מטרת פוסט זה להציע שה"פתרון" או לפחות אחד הפתרונות לנזקים הרגשיים והחברתיים שגורמים ילדים ונערים (וגם אנשים בוגרים) לעמיתיהם באמצעות התקשורת האלימה ברשתות החברתיות טמון בעבודה שיטתית של טיפוח כישורים חברתיים והבנה כבר מגיל צעיר שבני אדם אינם חפצים.
עם שובי מכנס חינוך לגיל הרך בבודפשט התכוונתי לכתוב משהו על השפעות של טכנולוגיה על החינוך לגיל רך. אלא שבסוף השבוע שבו שבתי ארצה (1.9.2018) התפרסם בעיתון הארץ מוסף מגזין ביו בשם:"חלון לעולמם הרגשי והחברתי של ילדים בעידן הרשתות החברתיות" (גיליון ספטמבר 2018). עיון במגוון הכתבות שמתמקדות במציאות החברתית רגשית שנוצרת בעקבות השימוש המורחב בתקשורת דיגיטאליים בכלל ובאינטרנט וברשתות החברתיות בפרט.
מהעיון בכתבות אכן עולה שהבריונות ברשת מהווה איום מרכזי על ילדים, נערים ומבוגרים. אף שבמסגרת הנתונים שהוצגו באחת הכתבות(שנכתבה על ידי אורנה היילינגר) רוב הבריונות ברשת (60%) מופעלת על ידי מבוגרים נגד מבוגרים אחרים, ילדים ונערים מגלים יצירתיות רבה בדרכי הפגיעה שלהם בעמיתיהם. אורנה היילינגר מפרטת בכתבתה את דרכי הביטוי של הבריונות ברשת:
- פרופיל מזויף
- איומים
- הפצת תמונות
- הכפשה
- חרם
לצד התמיכה בקורבנות של התוקפנות שמחויבת מציאות, אני מבקשת בפוסט זה, להתמקד בשאלה מהן התפיסות של הבריון שמאפשרות במחי יד פגיעה כל כך קשה באנשים אחרים?
לעתים קרובות פגיעה שכרוכה בשיימינג, בתוצאות הרסניות שאינן ניתנות למחיקה. האינטרנט מאפשר הפקת תגובות רבות והפצת מידע מכפיש במהירות מבהילה. האינטרנט משמש כמגבר של המידע(בין אם הוא חיובי ובין אם הוא שלילי; בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא מזויף). התקשורת הדיגיטאלית מאפשרת גם את הריחוק הנדרש שמקטין את הסיכויים שהבריון ירגיש אי נוחות מהתגובה המיידית של הקורבן. ישנם אמנם פסיכומטים שנהנים מהסבל של הזולת; אבל ההיקף הנוגע למגיפה של הבריונות ברשת מצביע על כך שלא רק פסיכומטים מרשים לעצמם לפגוע בזולתם, אלא כל מיני אנשים אחרים שמשחררים פגיעות ואיומים ושולחים חיצים וירטואלים שמכוונים לאנשים אחרים, מבלי שייחשפו לסבל של הקורבנות.
הנטיה הראשונה היא לחשוב על דרכים לחנך ילדים ונערים להתנהל בסביבה הדיגיטאלית. לחנך ילדים ונערים מה לעשות על מנת להקטין את הסיכוי שיעשה שימוש שיפגע בהם עצמם, בחומרים שהם בתמימות ומחוסר הבנה של הסביבה האינטרנטית, מפררסמים ברשתות החברתיות. במקביל, החינוך אמור לכלול גם הסברה שתניא בריונים מלעשות שימוש בחומרים של עמיתיהם כדי לפגוע בהם. חלק מהחינוך כולל הסברה וחלק אחר מטפל בעבירות מסוג זה באמצעות ענישה ואיום בענישה. למיטב ידיעתי פעולות הסברה כאלו מתקיימות בבתי הספר. במסגרת מודולים וסדנאות שמועברים לילדים. וישנה כמובן חשיבות רבה בקיומם.
אלא שדעתי היא שאין די בפעולות הסברה ספורדיות בבתי הספר. אין די בתכניות מוכנות (מה שקרוי באנגלית "packaged") במתכונת זהה שמועברות לכולם. מה שנחוץ בעיניי (בנוסף לסדנאות ומודולים שינחו שימוש מושכל בתקשורת הדיגיטאלית וברשתות החברתיות) הוא עבודה אינטנסיבית ושיטתית עם הילדים על התקשורת שלהם עם ילדים ונערים אחרים וטיפוח כישורים חברתיים כגון הקשבה, אמפתיה, תקשורת הדדית, התמודדות עם קונפליקטים. העבודה צריכה להתבצע לדעתי בסביבה הטבעית של הילדים. הכרחי לטפל במסגרות החינוך באירועים שבהם מופרות זכויותיהם של הילדים דרך קבע, בדרכים חינוכיות ולאו דווקא באיומים ועונשים. את זאת יש לעשות כבר מהגיל הרך.
חשוב בעיניי מאוד, ואף הכרחי שכל גננת ומורה תכיר מקרוב את מאפייניה החברתיים של הכיתה או הגן שאותם הן מחנכות. יתרה מזו, חשוב באמצעות תצפיות ושיחות להכיר את תפקוד החברתי של כל אחד מהילדים, ובמקרה הצורך לבנות תכנית לשיפור כישוריו החברתיים בקרב ילדים שתפקודם החברתי לקוי. טיפוח כישורים חברתיים(הן של קורבנות והן של בריונים!) צריך לעמוד במרכז המאמץ החינוכי לא פחות מאשר טיפוח כישורים אורייניים, מתימטיים ומדעיים.
כדי שזה יקרה, הכרחי להגדיר את טיפוח הכישורים החברתיים כחלק אינטגראלי מתפקיד ההוראה, ככישור ליבה של גננות ומורים יתרה מזו , הכרחי לשריין זמן לתצפיות באינטראקציות עם הילדים ושיחות אישיות וקבוצתיות איתם דרך קבע. כמו שמקדישים זמן לשיעורים פרונטאליים כל הכרחי לשבץ במערכת זמן לתצפיות ולשיעורים פרטניים(אישיים וקבוצתיים).
חשוב שילדים ילמדו להבחין כבר מהגיל הרך, בין התייחסות לבני אדם (וגם בעלי חיים) שטיפול בלתי הולם בהם גורם לפגיעה של ממש לבין טיפול בחפצים. בבסיס חלק גדול מהפגיעות באנשים נמצאת סוג של "החפצה" (objectification או reification)-התייחסות אל בני אדם כאילו היו חפצים דוממים נטולי רגשות. מרתה נוסבאום מציעה את הביטויים הבאים לגישה של החפצה כלפי אנשים אחרים: 1. שימוש באדם אחר כמכשיר להשגת מטרות (אינטרומנטאליות); 2. שלילת האוטונומיה מהזולת; 3. שלילת היכולת להיות אקטיבי מהזולת; 4. התייחסות אל הזולת ככזה שניתן להיות תמיד מוחלף באחר, כפרט לא ייחודי, ללא זהות אישית מובחנת; 5. אי כיבוד גבולותיו הפיזיים והרגשיים של הזולת;6. התייחסות אל הזולת כאל רכוש של מישהו אחר (קורה בהעסקה פוגענית והיה בולט מאוד בעבדות); 7. התעלמות מהרגשות הסוביקטיביים של הזולת-אי לקיחה מראש בחשבון את העובדה שלזולת יש בכלל רגשות.
ילדים צעירים נולדים מצד אחד עם היכולת האישית להרגיש אמפתיה ועם צורך ליצור קשר משמעותי עם בני אדם אחרים-דהיינו נולדים עם היכולת לא להתייחס לאנשים כאל חפצים. מנגד יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה כחלק מהשתתפות פעילה בקשרים בין אישיים עם אחרים, גם בעקבות צפייה במודלים ובאמצעות הכוונה וחניכה ישירות.
ילדים מפתחים את היכולת להיות מתחשבים בזולת או מנגד לפגוע בזולת ולהתייחס אליו כחפץ, על בסיס סך כל התנסויותיהם הישירות והעקיפות (באמצעות צפיה לדוגמה). החפצה של אנשים מתפתחת על בסיס יחסים שטחיים שהם חווים בעצמם והתבוננות במודלים שמתייחסים אל הילדים או אל אנשי הצוות כאל חפצים. במידה מסוימת התייחסות הממסד החינוכי להישגים ולתוצרים מבלי לקחת בחשבון תהליכים של ילדים ושל גננות ומורים, יש בה סוג של החפצה אינסטרומנטאלית. לעתים קרובות,מבוגרים מתייחסים אל הילדים עצמם כאל יצורים חסרי יכולת פעולה עצמאית וחסרי אוטונומיה. ילדים צופים גם בהתייחסות לאנשי צוות בבית הספר בין אם היא מתחשבת ובין אם היא מנוכרת ופוגענית. לעתים קרובות מידי ציונים, הישגים מדידים של יחידים ושל מוסדות חינוך נחשבים לחשובים יותר מהרגשות של הילדים והמורים.
בנוסף לצורך לבחון דרך קבע את איכות הקשרים הבין אישיים בין אנשים בתוך מסגרות החינוך (בין ילדים לבין עצמם, בין מבוגרים לילדים, בין מבוגרים לבין עצמם), קיימת חשיבות רבה שהכשרתם של מורים וגננות תהיה כזו שתכלול כחלק מכישורי הליבה שלהם קורסים ומטלות חובה שמתמקדים בתקשורת בין אישית בכלל ובטיפוח כישורם חברתיים והתמודדות עם בעיות התנהגות בפרט. תמוה מאוד בעיניי שמטלות שמתמקדות בזיהוי קשיים חברתיים והתמודדות איתם ועם בעיות התנהגות, כמו גם טיפוח תקשורת עם הורי הילדים ועם צוות, אינו כלול במטלות חובה בהכשרת המורים.
בהכשרת הגננות נפוץ יותר מאשר בהכשרת מורים לבית ספר יסודי ועל יסודי, למצוא קורסים ומטלות שמתמקדות בטיפוח כישורים חברתיים והתמודדות עם בעיות התנהגות אבל גם בדרגת גיל זו לא מדובר בכישורי ליבה מחייבים. ככל שמתקדמים בגיל הילדים, כך נדיר יותר ויותר למצוא קורסים ומטלות שמתמקדים בטיפוח כישורים חברתיים , בריונות ובעיות התנהגות. ההכשרה של המורים מתמקדת בהוראה דיסציפלינארית שהיא חשובה ביותר-אבל כך מורים לודמים הלכה למעשה להתעלם מהיבטים שקשורים לתפקוד החברתי והרגשי של הילדים בכיתות. שהרי מה שלא כלול במטלות החובה שלהם בהכשרת המורים איננו בהכרח חשוב. וזאת בנוסף ללחץ הרב שחווים המורים והגננות עצמם, במסגרות החינוך להיענות ליעדים מדידים שמוטלים עליהם על ידי מערכת החינוך.
לכן, לדעתי יהיה זה בלתי מספק בעליל להתייחס אינטסרטומנטאלית רק לכללי השימוש בתקשורת דיגיטאלית ולהתריע בפני סכנות שהיא מזמנת. אם מורים וגננות אינם כוללים בהגדרת התפקיד שלהם, בזהות המקצועית שלהם, התייחסות לטיב הקשרים הבין אישיית בין ועם תלמידם ,הורים וצוות, לא יספיק להתייחס להיבטים אינסטרונטאליים שקשורים בתפעול המכשירים עצמם.
כמו שנאמר באחת הכתבות במוסף של עיתון הארץ, ההתמכרות של פעוטות, ילדים ונערים איננה למסכים עצמם אלא לתכנים ותוצרים שהם כוללים. לא המסך הוא הבעיה אלא התוכן והתוצר. אם ילדים ונערים אינם מפתחים ראיייה ביקורתית באשר לתכנים ולתוצרים, והבנה לגבי יכולת הפגיעה או היפגעות מחשיפה לאותם תכנים, ידיעה של שימוש במדיה לא תעזור.
בכתבה של היילינגר מופיעים (בעמ' 5) מספר נתונים שטוב שנזכור:
- הגיל הממוצע לתחילת השימוש באינטרנט הוא שנתיים וחצי.
- בני נוער מקבלים ושלחים בממוצע 1800 ואטסאפים ביום.
- גיל הבעלות הממוצע על טלפון חכם בין כיתה א' לכיתה ב'.
- 55% מבני הנוער שומרים תמונות מביכות בטלפון החכם שלהם.
- המגזר המותקף ביותר-ערבים (37% ממופעי הבריונות ברשת).
- 190.000 ביטויים מיזוגניים (שיש בהם שנאת נשים) בשנה ברשת.
לסיכום, בפוסט זה הצעתי שההתמודדות עם הבריונות ברשת לא תהיה תגובתית ואינסטרונטלית ותתייחס רק לדרכי שימוש במדיה הדיגיטאלית וברשתות החברתיות. בפוסט שפרסמתי לפני כשנתיים התייחסתי להפחתת הנזקים של הבריונות הדיגיטאלית . בפוסט זה אני מוסיפה התייחסויות שנוגעות למשמעות הבריונות ברשת כביטוי להחפצה. אני גם חוזרת על הקביעה שמניעה של בריונות פירושה עבודה על טיפוח כישורים חברתיים מהגיל הרך, לכל אורך מסלול הלימודים של הילדים במוסדות החינוך. הצעתי שכבר מהגיל הרך, אבל לא רק בגיל הרך, אלא בכל שכבות הגיל , מורים וגננות יראו באיכות הקשרים הבין אישיים הנרקמים בתוך הכיתות שלהם יעד מרכזי, וחלק אינטגראטלי מהתפקיד שלהם. נדרשת הבנה שחשיפה למודלים של קשר שיש בו החפצה, מתוך התייחסות לאנשים כאל חפצים חסרי רגשות, תעודד חלק מהילדים להתייחס כך לעמיתיהם, הן במפגשים פנים- אל- פנים והן באינטרנט. את רכבת האינטרנט אי אפשר ולא בטוח שצריך לנסות לעצור. הכנה לתפקוד מוסרי באינטרנט כולל מעבר להנחיות הפעלה אינסטרומנטליות, בניית תשתית של קשרים בין אישיים טובים בין אנשים, ושימת דגש על טיפוח כישורים חברתיים במפגשים בין אישיים. הכשרת המורים חייבת לכלול רכיבים כאלו כקורסים ומטלות ליבה שהם משימות חובה לגננות ומורים שעובדים עם כל דרגות הגיל.