הטריגר המיידי לכתיבת פוסט בנושא החינוך לניקיון-גמילה מחיתולים הוא התחלת התהליך אצל נכדתי בת השנה וחצי. ההליך הגלוי התחיל כשנורית די בבירור הכתיבה את תחילתו. כבר בגיל שנה וארבעה או חמישה חודשים קנינו לה סירים באותו צבע שהונחו בשירותים בבית שלה ובבית שני זוגות הסבים שלה. הסיר היה בהתחלה חלק מה"נוף". נורית הצטרפה מידי פעם לשירותים עם אימא שלה או עם המטפלת שלה. התישבה לפי רצונה על הסיר והושיבה עליו את הבובות שלה וזהו. עד שכשיצאה מהאמבטיה היא אמרה פיפי בעצמה. רצנו להביא לה את הסיר ועשתה בו פיפי והייתה מאוד מרוצה. אחרי מספר פעמים כאלו התקבלה ההחלטה להוריד לה את החיתול ביום ונורית מאוד מרוצה מהעניין.
העיסוק בגמילה של נורית איננו חדש לי מקצועית. במסגרת עיסוקיי המקצועיים נדרשתי לנושא פעמים רבות בעבר . העיסוק המקצועי בתהליך ה"גמילה" הביא לניסיון להמשיג אותו ולהציג גישות שונות לתהליך חשוב זה. מאמר זה מציג אפוא תפיסות שונות אלו ועקרונות פעולה שנגזרים מהן, שהורים ומחנכות במסגרות חינוך עשויים ליישם אותם. מאמר בשם "יש לי פיפי-על תהליך הגמילה במסגרות חינוך לגיל הרך פורסם בהד הגן בשנת 2000.
לפני שאיכנס להגדרות ולהצגת הדברים אציג תובנה שגיבשתי בשנים האחרונות-מספר שנים אחרי שכתבתי את המאמר האמור ב"הד הגן". ככל שעסקתי בנושא ושוחחתי עם גננות והורים והתבוננתי במתרחש במסגרות החינוך הגעתי למסקנה שחשוב מאוד שהורים יעשו מאמץ ליזום התחלה של תהליך חינוך לניקיון-"גמילה" באינטימיות של הבית ויעשו כמה שיותר צעדים עם הילד או הילדה שלהם בעצמם. אין זה אומר שלא נדרש שיתוף פעולה , תיאום ורגישות מצד הצוות החינוכי במעון, בגן הפרטי או בגן טרום-טרום חובה. אבל די ברור שהורים מיטיבים להכיר את ילדם ועם מוטיבציה והתמקדות עשויים ללוות ביתר קלות את תהליך החינוך לניקיון שיכול להיעשות בבית באופן אישי ולא קבוצתי.
http://facs.pppst.com/toilet-training.html
כניסתם של הילדים בני השלוש(ליתר דיוק החל מגיל שנתיים ושמונה חודשים) למערכת החינוכית הציבורית מעוררת את הצורך להגדיר מחדש את תפקידי הצוות החינוכי בגן-הילדים בתחומי עשייה רבים. תפיסת הוראה תואמת התפתחות, כזו שהצרכים של הילד עומדים במרכז העשייה החינוכית, מחייבת שינויים בתכנים, באופן ההוראה ובארגון העבודה בכללותה. אי אפשר מצד אחד לפתוח את הגנים הציבוריים לילדים הצעירים ובמקביל לדרוש מהם ומהוריהם להתאים את עצמם לדרישות הגנים "לילדים גדולים" במקום שהמסגרת תתאים את עצמה אליהם. תחום העצמאות והקניית ההרגלים בכלל ועניין ה"גמילה" לקראת שליטה בצרכים וקשיי גמילה בפרט נמנים עם הנושאים החשובים שהצוות החינוכי בגני-הילדים, העובד עם ילדים צעירים, צריך להבין בהם.
טעויות של גננות בתחום זה, בשילוב עם קשיי גמילה ש"הילד מביא מהבית", עלולים "לתקוע" את הילד בבעיות של שליטה על צרכיו. קשיים אלה מעיבים על התיפקוד היומיומי של הילד ושל משפחתו, על תיפקוד הגן, אך גרוע מכל – את מחיר טעויות הגמילה משלם הילד באופן שבו הוא מגבש את התפיסה העצמית שלו כאדם עצמאי, כישות נפרדת.
במאמר זה ננסה להבין את תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים ונתמקד בהבנת התהליך מזווית ההסתכלות של כל המשתתפים בו. ננסה להתייחס לסוגיות הבאות:
1 . מהו תהליך הגמילה?
2. במה הוא כרוך?
3. שיטות גמילה.
4. גורמים המשפיעים על הגמילה.
5. קשיים שכיחים ודרכי ההתמודדות אתם.
מהו תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים ?
ההגדרה של תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים תלוי בתפיסה החינוכית של המגדיר. תפיסה זו משפיעה על הגיל, ועל האופן שבו ההורים והמחנכים מלמדים את הילד, כחלק מתהליך הסוציאליזציה, לעשות את צרכיו בשירותים. בארץ, בדומה לגישה המערבית הרווחת, נהוג בדור האחרון להתחיל בתהליך לקראת הגמילה בגיל שנתיים-שנתיים וחצי. אף שמבחינת ההתפתחות של הילד הדבר אפשרי עוד קודם, החל מגיל שנה וחצי בערך. בגיל זה, הילדים נמצאים (לפי התיאוריה של אריקסון) בעיצומה של תקופת המעבר לאוטונומיה.
בשלב זה, הפעוט מגבש את תפיסת האני בנפרד מהדמויות המטפלות והוא מגדיר את עצמו ואת רצונותיו כישות עצמאית ונפרדת מזו של האנשים שמטפלים בו. במקביל הוא לומד את הכללים ואת הנורמות של החברה שבה הוא חי, בתיווכם האינטנסיבי של ההורים והמחנכים האחרים. בתקופה זו, הילד לוקח בהדרגה אחריות על תיפקודים שקודם-לכן היו באחריות המטפלים. הוא אוכל בעצמו, מנסה להתלבש ולרחוץ ידיים באופן עצמאי וכן לומד לקחת אחריות על עשיית הצרכים.
בד בבד עם הדחף ההתפתחותי של הילדים לעשות דברים שקשורים לגוף ותפקוד שלהם לבד, הם נדרשים ללמוד לבטא את הצרכים שלהם ואת רצונותיהם באופן שעולה בקנה אחד עם כללי החברה שבה הם חיים. דהיינו, ילדים לומדים לאכול בעצמם ובד בבד לומדים את נורמות התרבות בנושא זה (לדוגמה, צלחת אישית לעומת צלחת משותפת, מזלג, כף וסכין לעומת מקלות או ידיים וכו').
לפי תפיסה זו, בתהליך ה"גמילה" הילד לומד בהדרגה לקחת אחריות על הטיפול בעשיית הצרכים שלו. ובמקביל הוא לומד לעשות צרכים בדרך המקובלת על האנשים שבקרבם הוא חי.
ניתן לסכם, כי בתהליך הגמילה ישנו חלק התפתחותי אוניברסלי הכולל את הבשלות הפיזיולוגית והקוגניטיבית ואת המוכנות הרגשית של הילד ליטול אחריות על תפקידי הגוף שלו; במקביל ישנו חלק תרבותי הקובע מהם הכללים הנאותים לעשיית צרכים באותה תרבות. בנוסף אין להתעלם מכך שגם אנשים החיים באותה תרבות נבדלים אלו מאלו בתפיסות החינוכיות שלהם לגבי הדרך שבה יש להנחיל את ערכי ונורמות התרבות לילדים הצעירים.
במה כרוך תהליך הגמילה?
גמילה "נכונה" צריכה לקחת בחשבון מספר גורמים:
1. מידת הבשלות הפיזית(שליטה בסוגרים, יציבות בתהליך ההתיישבות הקימה); התפקוד התקשורתי והקוגניטיבי (האפשרות לבטא צרכים יילולית או במחות באופן שהורים ומחנכים יכולים להבין אותו ומידה בסיסית של הבנה לגבי הקשר בין התחשוה הפיזיולוגית לבין היציאה עצמה-יצוין עם זאת שהבנה לגבי התהליך מתחזקת ככל שהילד מתנסה בתהליך!); ובמקביל, וחשוב ביותר מידת הנכונות או הרצון שלו לקחת אחריות על עצמו בתחום עשיית הצרכים.
2. מודעות והגדרה בהירה של הנורמות התרבותיות של החברה שבה אנו חיים כמו גם הנורמות התרבותיות של משפחת הילד (עלינו לזכור שאנו מדינת עלייה שבה הילדים ומשפחותיהם מייצגים מיגוון של תרבויות).
3. הבדלים בין-אישיים בין מחנכים (הורים כמו גם של צוות חינוכי) בכל הנוגע לאופן שבו יש להנחיל נורמות התנהגות לילדים בכלל, ובנושא הגמילה לקראת שליטה בצרכים בפרט.
בשלות, מוכנות ונכונות הילד
רוב הילדים בני השנה וחצי-שנתיים בשלים פיזית לתהליך הגמילה.
בשלות זו כוללת שליטה על שרירי הסוגרים. נזכור גם שהבשלות של השרירים השולטים על-פי הטבעת מקדימה את השליטה הפיזיולוגית על השרירים של שלפוחית השתן. יחד עם זאת, נתחיל בתהליך הגמילה כשבצד הבשלות הפיזיולוגית נבחין גם בביטויים כשלהם של הבנה לגבי שלבי התהליך. הכוונה בעיקר להבנה של שרשרת הסיבתיות הבאה: הקשר בין האיתותים הגופניים המבשרים על הצורך להתפנות, לבין הטלת שתן או עשיית קקי. עם זאת, חשוב מאוד שנפנים שהבנה זו מתחזקת מאוד ככל שהילד מתנסה בעשיית צרכים אחרי שמוסר החיתול. אחר-כך, כחלק אינטגרלי של תהליך הגמילה, מיתוֹספת חוליה נוספת לשרשרת זו והיא עשיית צרכים באסלה או בסיר או במקרים מסוימים מאחודי עצים ושיחים. דהיינו, תהליך הגמילה כרוך בהבנת הקשר הסיבתי הנלמד בין תחושת הצורך להתפנות לבין עשיית הצרכים. מעבר ללמידה של "מה עושים במקרים אלו?", על הילד להחליט שהוא מוכן לשלוט בשריריו עד אשר הוא מגיע ל"מקום המיועד" לצורך ההתפנות. דהיינו, על הילד לא רק להיות בשל פיזיולוגית ולהבין את הקשר בין תחושות הגוף שלו לבין התוצאות שלהן, אלא עליו לרצות להיות קשוב לגוף שלו ולהחליט שהוא רוצה לקחת אחריות על חלק זה של התהליכים הפיזיולוגיים המתרחשים בגופו.
ילדים מצוידים מבחינה התפתחותית במוכנות לגלות הקשבה לגוף שלהם. אך הם יביאו לידי ביטוי התנהגותי מוכנות זו אך ורק אם האינטראקציות המצטברות שלהם עם הוריהם ועם המחנכים השונים שלהם מאפשרים ומעודדים תהליכים אלה. אני מדגישה כאן אפוא, כי הנכונות האמיתית של הילד לקחת אחריות על גופו היא הגורם הרגיש ביותר להשפעה סביבתית מבין הגורמים האחרים המשפיעים על תהליך הגמילה. מחנכים אינם יכולים בדרך כלל להשפיע על הבשלות הפיזית ואילו השפעתם על ההבנה של הילד את התהליך היא ברוב המקרים עקיפה. אין צורך בדרך כלל ללמד ילדים שהתפתחותם היא תקינה שיש קשר בין איתותי הגוף שלהם המתריעים על הצורך להתפנות לבין התוצאות הבאות בעקבות תחושות גוף אלו. ההתנסות החוזרת של הילדים בשרשרת התנהגות שבה הם חוו את שלבי התהליך השונים קורים בזה אחר זה, והמודעות העצמית הגוברת שלהם, מובילה אותם להבנת הסיבתיות ללא כל צורך ב"הוראה" ספציפית בנושא. זאת ועוד, ילדים שהתפתחותם תקינה אינם זקוקים ל"הוראה" פורמלית באשר למקום שבו הם צריכים לעשות את הצרכים. הם אינם זקוקים לשנן שצרכים יש לעשות באסלה או בסיר. הם לרוב אינם זקוקים להדגמות ותרגולים כיצד יושבים על האסלה או על הסיר.
במהלך החשיפה המתמשכת לנורמות ההתנהגות של בני הבית הם מפנימים בעצמם את הידע הזה. בסעיף הבא ננסה לתרגם את האמור כאן להנחיות למחנכים.
נורמות החברה ונורמות המשפחה
לכל חברה ולכל קבוצה יש נורמות המסדירות את חיי השיתוף בה. מנגד, חשוב מאוד שנזכור שמטבען נורמות תרבותיות הנן יחסיות ואין שום דבר נכון באופן מוחלט לגביהן. דהיינו, הנורמות התרבותיות אינן אוניברסליות. לעתים מחנכות מתייחסות אל נורמות כאל אמת מוחלטת המחייבת את כולם. הן מתעקשות על כפייתן של הנורמות שלהן או נורמות אופנתיות על אנשים אחרים לרבות הילדים והוריהם.
היו תקופות שבהן מותר היה להרגיל את הילדים לשבת אך ורק על סיר וחלילה מלהתחיל את הגמילה באסלה. היום נראה לי שה"טרנד" הוא להרגיל את הילדים לעשות צרכים באסלה ואך ורק באסלה. רבות המחנכות המתחלחלות מהרעיון המועלה על-ידי הורים להציב את הסיר בסלון בשלביה הראשונים של הגמילה ובמקביל חל איסור אוניברסלי לכאורה לאכול בסלון.
ילדים בגיל הרך צריכים ללמוד במהלך הסוציאליזציה שלהם שישנם כללים ושעליהם כפרטים השייכים לקבוצה לנהוג על-פי כללי החברה. לעומת זאת, תהליך הגמילה איננו מחייב שהילדים ילמדו לעשות צרכים רק בסיר או רק באסלה. חשוב שהמחנכות יבחינו בין היותה של הגמילה תהליך התפתחותי אוניברסלי לבין ההיבטים התרבותיים המסדירים את אופן ביצועה (כגון מתי מתחילים בתהליך ומה מלמדים את הילדים בתהליך הגמילה).
הבדלים בין-אישיים בין מחנכים בנוגע לאופן שבו מנחילים נורמות וערכים חברתיים הם רכיב מרכזי בחינוך בכלל, ובגמילה בפרט. כיצד רצוי להנחיל את נורמות החברה ואת ערכיה לדור הצעיר? סרוף וחבריו בספר "התפתחות הילד-טבעה ומהלכה"(עמ' 347-349) מסווגים את גישות החיברוּת-הסוציאליזציה ל"חיברוּת מבחוץ", שבה כופים את נורמות החברה על הילדים, לעומת "חיברוּת מבפנים", שבה מניחים שהילדים מאמצים ברצון ועל-ידי שכנוע את אותן הנורמות.
שיטות גמילה: "חיברוּת מבחוץ" ו"חיברוּת מבפנים"
חברות מבחוץ :תהליך הגמילה של ילד שהוריו ומחנכיו פועלים לפי גישת ה"חיברוּת מבחוץ" שונה מאוד מתהליך הגמילה המתבסס על רצונו של הילד לאמץ את נורמות החברה.
בגישת גמילה המתבססת על "חיברוּת מבחוץ", המבוגר נוטל על עצמו את האחריות וכופה במידה כזו או אחרת את הגמילה על הילד. לפי שיטה זו, המבוגר מחליט בצורה פחות או יותר שרירותית מתי לגמול את הילד (בקיץ, כשנוח למסגרת החינוכית, יחד עם עוד ילדים, לפעמים הילד נדרש "להמתין" עם הגמילה עד שתורו יגיע). מבוגרים המאמצים שיטה זו מתייחסים לבשלות של הילד אך ורק במובן של בשלות פיזיולוגית שהרי בגישה זו הילד נתפס כפסיבי ואילו את ההבנה שיש לקשר בין תחושות גוף לבין שליטה הם מתכוונים ללמד את הילד בדרך שיטתית במהלך הגמילה. זאת ועוד, המבוגר מחליט היכן על הילד לעשות את הצרכים (סיר, אסלה) והוא קובע את הזמנים שעל הילד לשבת על הסיר או על האסלה. דהיינו, המבוגר לוקח את הילד ומושיב אותו על הסיר או על האסלה בתדירות קבועה שנקבעת על ידיו. הילד אמור ללמוד לקשר בין ישיבתו על הסיר לבין התוצאות בדרך של התניה. ואכן הילד מקבל שבחים אם וכאשר הוא מסוגל להביא ל"תוצרת". לעתים ניתנים לילד חיזוקים על ישיבה על הסיר, על השתתפות בהורדת הבגדים, על הורדת המים ועוד. שיטת גמילה בגישת "חיברוּת מבחוץ" עשויה לכלול רק חיזוקים לילד בעקבות "הצלחות" או לחילופין שילוב בין חיזוקים לבין חיזוקים שליליים במקרה וקורות "תאונות". בשבועות או בחודשים שבהם נמשך תהליך הגמילה ואחריו, המבוגרים נוהגים "להזכיר" לילד באופן עקבי, בפרקי זמן קבועים, ללכת לשירותים ואף לעודד אותו ללכת ולנסות "את מזלו". ניתן לראות שבגישה זאת הילד מובל על ידי המבוגר ומצופה ממנו "לבצע".
חברות מבפנים: הנוקטים בשיטת גמילה המתבססת על "חיברות מבפנים" מנסים "להצטרף" לילד ולתמוך בו בתהליך הגמילה כאשר הוא מראה סימנים ברורים שהוא בשל והוא מראה נכונות אמיתית "להיות גדול", להוריד את החיתול ולעשות את הצרכים "כמו הגדולים. במקרים אלה, המבוגרים קשובים לאיתותי הילד (הילד מאותת או אומר שהוא רטוב, מראה סימנים שהוא רוצה להיפטר מהחיתול, מתיישב על הסיר או האסלה ועוד). אז ורק אז (לא חשוב אם הדבר קורה בקיץ או בחורף, או כשנוח או לא נוח להורים או למחנכים), משתפים את הילד בהחלטה להוריד את החיתול ורצוי גם שהוא יהיה פעיל עד כמה שאפשר בהורדתו הפיזית של החיתול כמו גם בהורדת והחזרת הבגדים. הבית או הגן שבהם ילדים עוברים גמילה צריכים להיות ערוכים ל"תאונות" (קיפול שטיחים, כיסוי ספות וכורסאות) מבלי שיהיה צורך לפחד או "לנדנד" לילדים כל הזמן שילכו לשירותים. חשוב גם שהסיר או האסלה יהיו נגישים לילד והוא יבחר בין הסיר לבין האסלה. לפי שיטה זו, הילד אמור להחליט בעצמו מתי לשבת על סיר או על אסלה ואם הוא זקוק לעזרה לפשוט בגדים או מעוניין שמישהו יישב על ידו, המבוגר נענה לבקשותיו. גם בשיטה הזו ניתן לשבח את הילד על כך שעשה את הצרכים בשירותים או באסלה, אך הפעם השבחים ניתנים על שרשרת התנהגותית שהיתה רובה ככולה בשליטת וביוזמת הילד. הילד לומד שכדאי להיות עצמאי ולא שהוא עושה את הצרכים למען ההורים או המחנכות ועל מנת לקבל פרס חומרי גדול. לפי גישה זו המבוגר איננו מושיב את הילד, מפשיט אותו ומזכיר לו (דהיינו, פעולות שבהן הילד פסיבי) אלא הוא עוקב אחרי הילד ומגיש לו עזרה לפי צרכיו ובקשותיו של הילד. הילד מוביל את התהליך והמבוגר נענה, מכוון ותומך. יישום מוצלח של שיטת גמילה זו מותנה קודם כל ביכולת של המבוגר לתת אמון ביכולת של הילד ללמוד לשלוט בצרכיו ובנכונותו לשנות את הסביבה ואת אורחות-החיים הרגילים לזמן-מה על מנת לאפשר לילד להצמיח את השליטה על הצרכים מתוכו.
מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת משתי הגישות?
למי מתאימה כל גישה?
חשוב לזכור ששיטות הגמילה שתוארו למעלה אינן טכניקות שונות שכל אחד יכול לאמץ בכל רגע נתון. שיטות אלו משקפות תפיסות עולם חינוכיות שונות והנחות יסוד שונות באשר לאופיו של הילד: האם הוא לומד אקטיבי או פסיבי, האם קיים בו הדחף או הנכונות לצמוח אם לאו? הורים ומחנכים מחזיקים בתפיסות עולם אלו מבלי שינסחו אותן או יציגו אותן. יחד עם זאת, הנחות היסוד הסמויות שלהם לגבי אופי הילד וטבעו של החינוך ה"אידיאלי" נוטות להַנחוֹת את פעולותיהם היומיומיות.
בגישה של חברות מבחוץ, למבוגר יש שליטה על הנעשה ועבור אנשים רבים זהו יתרון משמעותי. השיטה הזו, כל עוד היא עובדת ומצליחה, נתפסת על-ידי המחנכים כיעילה מאוד. הכל אמור לפעול פחות או יותר כמו סרט נע, בלי הצורך לעצור ולחשוב על מה שאנו עושים.
ואכן, אין להתווכח עם העובדה שילדים רבים נגמלים בהצלחה לפי שיטה זו (למרות שחלק מאתנו אינו שותף להנחות היסוד שלה) . זאת ועוד, יש לזכור שהשיטה שבה מבוגרים מחליטים מתי לגמול ילדים היתה השיטה האופנתית לפני שנות דור והיא עדיין עשויה להַנחות הורים לילדים שנולדו בארצות שבהן החינוך האידיאלי נתפס כסמכותי יותר. מנגד, נציין כי הגמילה לפי השיטה של "חיברוּת מבחוץ" יושמה בעבר, לפני עידן החיתולים החד-פעמיים ומיושמת לעתים קרובות כאשר הילדים צעירים יותר, בסביבות גיל שנה ואף לפני זה. לקראת גיל שנה, פעוטות אינם מגלים לרוב בעצמם רצון והבנה באשר לשליטה בצרכים. לכן, בגיל צעיר יותר, פעוטות עשויים לשתף פעולה בתהליך גמילה שבו הם נתפסים כפסיביים מבלי שיתפתחו מאבקי כוחות עם ההורים. התהליך כולו נלמד בדרך של התניה לאורך חודשים ארוכים השליטה על הצרכים היא של המבוגר שממשיך לקבוע מתי ואיפה ישב הילד כדי לעשות את צרכיו. לעומת זאת בגיל שנה וחצי-שנתיים וחצי, אחד הגורמים המרכזיים לקשיי גמילה נעוץ במאבקי שליטה בין הפעוט המתפתח לבין הוריו ו/או המחנכים האחרים.
גישת הגמילה הנסמכת על "חיברוּת מבפנים" עולה בקנה אחד עם הצרכים הרגשיים של הילד בתקופת המעבר לאוטונומיה, כפי שהם מוסברים בתיאוריה של אריקסון. גישה זאת אמורה לתרום לתחושת היכולת של הילד (שהרי הוא מצליח ביעד שהוא מציב לעצמו). זאת ועוד, גישת הגמילה הנסמכת על חברות מפנים, תורמת במקביל להפרדה הרגשית בין הילד לבין מחנכיו: הוא לומד שהוא יודע הכי טוב מה הוא מרגיש ואיש זולתו איננו מכיר את תחושות הגוף שלו טוב ממנו. בגישה הראשונה של "חיברוּת מבחוץ" נוטה להשתמר הטשטוש בין תחושות הילד לבין תחושות המחנכים, שהרי אם הם מזכירים לו כל הזמן ללכת לשירותים, אולי הם יודעים טוב ממנו מתי הוא צריך להתפנות?
הקושי העיקרי עבור המחנכים ביישום הגמילה המותאמת לילד, נובע מכך שהילד עשוי לגלות את רצונו להוריד את החיתול בעיתוי לא נוח למחנכים ועל-ידי כך לחייב אותם לשנות משהו באורחות-החיים ובתיכנון הפעילויות לכל הקבוצה על מנת לאפשר לילד להביא את רצונו לידי ביטוי. במסגרות חינוכיות, הנכונות לגמול ילדים מתוך התאמה מקסימלית לצרכים המובעים שלהם מחייבת לשנות סדרי עדיפויות. היינו, חשוב להחשיב את תהליך הגמילה כחלק אינטגרלי מהעשייה החינוכית בגן ולהקדיש לה זמן ומשאבים כמו לכל נושא אחר. אם רואים בגמילה גורם המפריע להתקדם בנושאים החינוכיים כמובן שנגיע למסקנה שאין אפשרות לגמול ילדים בקצב שלהם.
יש לזכור שמדובר כאן בילדים בני שנה וחצי-שנתיים וחצי כאשר יוזמים לראשונה את תהליך הגמילה . בבהמשך המאמר, אתייחס לאופני הטיפול בילדים בוגרים יותר בני 3, 4 או 5, כאשר קשיי השליטה שהם מגלים מבטאים תקלות בתהליך הגמילה.
בשלב מאוחר יותר של "תיקוני התקלות", עומדות לרשות המחנכים וההורים פחות אפשרויות ונדרשת זהירות רבה יותר ביישום כל צעד אפשרי על מנת לא "לתקוע" את הילד בקשייו לזמן רב.
גורמים נוספים המשפיעים על תהליך הגמילה
- – מאפיינים אישיים וייחודיים של הילד, כגון נטיות הטמפרמנט שלו
כולנו מכירים את המציאות שבה אותה גישה לכאורה מביאה לתוצאות שונות אצל ילדים שונים, גם אם הם אחים, קל וחומר עם ילדים שונים באותו גן. הדבר קורה בין היתר בשל השונות הבסיסית בין הילדים באופיים.
נדגים אחדות מנטיות הטמפרמנט של הילדים שלהן נגיעה אפשרית לגמילה ולתוצאותיה.
– רגישות גבוהה למישוש (דהיינו סף נמוך למגע), הבאה לידי ביטוי בכך שהמגע של החיתול מפריע לילד והמגע של החיתול הרטוב מפריע לו שבעתיים, עשויה לדרבן את הילדים להיגמל מהר מאוד. הם נוטים לאותת באופן חד משמעי לסביבה שהחיתול מפריע להם, הסביבה נענית והיעדר של "תאונות" רבות במהלך הגמילה גורם להורים לזרום בקלות עם הילדים.
– ילדים שקצב ההסתגלות שלהם לשינויים הוא איטי ובאמת קשה להם להתרגל בין היתר לאסלה או לחדר השירותים בגן. ילדים אלה עלולים להתאפק שעות ארוכות (לגלות שליטת יתר) ולהימנע מעשיית צרכים בגן ולפעמים כשהם אינם יכולים יותר (במיוחד כשמדובר במסגרות הפועלות עד שעות אחה"צ המאוחרות), הם עושים את הצרכים במכנסיים בלית ברירה.
–ילדים שהדחף שלהם להשליט את רצונם על המתחולל בגופם ולשמור על האוטונומיה שלהם הוא כל-כך חזק (למזלם ולמזל ההורים והמחנכים שלהם) שהם לא יאפשרו להוריהם להתערב היכן שהם מרגישים שהם צריכים לקבוע. ילדים אלה ילכו מיוזמתם לסיר או לאסלה, ויתעקשו על שלהם במקרים אלה, לא ייווצר מאבק של שליטה כי הילדים מתעקשים לקבוע וההורים זורמים אתם.
המוטיבציה של ההורים לגמול את ילדיהם – מקורותיה ועצמתה
נראה כי החיתולים המשופרים של ימינו הם פתרון נוח ואסתטי להורים שהפרוטה מצויה בכיסיהם.
בהיעדר הטרחה המרובה שהיתה כרוכה בטיפול בחיתולי הבד ה"היסטוריים" נראה כי יש הורים שלא אצה להם הדרך לגמול את הילדים. הם פוסחים לעתים קרובות מידי על איתותי וסימני הילד להוריד את החיתול ודוחים את העניין עד הקיץ, או עד שישובו מהחופשה מהחופשה וכך הלאה. כך אובד ה"מומנטום" של הנכונות המקורית של הילד להיגמל ומתחילים בתהליך גמילה שאיננו תמיד מתואם עם רצונו של הילד. ואז ההורים נאלצים לעבוד קשה עד לסיומה של הגמילה. לעומתם, ישנם הורים שהחיסכון בהוצאות המשפחתיות על חיתולים חד פעמיים ידרבן אותם להיות ערניים לאיתותי הילד ולא לשדר מסרים כפולים בקשר לרצינות כוונותיהם. במקרים אלה הילדים עשויים לקלוט את נחישותם של ההורים והם מתגייסים בתורם לשתף פעולה בתהליך הגמילה. הורים ומחנכים המאפשרים לילדים הצעירים הבעה אוטונומית של רצונותיהם .
הורים ומחנכים המאפשרים לילד להתבטא בחופשיות בציור ובמשחק, לתרגל אוטונומיה תיפקודית בלבוש ורחצה יוצרים תנאים ואווירה נאותים גם לתהליך גמילה לקראת שליטה בצרכים.
מידת התיאום בין ההורים למחנכים בתהליך הגמילה
כאמור לעיל רוב הילדים בגיל שנתיים, שנתיים וחצי בשלים פיזיולוגית לתהליך גמילה. רבים מהם מצויים בגיל זה במעונות יום או בגנים פרטיים. לכן מידת התיאום בין ההורים לבין המחנכים היא גורם מרכזי וחשוב המשפיע על תוצאות הגמילה. מידה סבירה של רציפות בטיפול בתחום זה הנה הכרחית. ראשית כל, חייבת להיות הסכמה על התחלת הגמילה ועל ההחלטה אם הילד בָּשֵל לכך או לא (ולמה הוא בָּשֵל או לא).
שנית, על המחנכים להבין שההורה הוא המטפל העיקרי ובשום מקרה אין להחליט על גמילה למרות רצון ההורה. ניתן לשכנע אותו שאולי טובת הילד מחייבת להתחיל בגמילה אך הגננת לא יכולה ולא צריכה לגמול את הילד בעצמה כי ל"הורים אין זמן וראש לזה". התחלה מוסכמת של הגמילה עשויה להפחית את הסיכון של זיג-זגים של הורדה חפוזה של החיתול והחזרתו לאחר נסיון נפל של גמילה.
במקביל, ראוי שהמחנכים יבקשו את שיתוף הפעולה של ההורים (אולי במסגרת אסיפת הורים בנושא) בכך שההורים לא יתחילו בתהליך גמילה של הילד ללא תיאום מוקדם עם הצוות החינוכי בגן.
גם על גישת הגמילה (זרימה עם הילד לעומת גישה יותר התנהגותית, נוסח "חיברות מבחוץ") יש לדון עם ההורים. חשוב לזכור גם, שאי-אפשר להכתיב להורים גישה שאיננה מקובלת עליהם. יותר סביר לנסות ולהתאים את גישת הגן במידת האפשר לגישה של ההורים. במקרים שהדבר איננו אפשרי יש להודיע על כך להורים ולחשוב על פתרון מוסכם על כל הצדדים.
עם כניסתם של בני השלוש למערכת הגנים (שחלקם הגדול – גמולים). מקובל לעתים לדרוש שההורים יביאו את הילד גמול בראשית שנת הלימודים או אחרי חופשת הפסח. דרישה כזו איננה מתחשבת במורכבות של תהליך הגמילה (ניסינו לגעת במורכבות זו במאמר הנוכחי).
גמילה בלחץ, עם מועד יעד שנקבע על-ידי גורם חיצוני, מבטיחה שההורה יגש לילדו בחרדה מסוימת ובחוסר סבלנות. אווירה כזו מבטיחה כמעט תמיד שהילד יתחפר בעמדתו ויסרב לשתף פעולה עם תהליך הגמילה.
אינני מודאגת מהמקרה שבו ההורים מבינים שאין זו דרישה מוצדקת או מיטיבה עם הילד. במקרה זה הם עשויים להביע את מורת-רוחם בשיחה עם הגננת או לחילופין לבחור שלא לרשום את הילד לגן שבו כופים על הילד ועל הוריו הליך שעשוי שלא להתאים להם. קשיים עלולים להתעורר במקרה שבו ההורים עלולים (לעתים בתחושה של חוסר ברירה) להיעתר לדרישת הגננת. דרישה אולטימטיבית מעין זו, כשהיא מאומצת על-ידי ההורים, מבטיחה כמעט תמיד קשיי גמילה, שמן הסתם יבואו לידי ביטוי הן בבית והן בגן.
זה המקום לפנות להורים לשכנעם שיהיה זה לטובת ילדם ליזום גמילה בבית לקראת הכניסה לגן הציבורי. אין זה סביר להניח שמחנכים יצליחו עם ילדם כחלק מקבוצה גדולה, במקום שבו הם עצמם לא יכולים להצליח עם הילד האחד שלהם. גמילה על ידי בני משפחה בתנאיי האינטימיות של הבית נראית לי מתאימה ומיטיבה עם הילדים. מובן שיש לוותר על תכניות לשם כך אבל כאמור הדבר מיטיב עם הילדים.
קשיים שכיחים המתגלים במהלך הגמילה ודרכי התמודדות אפשריות
הקשיים השכיחים המתגלים בקרב ילדים בני שלוש עד חמש בהקשר הגמילה הם:
1. איפוק – הילד מתאפק שעות רבות מאוד ומסרב לגשת לשירותים בגן או במעון באופן סדיר. הילד עשוי לפתוח לעתים ב"ריקוד" כחלק מההתמודדות עם הלחץ על השלפוחית ולבסוף הוא עלול לעשות את הצרכים במכנסיים.
- גם אחרי תקופה ממושכת ללא חיתול, הילד החש שעליו להתפנות מבקש ומתעקש ללבוש את החיתול ולעשות את צרכיו בחיתול. במקרה הזה, הילד מתייחס אל החיתול כאל שירותים אלטרנטיביים. הוא מרגיש צורך להתפנות ושולט בצרכיו עד אשר החיתול החד-פעמי – השירותים האלטרנטיביים – מובא אליו ורק אז הוא מתפנה. לעתים הוא ניגש לאיזו פינה שקטה, שבה הוא עושה את צרכיו. ההמשך תלוי בכללים הנרקמים בכל משפחה.
לעתים מעודדים את הילד להתקלח ולהחליף בגדים מיד וקורים מקרים שבהם הילד מתרגל להסתובב עם ה"חבילה" זמן רב יחסית. ישנן משפחות שהילד פעיל יותר בתהליך ההחלפה והניקוי העצמי לעומת משפחות שבהן ההורים נוטלים על עצמם חלק פעיל יותר בתהליך. תופעה זו מאפיינת לעתים ילדים בוגרים בני 4 ו-5 (כאשר לא ניתן טיפול מוקדם יותר). לעתים קרובות קורה שהילד מתכנן את יציאותיו לשעות שהוא נמצא בבית והגננת לא מודעת לקושי זה.
3. מצב שכיח בקרב ילדים צעירים יחסית (בני שלוש-שלוש וחצי) הוא שיש להם "תאונות" רבות, מעין מצב שהילדים מסרבים להיגמל, לקחת אחריות על הצרכים שלהם. זהו מצב ביניים שאם מטפלים בו נכון, מונעים התפתחותן של תופעות מעכבות יותר מבחינת הילד (לדוגמה, איפוק או המשך הטפטופים).
ישנן ואריאציות גם בנושא זה: ישנם ילדים ששולטים בהטלת השתן אך עושים צואה במקומות שונים בגן ובבית, לעומת ילדים אחרים שאינם שולטים כלל ומטילים שתן וצואה בכל מקום הנראה להם. מצב זה גורר אחריו כעסים על הילד ולעתים קרובות החזרה של הטיטול.
כיצד ניתן להתמודד עם הקשיים הללו ?
קודם כל חשוב לזהות את הקושי בהקדם. חשוב לא פחות לא לנקוט בשום צעד מעשי לשינוי המצב – עם הילד או עם הוריו – לפני שעוצרים לחשוב ולהבין טוב יותר מה עומד מאחורי דפוס ההתנהגות של הילד.
צעדים נחפזים המנסים לשנות את ההתנהגות של הילד ללא הבנת הגורמים לקושי (כגון הבעת כעס, אכזבה, איומים על הילד ו/או על הוריו), חשש מהילד לעשות את הצרכים עקב כאב חד פעמי שחווה, עלולים להרע את המצב. הזמנת ההורים לסור לגן ולהחליף לילד בגדים באמצע היום (לפעמים משוגרת לגן סבתא, אם ההורים עסוקים) עלולה גם להביך את הילד וגם לגרום לו שיתחפר בקשייו. מצד אחד, הילד מושפל תוך כדי המתנה להורים בנוכחות הילדים והצוות החינוכי; מצד שני, הוא מקבל תשומת-לב בכך שבאים אליו במיוחד לגן באמצע היום ולפעמים סבתא טובה ומיטיבה עשויה לקחת את הילד הביתה באמצע היום כי לעתים היא מתקשה להגיע שוב , מאוחר יותר, לקחת אותו.
עם כל הקושי של הצוות החינוכי בגן, האם חשבתן פעם מה עובר בראשו של הילד ברגעי ההמתנה האין-סופיים לבואם של ההורים? מהם רגשותיו ברגעים אלה? האם חשבתן מה עובר בראשם ובלבם של ההורים שמקבלים את הטלפון לעבודה ונדרשים להפסיק את הכל באופן מיידי ולבוא לגן להחליף לילד? הרי דובר על כך שהצלחת הגמילה מותנית בנכונות של הילד לקחת אחריות על גופו ובסבלנות ואורך-הרוח שההורים והמחנכים מגלים בתהליך. מִנַיִן ישאבו הילדים וההורים את כוחות הנפש הדרושים לסיים את תהליך הגמילה בהצלחה, ללא התמיכה המתמדת של הצוות החינוכי בגן? במקביל הורים מוזמנים לחושב גם איך הם יכולים להתגייס כדי לתרום את חלקם לפתרון הקושי. חשוב שלא יתנערו או שיעמידו פנים שהבעיה היא של הגן ולא הבעיה שלהם.
אם נפנים את העובדה שסוגיית ההטיפול הפיזי בילד לרבות החינוך לניקיון הוא עניינה של הגננת לא פחות מאשר הוראת הנושאים האחרים, יקל למצוא פתרונות חינוכיים יותר. ננסה לערוך תצפיות על הילד בגן כדי להבין טוב יותר את דפוסי ההתנהגות שלו וכדי לבחון את דרכי התגובה האופייניות של הצוות החינוכי אגב ההליכה לשירותים ובעקבות ה"פיספוסים" של הילד. נשים לב גם להתנהגותו של הילד שאינה קשורה לגמילה: מהן העדפותיו, מי חבריו? מה דפוסי האינטראקציה בינו לבין חבריו?
אחר-כך, מצוידים בהבנה טובה יותר של הילד ושל דפוסי ההתנהגות שלו בגן, נזמין את ההורים לשיחה, שבה נתריע על הקושי, נשמע על דפוסי ההתנהגות של הילד בבית ונגבש דרכי פתרון עם ההורים.
במציאת הפתרונות, נתחשב בגורמים שהזכרנו במהלך המאמר (הסתגלות לשינויים, גישת הגמילה של ההורים, גישת הגמילה של הגננת, טעויות שנעשו על-ידי כל אחד מהצדדים).לאחר שהתגלו קשיי גמילה ברור שהילד למד להשתמש בעשיית הצרכים או ככלי ניגוח נגד ההורים או כפעמון אזעקה כנגד נסיון המחנכים לשלוט בו ובמעשיו יתר על המידה. לכן, בשלב זה (כשניקח בחשבון גם שמדובר בילד בן שלוש או יותר המבין היטב את משמעות מעשיו) עלינו לנקוט בגן אך ורק בשיטת גמילה הנסמכת על "חיברוּת מבפנים". בשלב זה, אחרי גילוי הקשיים, ניסיון לכפות על הילד גמילה תוך הוספת הבטחות לקבלת פרסים ענקיים או תוך איומים תגרום לכך שהוא יתחפר עוד יותר בקשייו. נבהיר לילד שההליכה לשירותים היא אחריותו ואנו מצדנו נעשה כל מאמץ לעזור לו כשהוא מבקש. ניתן גם להציע טבלת חיזוקים יוביים שבה נציין בדרך מוסכמת עם הילד כל ניסיון מוצלח לגשת לשירותים. נעשה זאת בדרך שאינה חושפת את התהליך שהילד עובר לילדים האחרים ולהוריהם. אם הילד ניגש לשירותים באמצע פעילות שמרתקת אותו נבטיח שנחכה לו ונשמור על עבודתו. נגלה גמישות לגבי המקום שבו הילד מעדיף לעשות את צרכיו (נאפשר, כשלב ביניים, אם מתעורר הצורך, הבאת סיר מהבית ונציב אותו בשירותים). נאפשר לילד לעזוב לשירותים בכל זמן שהוא מבקש. נשתדל לא לכעוס ולא להתאכזב מהילד אם הוא "מפספס". ניגש אליו בצנעה ונעזור לו להחליף לעצמו את הבגדים ונעודד אותו לשוב לפעילות מלאה בגן.
נתאר להורים מה אנו מתכוונים לעשות בגן. במקביל חשוב מאוד שלא נייעץ להורים מה לעשות בבית. לעתים, ברגעי המשבר סביב נושא הגמילה, ההורים נאחזים בכל עצה של כל אחד, גם היא מנוגדת לגישתם הבסיסית.
חשוב שניקח בחשבון את העובדה שההורים עשויים לקבל עצות מאנשים שונים ואנחנו לא יכולים להיות אחראים לאופן שבו הם יפרשו את העצות שלנו. לעתים קרובות, ההורים מנסים כל יום אסטרטגית טיפול אחרת ומכניסים את כל הבית ואת הילד בתוכו לבלבול.
התרומה המשמעותית ביותר שלנו היא להבטיח להורים שבשעות השהות שלו בגן הילד זוכה ליחס הוגן ולטיפול מקצועי. גישה כזו, אשר איננה דוחפת את ההורים למצוא פתרונות, תאפשר להם לגלות את הסבלנות ואת אורך-הרוח הנדרשים בתהליך הגמילה.
אם לא נבחין בשיפור אחרי תקופה ממושכת נפנה את ההורים לייעוץ מקצועי בנושא.
לסיכום, במאמר זה הוצגה הגמילה כשנעשית בגיל שנה וחצי ואילך, כתהליך שנטילת האחריות של הילד על תהליך היציאות שלו. מעין מעבר ממצב שבו הורים ומטפלים היו האחראים על התהליך למצב שבו הילד לומד באופן הדרגתי לקחת פיקוד על תפקודי הגוף שלו. הגדרה זו היא זו שכיוונה את דרכי הפעולה המומלצות להורים ולמחנכות אחרי שהוצגו שתי גישות של "חברות מבפנים" ו"חברות מבחוץ". חשובה לדעתי ההבנה שהילד חייב לרצות ולהיות מוכן לקחת פיקוד. לצד זה נדרשת הבנה שתהליך הלמידה של עשיית צרכים הוא הדרגתי וכרוך ב"תאונות" ופספוסים. נאמר גם שנדרשים קשר ותיאום בין הורים למחנכים. לבסוף שיתפתי בתובנתי שכדאי מאוד שהורים יקחו אחריות ויהיו אלו שירגילו את ילדיהם לעשות צרכים ללא הסתייעות בחיתולים. אלא שטובת הילד מכתיבה לדעתי גם במקרים שבהם ההורים דוחים את תהליך החינוך לניקיון, לנקוט בגישה שמלמדת אותם לעשות צרכים בשירותים בתיאום עם הוריהם ובדרך שאיננה מענישה או משפילה אותם.
ומה עושים עם ילדה בת שנתיים ושמונה שעולה תכף לגן עירייה ולא מוכנה להוריד טיטול?? . צורחת ולא רוצה תחתונים וגם לא ערומה… רק טיטול.
שלום ליאת,
ההתייחסות לכל ילד צריכה להיות מותאמת למאפייניו ולמאפייני הסיטואציה.
אני חושבת-וברור לי מאוד שקל יותר להגיד ולכתוב מאשר לעשות-שחשוב להירגע ולהרגיע את הילדה. בכל זאת עד ספטמבר יש עוד כמעט חודשיים והפעלת לחץ עלולה להביא לתוצאה הפוכה. בגדול הייתי מחפשת חיזוק שמדבר אל הילדה ומתחילה איתה טבלת מעקב אחרי הצרכים כשבהתחלה היא מקבלת חיזוק חיובי אחרי כל ישיבה בסיר ובהמשך מקבלת חיזוק על עשיית קקי בסיר.
אפשר לבחור איתה אם היא מעדיפה לשבת על הסיר או על הישבנון וחושב שהסיטואציה תהיה כמה שיותר רגועה. להחזיק לה את היד. ברור שחשוב לפנות זמן לתהליך. מוסך, לוקח זמן אבל בסוף עובד.
שלום לך.
שמי שרון ואני לומדת ניהול מעון. העבודה שלי היא בנושא גמילה מחיתולים.
ראיתי את הכתבה שלך מעוניינת להשתמש בה. מהיכן לוקחת את הביבליוגרפיה?
.
שלום שרון,
אני מקווה שאני מבינה אותך נכון. אני מבינה שאת מבקשת הנחיות איך לכתוב את האזכור הביבליוגראפי.
ככל שאני מבינה יש לך שתי אפשרויות:
1. לכתוב את שם הפוסט, בלוג קלודי טל חינוך לגיל הרך תאריך הדלייה והכתובת האינטרנטית של הפוסט(לינק).
2. הפוסט מתבסס על מאמר שכתבתי בהד הגן לפני כמה שנים שנקרא:"יש לי פיפי"? לדעתי אני מפנה בפוסט למאמר זה ואז את יכולה להוסיף את האזכור כפי שהוא מופיע בהד הגן.
קלודי
יש לי ילד בן שנתיים ושמונה, צריך לעלות לגן ערייה חודש הבא. אנחנו בתהליך גמילה איתו
הוא לא מצליח לשחרר ולעות פיפי וקקי באסלה. הוא מתאפק הרבה ואז עושה ברצפה ובא להגיד.
מה עושים כדי שיעשה באסלה לפחות פעם ראשונה !??
שלום מור,
קודם כל עדיף שישחרר על הרצפה מאשר להתאפק בכלל.
אני משערת שאתם בלחץ כדי "להספיק" ובגיל הזה לחץ חיצוני שמופעל על ילד המצוי בתקופה שבה הוא בונה את העצמי שלו משיג מטרות הפוכות.
אני יודעת גם שיותר קל לייעץ להורים מאשר לעשות את העבודה הישירה עם הילד.
עקרונית חשוב שתבחנו את האינטראקציות שלכם עם הילד ומה אתם משדרים לו. השינוי חייב להתמקד במה משדרים לילד ואיך עושים זאת. ולהרגיע. להפנים שאין דרך חיצונית להכריח אותו לעשות צרכים באסלה או בסיר. יש לשכנע אותו שזה לטובתו ומשפט שהייתי חוזרת עליו הוא "רק אתה תחליט איפה ומתי לעשות את הצרכים". קשה לנו אבל אנחנו לא יכולים להכריח אותך. אנחנו חושבים כדאי לך כי אתה הולך לגן של גדולים אבל רק אתה יכול להחליט לעשות את זה.
כמו מנטרה שמונים פעם ביום.
קלודי