך לניקיון?

חינוך "נכון" לניקיון צריך לקחת בחשבון מספר גורמים:
1.  מידת הבשלות הפיזית(שליטה בסוגרים, יציבות בתהליך ההתיישבות הקימה);  התפקוד התקשורתי והקוגניטיבי (האפשרות לבטא צרכים באופן מילולי או במחוות באופן שהורים ומחנכים יכולים להבין את המסר, ומידה בסיסית של הבנה לגבי הקשר בין התחושה הפיזיולוגית לבין היציאה עצמה-יצוין עם זאת, שהבנה לגבי התהליך מתחזקת ככל שהילד מתנסה בתהליך!); ובמקביל, וחשוב ביותר מידת הנכונות או הרצון של הפעוט לקחת אחריות על עצמו בתחום עשיית הצרכים.
2.  מודעות והגדרה בהירה של הנורמות התרבותיות של החברה שבה אנו חיים כמו גם הנורמות התרבותיות של משפחת הילד (עלינו לזכור שאנו מדינת עלייה שבה הילדים ומשפחותיהם מייצגים מיגוון של תרבויות).
3.  הבדלים בין-אישיים בין מחנכים (הורים כמו גם של צוות חינוכי) בכל הנוגע לאופן שבו יש להנחיל נורמות התנהגות לילדים בכלל, ובנושא הגמילה לקראת שליטה בצרכים בפרט.

בשלות, מוכנות ונכונות הילד
רוב הילדים בני השנה וחצי-שנתיים בשלים פיזית ללהתחיל בתהליך של חינוך לניקיון, לקחת "פיקוד" על עשיית הצרכים בשירותים.
בשלות זו כוללת שליטה על שרירי הסוגרים. נזכור גם שהבשלות של השרירים השולטים על-פי הטבעת מקדימה את השליטה הפיזיולוגית על השרירים של שלפוחית השתן. יחד עם זאת, נתחיל בתהליך החינוך לניקיון  כשבצד הבשלות הפיזיולוגית נבחין גם בביטויים של הבנה מצד הפעוטות לגבי שלבי התהליך. נזכור שהתהליך מתחיל מהרצון המודע  לקחת אחריתו על תהליכים פיזיולוגיים.

הכוונה בעיקר להבנה של שרשרת הסיבתיות הבאה: הקשר בין האיתותים הגופניים המבשרים על הצורך להתפנות, לבין הטלת שתן או עשיית קקי. עם זאת, חשוב מאוד שנפנים שהבנה זו מתחזקת מאוד ככל שהילד מתנסה בעשיית צרכים אחרי שמוסר החיתול. אחר-כך, כחלק אינטגרלי של תהליך הגמילה, מיתוֹספת חוליה נוספת לשרשרת זו והיא עשיית צרכים באסלה או בסיר או במקרים מסוימים מאחורי עצים ושיחים. דהיינו, תהליך הגמילה כרוך בהבנת הקשר הסיבתי הנלמד בין תחושת הצורך להתפנות לבין עשיית הצרכים. מעבר ללמידה של "מה עושים במקרים אלו?", על הילד להחליט שהוא מוכן לשלוט בשריריו עד אשר הוא מגיע ל"מקום המיועד" לצורך ההתפנות. דהיינו, על הילד לא רק להיות בשל פיזיולוגית ולהבין את הקשר בין תחושות הגוף שלו לבין התוצאות שלהן, אלא עליו לרצות להיות קשוב לגוף שלו ולהחליט שהוא רוצה לקחת אחריות על חלק זה של התהליכים הפיזיולוגיים המתרחשים בגופו.
ילדים מצוידים מבחינה התפתחותית במוכנות לגלות הקשבה לגוף שלהם. אך הם יביאו לידי ביטוי התנהגותי מוכנות זו אך ורק אם האינטראקציות המצטברות שלהם עם הוריהם ועם המחנכים השונים שלהם מאפשרות ומעודדות תהליכים אלה.

אני מדגישה כאן אפוא, כי הנכונות האמתית של הילד לקחת אחריות על גופו היא הגורם הרגיש ביותר להשפעה סביבתית מבין הגורמים האחרים המשפיעים על תהליך הגמילה. מחנכים אינם יכולים בדרך כלל להשפיע על הבשלות הפיזית ואילו השפעתם על ההבנה של הילד את התהליך היא ברוב המקרים עקיפה. אין צורך בדרך כלל ללמד ילדים שהתפתחותם  תקינה שיש קשר בין איתותי הגוף שלהם המתריעים על הצורך להתפנות לבין התוצאות הבאות בעקבות תחושות גוף אלו. ההתנסות החוזרת של הילדים בשרשרת התנהגות שבה הם חוו את שלבי התהליך השונים קורים בזה אחר זה, והמודעות העצמית הגוברת שלהם, מובילה אותם להבנת הסיבתיות ללא כל צורך ב"הוראה" ספציפית בנושא. זאת ועוד, ילדים שהתפתחותם תקינה אינם זקוקים ל"הוראה" פורמלית באשר למקום שבו הם צריכים לעשות את הצרכים. הם אינם זקוקים לשנן שצרכים יש לעשות באסלה או בסיר. הם לרוב אינם זקוקים להדגמות ותרגולים כיצד יושבים על האסלה או על הסיר.
במהלך החשיפה המתמשכת לנורמות ההתנהגות של בני הבית הם מפנימים בעצמם את הידע הזה. בסעיף הבא ננסה לתרגם את האמור כאן להנחיות למחנכים.

נורמות החברה ונורמות המשפחה

לכל חברה ולכל קבוצה יש נורמות המסדירות את חיי השיתוף בה. מנגד, חשוב מאוד שנזכור שמטבען נורמות תרבותיות הנן יחסיות ואין שום דבר נכון באופן מוחלט לגביהן. דהיינו, הנורמות התרבותיות אינן אוניברסליות. לעתים מחנכות מתייחסות אל נורמות כאל אמת מוחלטת המחייבת את כולם. הן מתעקשות על כפייתן של הנורמות שלהן או נורמות אופנתיות על אנשים אחרים לרבות הילדים והוריהם.
היו תקופות שבהן מותר היה להרגיל את הילדים לשבת אך ורק על סיר וחלילה מלהתחיל את החינוך לניקיון תוך שימוש באסלה. היום נראה לי שה"טרנד" הוא להרגיל את הילדים לעשות צרכים באסלה ואך ורק באסלה. רבות המחנכות המתחלחלות מהרעיון המועלה על-ידי הורים להציב את הסיר בסלון בשלביו הראשונים של תהליך החינוך לניקיון; ובמקביל חל איסור אוניברסלי לכאורה לאכול בסלון.
ילדים בגיל הרך צריכים ללמוד במהלך הסוציאליזציה שלהם שישנם כללים ושעליהם כפרטים השייכים לקבוצה לנהוג על-פי כללי החברה. לעומת זאת, תהליך החינוך לניקיון איננו מחייב שהילדים ילמדו לעשות צרכים רק בסיר או רק באסלה. חשוב שהמחנכות יבחינו בין היותו של תהליך החינוך לניקיון תהליך התפתחותי אוניברסלי לבין ההיבטים התרבותיים המסדירים את אופן ביצועו (כגון מתי מתחילים בתהליך ומה מלמדים את הילדים בתהליך החינוך לניקיון).
הבדלים בין-אישיים בין מחנכים בנוגע לאופן שבו מנחילים נורמות וערכים חברתיים הם רכיב מרכזי  בחינוך בכלל, ובחינוך לניקיון בפרט. כיצד רצוי להנחיל את נורמות החברה ואת ערכיה לדור הצעיר? סרוף וחבריו  בספר "התפתחות הילד-טבעה ומהלכה"(עמ' 347-349) מסווגים את גישות החיברוּת-הסוציאליזציה ל"חיברוּת מבחוץ", שבה כופים את נורמות החברה על הילדים, לעומת "חיברוּת מבפנים", שבה מניחים שהילדים מאמצים ברצון ועל-ידי שכנוע את אותן הנורמות.

גישות חינוכיות בבסיס החינוך לניקיון: "חיברוּת מבחוץ" ו"חיברוּת מבפנים"

חברות מבחוץ :תהליך החינוך לניקיון של ילד שהוריו ומחנכיו פועלים לפי גישת ה"חיברוּת מבחוץ" שונה מאוד מתהליך החינוך לניקיון המתבסס על רצונו של הילד לאמץ את נורמות החברה.
בגישת החינוך לניקיון המתבססת על "חיברוּת מבחוץ", המבוגר נוטל על עצמו את האחריות וכופה במידה כזו או אחרת את הורדת החיתול על הילד. לפי גישה זו, המבוגר מחליט בצורה פחות או יותר שרירותית מתי להתחיל בתהליך החינוך לניקיון (בקיץ, כשנוח למסגרת החינוכית, יחד עם עוד ילדים, לפעמים הילד נדרש "להמתין" עם התחלת התהליך עד שתורו יגיע). מבוגרים המתבססים על גישה זו מתייחסים לבשלות של הילד אך ורק במובן של בשלות פיזיולוגית שהרי בגישה זו הילד נתפס כפסיבי ואילו את ההבנה שיש לקשר בין תחושות גוף לבין שליטה הם מתכוונים ללמד את הילד בדרך שיטתית במהלך החינוך לניקיון. זאת ועוד, המבוגר מחליט היכן על הילד לעשות את הצרכים (סיר, אסלה) והוא קובע את הזמנים שעל הילד לשבת על הסיר או על האסלה. דהיינו, המבוגר לוקח את הילד ומושיב אותו על הסיר או על האסלה בתדירות קבועה שנקבעת על ידיו. הילד אמור ללמוד לקשר בין ישיבתו על הסיר לבין התוצאות בדרך של התניה. ואכן הילד מקבל שבחים אם וכאשר הוא מסוגל להביא ל"תוצרת". לעתים ניתנים לילד חיזוקים על ישיבה על הסיר, על השתתפות בהורדת הבגדים, על הורדת המים ועוד. שיטה זו של חינוך לניקיון שמתבססת על "חיברוּת מבחוץ" עשויה לכלול רק חיזוקים לילד בעקבות "הצלחות" או לחילופין שילוב בין חיזוקים לבין חיזוקים שליליים במקרה וקורות "תאונות". בשבועות או בחודשים שבהם נמשך תהליך הגמילה ואחריו, המבוגרים נוהגים "להזכיר" לילד באופן עקבי, בפרקי זמן קבועים, ללכת לשירותים ואף לעודד אותו ללכת ולנסות "את מזלו". ניתן לראות שבגישה זאת הילד מובל על ידי המבוגר ומצופה ממנו "לבצע".
חברות מבפנים: הנוקטים בשיטת גמילה המתבססת על "חיברות מבפנים" מנסים "להצטרף" לילד ולתמוך בו בתהליך הגמילה כאשר הוא מראה סימנים ברורים שהוא בשל והוא מראה נכונות אמיתית "להיות גדול", להוריד את החיתול ולעשות את הצרכים "כמו הגדולים. במקרים אלה, המבוגרים קשובים לאיתותי הילד (הילד מאותת או אומר שהוא רטוב, מראה סימנים שהוא רוצה להיפטר מהחיתול, מתיישב על הסיר או האסלה ועוד). אז ורק אז (לא חשוב אם הדבר קורה בקיץ או בחורף, או כשנוח או לא נוח להורים או למחנכים), משתפים את הילד בהחלטה להוריד את החיתול ורצוי גם שהוא יהיה פעיל עד כמה שאפשר בהורדתו הפיזית של החיתול כמו גם בהורדת והחזרת הבגדים. הבית או הגן שבהם ילדים משתתפים בתהליך של חינוך לניקיון צריכים להיות ערוכים ל"תאונות" (קיפול שטיחים, כיסוי ספות וכורסאות) מבלי שיהיה צורך לפחד או "לנדנד" לילדים כל הזמן שילכו לשירותים. חשוב גם שהסיר או האסלה יהיו נגישים לילד והוא יבחר בין הסיר לבין האסלה. לפי שיטה זו, הילד אמור להחליט בעצמו מתי לשבת על סיר או על אסלה ואם הוא זקוק לעזרה לפשוט בגדים או מעוניין שמישהו יישב על ידו, המבוגר נענה לבקשותיו. גם בשיטה הזו ניתן לשבח את הילד על כך שעשה את הצרכים בשירותים או באסלה, אך הפעם השבחים ניתנים על שרשרת התנהגותית שהיתה רובה ככולה בשליטת וביוזמת הילד. הילד לומד שכדאי להיות עצמאי ולא שהוא עושה את הצרכים למען ההורים או המחנכות ועל מנת לקבל פרס חומרי גדול. לפי גישה זו המבוגר איננו מושיב את הילד, מפשיט אותו ומזכיר לו כל הזמן(דהיינו, פעולות שבהן הילד פסיבי) אלא הוא עוקב אחרי הילד ומגיש לו עזרה לפי צרכיו ובקשותיו של הילד. הילד מוביל את התהליך והמבוגר נענה, מכוון ותומך. יישום מוצלח של שיטת זו של חינוך לניקיון מותנה קודם כל ביכולת של המבוגר לתת אמון ביכולת של הילד ללמוד לשלוט בצרכיו ובנכונותו לשנות את הסביבה ואת אורחות-החיים הרגילים לזמן-מה על מנת לאפשר לילד להצמיח את השליטה על הצרכים מתוכו.

מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת משתי הגישות?
למי מתאימה כל גישה?
חשוב לזכור ששיטות החינוך לניקיון שתוארו למעלה אינן טכניקות שונות שכל אחד יכול לאמץ בכל רגע נתון. שיטות אלו משקפות תפיסות עולם חינוכיות שונות והנחות יסוד שונות באשר לאופיו של הילד: האם הוא לומד אקטיבי או פסיבי? האם קיים בו הדחף או הנכונות לצמוח אם לאו? הורים ומחנכים מחזיקים בתפיסות עולם אלו מבלי שינסחו אותן או יציגו אותן. יחד עם זאת, הנחות היסוד הסמויות שלהם לגבי אופי הילד וטבעו של החינוך ה"אידיאלי" נוטות להַנחוֹת את פעולותיהם היומיומיות.
בגישה של חברות מבחוץ, למבוגר יש שליטה על הנעשה ועבור אנשים רבים זהו יתרון משמעותי. השיטה הזו, כל עוד היא עובדת ומצליחה, נתפסת על-ידי המחנכים כיעילה מאוד. הכל אמור לפעול פחות או יותר כמו סרט נע, בלי הצורך לעצור ולחשוב על מה שאנו עושים.
ואכן, אין להתווכח עם העובדה שילדים רבים נגמלים בהצלחה לפי שיטה זו (למרות שחלק מאתנו אינו שותף להנחות היסוד שלה) . זאת ועוד, יש לזכור שהשיטה שבה מבוגרים מחליטים מתי לגמול ילדים היתה השיטה האופנתית לפני שנות דור והיא עדיין עשויה להַנחות הורים לילדים שנולדו בארצות שבהן החינוך האידיאלי נתפס כסמכותי יותר. מנגד, נציין כי החינוך לניקיון לפי השיטה של "חיברוּת מבחוץ" יושמה בעבר, לפני עידן החיתולים החד-פעמיים ומיושמת לעתים קרובות כאשר הילדים צעירים יותר, בסביבות גיל שנה ואף לפני זה. לקראת גיל שנה, פעוטות אינם מגלים לרוב בעצמם רצון והבנה באשר לשליטה בצרכים. לכן, בגיל צעיר יותר, פעוטות עשויים לשתף פעולה בתהליך חינוך לניקיון שבו הם נתפסים כפסיביים מבלי שיתפתחו מאבקי כוחות עם ההורים. התהליך כולו  נלמד בדרך של התניה לאורך חודשים ארוכים השליטה על הצרכים היא של המבוגר שממשיך לקבוע מתי ואיפה ישב הילד כדי לעשות את צרכיו. לעומת זאת בגיל שנה וחצי-שנתיים וחצי, אחד הגורמים המרכזיים לקשיי גמילה נעוץ במאבקי שליטה בין הפעוט המתפתח לבין הוריו ו/או המחנכים האחרים.
גישת החינוך לניקיון הנסמכת על "חיברוּת מבפנים" עולה בקנה אחד עם הצרכים הרגשיים של הילד בתקופת המעבר לאוטונומיה, כפי שהם מוסברים בתיאוריה של אריקסון. גישה זאת אמורה לתרום לתחושת היכולת של הילד (שהרי הוא מצליח ביעד שהוא מציב לעצמו). זאת ועוד, גישת החינוך לניקיון הנסמכת על חברות מפנים, תורמת במקביל להפרדה הרגשית בין הילד לבין מחנכיו: הוא לומד שהוא יודע הכי טוב מה הוא מרגיש ואיש  זולתו איננו מכיר את תחושות הגוף שלו טוב ממנו. בגישה הראשונה של "חיברוּת מבחוץ" נוטה להשתמר הטשטוש בין תחושות הילד לבין תחושות המחנכים, שהרי אם הם מזכירים לו כל הזמן ללכת לשירותים, אולי הם יודעים טוב ממנו מתי הוא צריך להתפנות?
הקושי העיקרי עבור המחנכים ביישום החינוך לניקיון המותאם לילד, נובע מכך שהילד עשוי לגלות את רצונו להוריד את החיתול בעיתוי לא נוח למחנכים ועל-ידי כך לחייב אותם לשנות משהו באורחות-החיים ובתיכנון הפעילויות לכל הקבוצה על מנת לאפשר לילד להביא את רצונו לידי ביטוי. במסגרות חינוכיות, הנכונות לחנך ילדים לניקיון מתוך התאמה מקסימלית לצרכים המובעים שלהם, מחייבת לשנות סדרי עדיפויות. היינו, חשוב להחשיב את תהליך החינוך לניקיון כחלק אינטגרלי מהעשייה החינוכית בגן ולהקדיש לה זמן ומשאבים כמו לכל נושא אחר. אם רואים בחינוך לניקיון גורם המפריע להתקדם בנושאים החינוכיים כמובן שנגיע למסקנה שאין אפשרות לחנך ילדים לניקיון בקצב שלהם.
יש לזכור שמדובר כאן בילדים בני שנה וחצי-שנתיים וחצי כאשר יוזמים לראשונה את תהליך החינוך לניקיון . בבהמשך המאמר, אתייחס לאופני הטיפול בילדים בוגרים יותר בני 3, 4 או 5, כאשר קשיי השליטה שהם מגלים מבטאים תקלות בתהליך הגמילה.
בשלב מאוחר יותר של "תיקוני התקלות", עומדות לרשות המחנכים וההורים פחות אפשרויות ונדרשת זהירות רבה יותר ביישום כל צעד אפשרי על מנת לא "לתקוע" את הילד בקשייו לזמן רב.

גורמים נוספים המשפיעים על תהליך החינוך לניקיון

1. –  מאפיינים אישיים וייחודיים של הילד, כגון נטיות הטמפרמנט שלו
   כולנו מכירים את המציאות שבה אותה גישה לכאורה מביאה לתוצאות שונות אצל ילדים שונים, גם אם הם אחים, קל וחומר עם ילדים שונים באותו גן. הדבר קורה בין היתר בשל השונות הבסיסית בין הילדים באופיים.
   נדגים אחדות מנטיות הטמפרמנט של הילדים שלהן נגיעה אפשרית לגמילה ולתוצאותיה.
   –  רגישות גבוהה למישוש (דהיינו סף נמוך למגע), הבאה לידי ביטוי בכך שהמגע של החיתול מפריע לילד והמגע של החיתול הרטוב מפריע לו שבעתיים, עשויה לדרבן את הילדים להיגמל מהר מאוד. הם נוטים לאותת באופן חד משמעי לסביבה שהחיתול מפריע להם, הסביבה נענית והיעדר של "תאונות" רבות במהלך הגמילה גורם להורים לזרום בקלות עם הילדים.
    –  ילדים שקצב ההסתגלות שלהם לשינויים הוא איטי  ובאמת קשה להם להתרגל בין היתר לאסלה או לחדר השירותים בגן. ילדים אלה עלולים להתאפק שעות ארוכות (לגלות שליטת יתר) ולהימנע מעשיית צרכים בגן ולפעמים כשהם אינם יכולים יותר (במיוחד כשמדובר במסגרות הפועלות עד שעות אחה"צ המאוחרות), הם עושים את הצרכים במכנסיים בלית ברירה.
   –ילדים שהדחף שלהם להשליט את רצונם על המתחולל בגופם ולשמור על האוטונומיה שלהם הוא כל-כך חזק (למזלם ולמזל ההורים והמחנכים שלהם) שהם לא יאפשרו להוריהם להתערב היכן שהם מרגישים שהם צריכים לקבוע. ילדים אלה ילכו מיוזמתם לסיר או לאסלה, ויתעקשו על שלהם במקרים אלה, לא ייווצר מאבק של שליטה כי הילדים מתעקשים לקבוע וההורים זורמים אתם.

המוטיבציה של ההורים ללהתחיל בתהליך של חינוך לניקיון –  מקורותיה ועצמתה
נראה כי החיתולים המשופרים של ימינו(כולל תחתונים סופגים חד-פעמיים שנוחים במיוחד לשימוש) הם פתרון נוח ואסתטי להורים שהפרוטה מצויה בכיסם.
בהיעדר הטרחה המרובה שהיתה כרוכה בטיפול בחיתולי הבד ה"היסטוריים" נראה כי יש הורים שלא אצה להם הדרך להתחיל בתהליך של חינוך לניקיון. הם פוסחים לעתים קרובות מידי  על איתותי וסימני הילד על רצונם להוריד את החיתול ודוחים את העניין עד הקיץ, או עד שישובו מהחופשה מהחופשה וכך הלאה. כך אובד ה"מומנטום" של הנכונות המקורית של הילד להוריד את החיתול ומתחילים בתהליך חינוך לניקיון שאיננו תמיד מתואם עם רצונו של הילד. ואז ההורים נאלצים לעבוד קשה עד לסיומו המוצלח של התהליך. לעומתם, ישנם הורים שהחיסכון בהוצאות המשפחתיות על חיתולים חד פעמיים ידרבן אותם להיות ערניים לאיתותי הילד ולא לשדר מסרים כפולים בקשר לרצינות כוונותיהם. במקרים אלה הילדים עשויים לקלוט את נחישותם של ההורים והם מתגייסים בתורם לשתף פעולה בתהליך החינוך לניקיון. הורים ומחנכים המאפשרים לילדים הצעירים הבעה אוטונומית של רצונותיהם .
הורים ומחנכים המאפשרים לילד להתבטא בחופשיות בציור ובמשחק, לתרגל אוטונומיה תיפקודית בלבוש ורחצה יוצרים תנאים ואווירה נאותים גם לתהליך חינוך לניקיון לקראת שליטה בצרכים.

מידת התיאום בין ההורים למחנכים בתהליך החינוך לניקיון
כאמור לעיל רוב הילדים בגיל שנתיים, שנתיים וחצי בשלים פיזיולוגית להתחיל תהליך של חינוך לניקיון. רבים מהם מצויים בגיל זה במעונות יום או בגנים פרטיים. לכן מידת התיאום בין ההורים לבין המחנכים היא גורם מרכזי וחשוב המשפיע על תוצאות החינוך לניקיון. מידה סבירה של רציפות בטיפול בתחום זה הנה הכרחית. ראשית כל, חייבת להיות הסכמה על התחלת תהליך החינוך לניקיון ועל ההחלטה אם הילד בָּשֵל לכך או לא (ולמה הוא בָּשֵל או לא).
שנית, על המחנכים להבין שההורה הוא המטפל העיקרי ובשום מקרה אין להחליט על התחלה של תהליך חינוך לניקיון, למרות רצון ההורה. ניתן לשכנע אותו שאולי טובת הילד מחייבת להתחיל בחינוך לניקיון, אך הגננת לא יכולה ולא צריכה להוריד חיתול בעצמה כי ל"הורים אין זמן וראש לזה". התחלה מוסכמת של תהליך החינוך לניקיון עשויה להפחית את הסיכון של זיג-זגים של הורדה חפוזה של החיתול והחזרתו לאחר נסיון נפל.
במקביל, ראוי שהמחנכים יבקשו את שיתוף הפעולה של ההורים (אולי במסגרת אסיפת הורים בנושא) בכך שההורים לא יתחילו בתהליך של חינוך לניקיון בבית ללא תיאום מוקדם עם הצוות החינוכי בגן או במעון.
גם על גישת החינוך לניקיון (זרימה עם הילד לעומת גישה יותר התנהגותית, נוסח "חיברות מבחוץ") יש לדון עם ההורים. חשוב לזכור גם, שאי-אפשר להכתיב להורים גישה שאיננה מקובלת עליהם. יותר סביר לנסות ולהתאים את גישת הגן במידת האפשר לגישה של ההורים. במקרים שהדבר איננו אפשרי יש להודיע על כך להורים ולחשוב על פתרון מוסכם על כל הצדדים.
עם כניסתם של בני השלוש למערכת הגנים (שחלקם הגדול –  הולכים לשירותים בעצמם ומגיעים לגן ללא חיתול). מקובל לעתים לדרוש שההורים יביאו את הילד ללא חיתולים בראשית שנת הלימודים או אחרי חופשת הפסח. דרישה כזו איננה מתחשבת במורכבות של תהליך החינוך לניקיון (כפי שהדבר הוצג האריכות למעלה).
חינוך לניקיון בלחץ, עם מועד יעד שנקבע על-ידי גורם חיצוני, מביא לכך  שההורה יגש לילדו בחרדה מסוימת ובחוסר סבלנות. אווירה כזו מביאה כמעט תמיד לכך שהילד יתחפר בעמדתו ויסרב לשתף פעולה עם תהליך החינוך לניקיון.
אינני מודאגת מהמקרה שבו ההורים מבינים שאין זו דרישה מוצדקת או מיטיבה עם הילד. במקרה זה הם עשויים להביע את מורת-רוחם בשיחה עם הגננת או לחילופין לבחור שלא לרשום את הילד לגן שבו כופים על הילד ועל הוריו הליך שעשוי שלא להתאים להם. קשיים עלולים להתעורר במקרה שבו ההורים עלולים (לעתים בתחושה של חוסר ברירה) להיעתר לדרישת הגננת. דרישה אולטימטיבית מעין זו, כשהיא מאומצת על-ידי ההורים, מבטיחה כמעט תמיד קשיים והסתבכות בתהליך החינוך לניקיון, שמן הסתם יבואו לידי ביטוי הן בבית והן בגן.

זה המקום לפנות להורים לשכנעם שיהיה זה לטובת ילדם ליזום התחלה של תהליך של חינוך לניקיון(הורדת חיתול) בבית לקראת הכניסה לגן הציבורי. אין זה סביר להניח שמחנכים יצליחו עם ילדם כחלק מקבוצה גדולה, במקום שבו הם עצמם לא יכולים להצליח עם הילד האחד שלהם.

קשיים שכיחים המתגלים במהלך החינוך לניקיון ודרכי התמודדות אפשריות
הקשיים השכיחים המתגלים בקרב ילדים בני שלוש עד חמש בהקשר החינוך לניקיון הם:
1.  איפוק –  הילד מתאפק שעות רבות מאוד ומסרב לגשת לשירותים בגן או במעון באופן סדיר. הילד  עשוי לפתוח לעתים ב"ריקוד" כחלק מההתמודדות עם הלחץ על השלפוחית ולבסוף הוא עלול לעשות  את הצרכים במכנסיים.

2. גם אחרי תקופה ממושכת ללא חיתול, הילד החש שעליו להתפנות מבקש ומתעקש ללבוש את החיתול ולעשות את צרכיו בחיתול. במקרה הזה, הילד מתייחס אל החיתול כאל שירותים אלטרנטיביים. הוא מרגיש צורך להתפנות ושולט בצרכיו עד אשר החיתול החד-פעמי –  השירותים האלטרנטיביים –  מובא אליו ורק אז הוא מתפנה. לעתים הוא ניגש לאיזו פינה שקטה, שבה הוא עושה את צרכיו. ההמשך תלוי בכללים הנרקמים בכל משפחה.
   לעתים מעודדים את הילד להתקלח ולהחליף בגדים מיד וקורים מקרים שבהם הילד מתרגל להסתובב עם ה"חבילה" זמן רב יחסית. ישנן משפחות שהילד פעיל יותר בתהליך ההחלפה והניקוי העצמי לעומת משפחות שבהן ההורים נוטלים על עצמם חלק פעיל יותר בתהליך. תופעה זו מאפיינת לעתים ילדים בוגרים בני 4 ו-5 (כאשר לא ניתן טיפול מוקדם יותר). לעתים קרובות קורה שהילד מתכנן את יציאותיו לשעות שהוא נמצא בבית והגננת לא מודעת לקושי זה.
   3.  מצב שכיח בקרב ילדים צעירים יחסית (בני שלוש-שלוש וחצי) הוא שיש להם "תאונות" רבות, מעין מצב שהילדים מסרבים לקחת אחריות על התהליך. זהו מצב ביניים שאם מטפלים בו נכון, מונעים התפתחותן של תופעות מעכבות יותר מבחינת הילד (לדוגמה, איפוק או המשך ה"טפטופים").
   ישנן ואריאציות גם בנושא זה: ישנם ילדים ששולטים בהטלת השתן אך עושים צואה במקומות שונים בגן ובבית, לעומת ילדים אחרים שאינם שולטים כלל ומטילים שתן וצואה בכל מקום הנראה להם. מצב זה גורר אחריו כעסים על הילד ולעתים קרובות החזרה של הטיטול.

כיצד ניתן להתמודד עם הקשיים הללו ?
קודם כל חשוב לזהות את הקושי בהקדם. חשוב לא פחות לא לנקוט בשום צעד מעשי לשינוי המצב –  עם הילד או עם הוריו –  לפני שעוצרים לחשוב ולהבין טוב יותר מה עומד מאחורי דפוס ההתנהגות של הילד.
צעדים נחפזים המנסים לשנות את ההתנהגות של הילד ללא הבנת הגורמים לקושי (כגון הבעת כעס, אכזבה, איומים על הילד ו/או על הוריו), חשש מהילד לעשות את הצרכים עקב כאב חד פעמי שחווה, עלולים להרע את המצב. הזמנת ההורים לסור לגן ולהחליף לילד בגדים באמצע היום (לפעמים משוגרת לגן סבתא, אם ההורים עסוקים) עלולה גם להביך את הילד וגם לגרום לו שיתחפר בקשייו. מצד אחד, הילד מושפל תוך כדי המתנה להורים בנוכחות הילדים והצוות החינוכי; מצד שני, הוא מקבל תשומת-לב בכך שבאים אליו במיוחד לגן באמצע היום ולפעמים סבתא טובה ומיטיבה עשויה לקחת את הילד הביתה באמצע היום כי לעתים היא מתקשה להגיע שוב , מאוחר יותר, לקחת אותו.
האם נשות הצוות החינוכי שמעמידות ילד במצב כזה חשבו על מה עובר בראשו של הילד ברגעי ההמתנה האין-סופיים לבואם של ההורים? מהם רגשותיו ברגעים אלה? האם חשבו מה עובר בראשם ובלבם של ההורים שמקבלים את הטלפון לעבודה ונדרשים להפסיק את הכל באופן מיידי ולבוא לגן להחליף לילד? הרי דובר על כך שהצלחת החינוך לניקיון מותנית בנכונות של הילד לקחת אחריות על גופו ובסבלנות ואורך-הרוח שההורים והמחנכים מגלים בתהליך. מִנַיִן ישאבו הילדים וההורים את כוחות הנפש הדרושים לסיים את תהליך החינוך לניקיון בהצלחה, ללא התמיכה המתמדת של הצוות החינוכי בגן? במקביל הורים מוזמנים לחשוב גם איך הם יכולים להתגייס כדי לתרום את חלקם לפתרון הקושי. חשוב שלא יתנערו מאחריות או שיעמידו פנים שהבעיה היא של הגן ולא הבעיה שלהם. 
אם נפנים את העובדה שסוגיית ההטיפול הפיזי בילד לרבות החינוך לניקיון הוא עניינה של הגננת לא פחות מאשר הוראת הנושאים האחרים, יקל למצוא פתרונות חינוכיים יותר. ננסה לערוך תצפיות על הילד בגן כדי להבין טוב יותר את דפוסי ההתנהגות שלו וכדי לבחון את דרכי התגובה האופייניות של הצוות החינוכי אגב ההליכה לשירותים ובעקבות ה"פיספוסים" של הילד. נשים לב גם להתנהגותו של הילד שאינה קשורה לחינוך לניקיון: מהן העדפותיו, מי חבריו? מה דפוסי האינטראקציה בינו לבין חבריו?
אחר-כך, מצוידים בהבנה טובה יותר של הילד ושל דפוסי ההתנהגות שלו בגן, נזמין את ההורים לשיחה, שבה נתריע על הקושי, נשמע על דפוסי ההתנהגות של הילד בבית ונגבש דרכי פתרון עם ההורים.
במציאת הפתרונות, נתחשב בגורמים שהזכרנו במהלך המאמר (הסתגלות לשינויים, הגישה החינוכית שעמה מזדהים ההורים, הגישה החינוכית שעמה מזדהה הגננת, טעויות שנעשו על-ידי כל אחד מהצדדים בעבר ביחס לילד הספציפי).לאחר שהתגלו קשיים שקשורים לתהליך החינוך לניקיון, ברור שהילד למד להשתמש בעשיית הצרכים או ככלי ניגוח נגד ההורים או כפעמון אזעקה כנגד נסיון המחנכים לשלוט בו ובמעשיו יתר על המידה. לכן, בשלב זה (כשניקח בחשבון גם שמדובר בילד בן שלוש או יותר המבין היטב את משמעות מעשיו) עלינו לנקוט בגן אך ורק בשיטת חינוך לניקיון הנסמכת על "חיברוּת מבפנים". בשלב זה, אחרי גילוי הקשיים, ניסיון לכפות על הילד תהליך של חינוך לניקיון תוך הוספת הבטחות לקבלת פרסים ענקיים או תוך איומים תגרום לכך שהוא יתחפר עוד יותר בקשייו. נבהיר לילד שההליכה לשירותים היא אחריותו ואנו מצדנו נעשה כל מאמץ לעזור לו כשהוא מבקש. ניתן גם להציע טבלת חיזוקים יומיים שבה נציין בדרך מוסכמת עם הילד כל ניסיון מוצלח לגשת לשירותים. נעשה זאת בדרך שאינה חושפת את התהליך שהילד עובר לילדים האחרים ולהוריהם. אם הילד ניגש לשירותים באמצע פעילות שמרתקת אותו נבטיח שנחכה לו ונשמור על עבודתו. נגלה גמישות לגבי המקום שבו הילד מעדיף לעשות את צרכיו (נאפשר, כשלב ביניים, אם מתעורר הצורך, הבאת סיר מהבית ונציב אותו בשירותים). נאפשר לילד לעזוב לשירותים בכל זמן שהוא מבקש. נשתדל לא לכעוס ולא להתאכזב מהילד אם הוא "מפספס". ניגש אליו בצנעה ונעזור לו להחליף לעצמו את הבגדים ונעודד אותו לשוב לפעילות מלאה בגן.
נתאר להורים מה אנו מתכוונים לעשות בגן. במקביל חשוב מאוד שלא נייעץ להורים מה לעשות בבית. לעתים, ברגעי המשבר סביב נושא החינוך לניקיון, ההורים נאחזים בכל עצה של כל אחד, גם היא מנוגדת לגישתם הבסיסית.
חשוב שניקח בחשבון את העובדה שההורים עשויים לקבל עצות מאנשים שונים ואנחנו לא יכולים להיות אחראים לאופן שבו הם יפרשו את העצות שלנו. לעתים קרובות, ההורים מנסים כל יום אסטרטגית טיפול אחרת ומכניסים את כל הבית ואת הילד בתוכו לבלבול.
התרומה המשמעותית ביותר שלנו היא להבטיח להורים שבשעות השהות שלו בגן הילד זוכה ליחס הוגן ולטיפול מקצועי. גישה כזו, אשר איננה דוחפת את ההורים למצוא פתרונות, תאפשר להם לגלות את הסבלנות ואת אורך-הרוח הנדרשים בתהליך הגמילה.
אם לא נבחין בשיפור אחרי תקופה ממושכת נפנה את ההורים לייעוץ מקצועי בנושא.

לסיכום, בפוסט זה הסברנו מדוע הורדת החיתולים היא חלק מחינוך לניקיון ולא גמילה. זאת   ועוד , הדגשנו שישנה עדיפות שהורי הילדים יזמו את התהליך בבית. בנוסף הצבענו על ההכרח שבשיתוף פעולה הדוק והשגת הסכמות בין המסגרת החינוכית לבין הבית באשר להתחלת תהליך החינוך לניקיון והשיטות החינוכיות שעליהן הוא מתבסס. בנוסף הוצגה אבחנה בין תהליכים שכרוכים בהתחלת החינוך לניקיון בגיל שנה לעומת גיל שנתיים-שנתיים וחצי. צוין שהחל מגיל שנה וחצי, החינוך לניקיון הוא במהותו תהליך של נטילת האחריות של הילד על תהליך היציאות שלו. הגדרה זו היא זו שכיוונה את דרכי הפעולה המומלצות להורים ולמחנכות אחרי שהוצגו שתי גישות של "חברות מבפנים" ו"חברות מבחוץ".  חשובה לדעתי ההבנה שהילד חייב לרצות ולהיות מוכן לקחת פיקוד. לצד זה נדרשת הבנה שתהליך הלמידה של עשיית צרכים הוא הדרגתי וכרוך ב"תאונות" ופספוסים.  בסוף הפוט תוארו קשיים נפוצים בתהליך ודרכי התמודדות איתם.