מטרת הפוסט לעודד לחשיבה על המשמעות של "למידה חווייתית" בהקשר של הוראת השואה בכל גיל, לא כל שכן בגיל הרך.
על מעט נושאים שקשורים לחינוך אני מרשה לעצמי להביע עמדה כל כך נחרצת כמו בנושא הוראת השואה בגיל הרך. כמו שאני כותבת מידי שנה, אני חושבת שאין מקום להוראה יזומה על ידי גננות ובעיניי גם על ידי מורות בכיתות א'-ב' בנושא השואה. לעתים נשמעת האמירה שהלמידה בנושא השואה צריכה להיות "חווייתית". בפוסט זה אסביר מדוע חשוב להימנע מההמלצה שהלמידה של נושא השואה תהיה להיות "חווייתית". באשר ללמידה חווייתית בנושא השואה, אני חושבת שגם בתיכון אין מקום ללמידה חווייתית אלא למידה שכלתנית, שכוללת עיון וניתוח של תהליכים היסטוריים שאפשרו לשואה להתרחש, ולדיון באשר להשלכות המוסריות של ההתרחשות הזוועתית שהייתה בימי השואה. תפיסה זו נסמכת גם על המלצתם של היסטוריונים של נושא השואה: באואר, יבלונקה וקרן.
מעניין שכמידי שנה פוסטים בנושא הוראת השואה מעוררים תגובות. בפוסט זה הוספתי הפניה למאמר, והמלצה על ספר תמונות שעידית צולמן ויפית מלכין הציעו. מודה להן על השיתוף ועל העניין שהן מגלות בפוסט זה ובבלוג בכלל.
על למידה חוויתית
למידה חווייתית (Gentry) היא למידה מתוך חווייה אמיתית, חוויה רלוונטית. דיואי התייחס ללמידה מסוג זה כאל "למידה מתוך עשייה". קולב (Kolb) הציג את תיאוריית הלמידה החווייתית שלו (שמתבססת על התיאוריה של קורט לוין) בשנת 1984. לתפיסתו למידה חווייתית כוללת מעגלים שכוללים ארבעה שלבים: למידה מוחשית, התבוננות רפלקטיבית, המשגה מופשטת והתנסות אקטיבית. למידה חווייתית נתפסת אצל קולב כתהליך הוליסטי שיש בו הסתגלות לעולם. הלמידה מחייבת אפוא יחסי גומלין בין האדם לסביבתו. הלמידה עצמה מתגבשת כתוצר של טרנספורמציה של ההתנסות. ניתן להשוות אתה למידה החווייתית ללמידה התנהגותית מזה שיש בה רק פעולה ללא רפלקציה וללא תהליכים קוגניטיביים טרנספורמטיביים וללמידה "אקדמית" מזה שיש בה למידה של תוכן ללא התנסות ועיבוד אישי רגשי.
היתרון של הלמידה החווייתית בא לידי ביטוי כשמדברים על למידה על בעלי חיים באמצעות עיון בספר בלבד לעומת ביקור בגן חיות או תצפיות מתמשכות בבעלי חיים. למידה של רכיבה על אופניים או של שחיה איננה אפשרית ללא התנסות.
בנושאים חברתיים למידה חווייתית עשויה להביא להבנה מעמיקה של תופעות קשורות לנאציזם כגון הפליה וגזענות כפי שניתן לראות בסרט עין הסערה שמציג ניסוי חינוכי שנעשה על ידי מורה מאיווה ארה"ב למחרת הרצח של מרטין לותר קינג, בשנת 1968. אליוט בנתה ניסוי שניתן לראות בו למידה חווייתית. היא הציגה כללים חדשים לפיהם הילדים בעלי העיניים הכחולות הם חכמים ו"איכותיים" יותר ולכן מגיעות להם פריבילגיות (יותר זמן חצר, פחות שיעורי בית וכו'). היא גם עודדה את הילדים כחולי העיניים לא לשחק עם הילדים חומי העיניים בהפסקות. הנחיותיה גרמו למבוכה בקרב הילדים ולעוינות בין חלק גדול מכחולי העיניים לבין חומי העיניים. למחרת היא הפכה את הכללים: חומי העיניים אמורים היו להיות הקבוצה הפריבילגית. לבסוף המורה קיימה דיון עם כל הכיתה על רגשותיהם כשהיו בקבוצה המופלית ועל החשיבות של אי כניעה לדעות קדומות ולגזענות. סביר להניח שהיום ניסוי מהסוג שנעשה על ידי אליוט לא היה עובר וועדות אתיקה. מצד אחד הלמידה הייתה אכן חווייתית ועוצמתית אבל אין לדעת איך היא השפיעה על עיצוב תפיסותיהם של התלמידים. המוטיבציה החזקה של המורה לעקור דעות קדומות וגזענות מתלמידיה איננה מבטיחה שאכן זה מה שקרה לכל התלמידים. בהכשרת מורים, זהו סרט מומלץ מאוד, כי הוא מלמד כמה קל להסית קבוצה כנגד קבוצה אחרת. הסרט גם מעלה לדיון דילמות אתיות לגבי המוסריות של הניסוי עצמו. על כן, השאלה האם זה לגיטימי לערוך ניסויים כאלו עם ילדים היא שאלה פתוחה.
"למידה חווייתית" בהוראת השואה
ננסה לתרגם במה מתבטאת הלמידה החווייתית בנושא השואה בקרב ילדים בגיל הרך וילדים מבוגרים יותר. בקרב ילדים השלב הראשון של הלמידה החווייתית היא למידה קונקרטית. זאת אומרת הזמנה שהילדים(בגיל הרך ובגיל יותר מבוגר) יבינו איך זה לחיות בגטו או במחנה השמדה או לענוד טלאי צהוב. ביקורים ב"יד ושם" והמסעות לפולין הם עוד ביטוי של למידה "חווייתית" אצל תלמידי תיכון. אלא שבעידוד ללמידה חווייתית בנושא השואה יש שתי סכנות שלא מספיק נותנים עליהן את הדעת: 1. האחת היא שההתנסות החווייתית תגרום לילדים לחרדות שהרי "ההצלחה" "להעביר" את החוויה עלולה להביא ילדים להזדהות עמוקה עם הרגשות של קורבנות השואה ; 2. לעתים בשל חוסר המיומנות של עובדי הוראה, היומרה לגרום להזדהות עלולה להגחיך את החוויה עצמה. מצבים כגון שימוש באמצעים מלאכותיים כדי לגרום לבכי (בצל למשל) או מעין דרישה שילדים ונערים ירגישו עצובים בזמן ובמקום המוכתבים על ידי המדריכים עלולה לצמצם את המשמעות העמוקה של הזוועות הקשורות בשואה למצבים מגוחכים של ממש.
תמיכה מפתיעה לעמדתי קיבלתי ממקור לא צפוי- מאייטם מצוין לדעתי, מתוך תכנית סאטירה של תם אהרון על המשלחות לפולין בתכנית שלו "פעם בשבוע עם תם אהרון" בערוץ "כאן". השילוב של קטעי צילום מתוך מסעות לפולין של תלמידי תיכון מאוד חידדו את הבעייתיות של "למידה חווייתית" בנושא השואה. הן בשל חוסר המוכנות הנפשית של נערות ונערים רבים לחוות את זוועות השואה, והן בשל חוסר מיומנות של מדריכים להתמודד עם הוראה מסוג זה.
על כן, אני חשובת שבגיל הרך אין ליזום הוראה בנושא השואה (וודאי לא למידה חווייתית בנושא) ובתיכון חשוב ללמוד לעומק על התהליכים ההיסטוריים שהובילו לעליית הנאציזם, ועל תובנות של התופעה. גם נערים ונערות בגיל ההתבגרות נמצאים בשלב של גיבוש הזהות שלהם ולא בטוח שביקורים באושוויץ הם חוויה מעצבת רצויה בגיל זה. למידה חייבת לשלב בין היבטים קוגניטיביים תודעתיים לבין היבטים רגשיים. בחלק מהחוויות שנכנסות תחת הכותרת של "למידה חווייתית" מנסים להכפיף את ההיגיון לרגש. בסוג כזה של "חוויות" יש שני סוגים של בעיות: א. זאת איננה למידה חווייתית לפי פרשנותו של קולב כי אין בה את אלמנטים הרפלקטיביים והטרנספורמטיביים הנדרשים; ב. חוויות מסוג זה עלולות להביא לנזקים רגשיים לילדים ולנערים ולהתגברות של פחד ושנאה כלפי האחר. דוגמה לנזקים מעין אלו ניתן לראות בכתבה של שולי נאור זוארץ שעידית צולמן שלחה את הלינק שלה כתגובה לפוסט זה. בכתבה שפורסמה במאינט קריות בפברואר 2018 פורסם מקרה של תלמידת י"ב שחוותה טראומה ונזקקה לאשפוז במהלך המסע לפולין. בכתבה חשובה זו, מדווח על כך שעורכי הדין של התלמידה שתבעה את בית ספרה, מצאו בתחקיר לקראת הגשת התביעה שפסיכיאטרים ונוירולוגים נתקלים לעתים קרובות בתלמידים שמפתחים חרדה, דיכאון והפרעות פוסט-טראומטיות עם שובם מהסיורים במחנות ההשמדה.
לא הוגן להציע למידה חווייתית בחינוך לגיל הרך, ולבוא בטענות לגננות
גננות ומורות מפרשות את ההנחיה "להפעיל" למידה חווייתית בצורה קונקרטית. ולכן כמעט כל שנה "מתפוצצת" פרשיה כמו זו של גננת בצהרון שענדה לילדים טלאי צהוב, או כמו הצמדה לחזם של הילדים מדבקות שמייצגות טלאי וסימון של גטו (ראו את המדבקה למעלה) או יצירת גטו שמגביל תנועה כמשחק בגן כדי שהילדים יבינו את משמעות הגטו. בעקבות ניסיונות אלו התקשורת ומשרד החינוך מתנפלים על הגננות הללו. אבל ניסיונותיהן הלא מוצלחים הם לדעתי תוצר של הנחיות מעורפלות לגבי האופן הראוי לציין את יום השואה. יש מעין חשש לקבוע שלא מלמדים באופן יזום את נושא השואה בגיל הרך ואין כל סיבה לשתף ילדים צעירים בטקסים של יום השואה. הנחיה ברורה מסוג זה הייתה עוזרת לגננות ומורות לא לעשות טעויות. ככלות הכול לא כדאי שילדים צעירים ידמיינו לעצמם איך הייתה החווייה של חיים בגטו או במחנות השמדה.
לא ללמד את נושא השואה באופן יזום איננו אומר להתעלם משאלות הילדים
חשוב להקשיב לשאלות הילדים ולהתייחסויותיהם לכל נושא טעון, קל וחומר לנושא השואה, ולהשיב לכל שאלה. אחד התירוצים להזמנה שגננות ומורים לילדים בגיל הרך ילמדו את נושא השואה הוא בכך שהילדים חשופים למדיה ואי אפשר להתעלם מהקורה בסביבתם שמרבה ביום זה וכמה ימים לפניו ואחריו להתייחס לנושא. לכן, אני מבקשת להבהיר שוב ושוב שאני מתנגדת להוראה יזומה של השואה כנושא או כ"חווייה". בוודאי לא במליאה, במפגש אחד שאיננו מאפשר לגננות ומורות לדעת איך פרשו הילדים את ההוראה. אבל התנגדות זו איננה צריכה להתפרש כהתעלמות משאלות, דאגות, תהיות ופרשנויות של הילדים. יתרה מזו, אני חושות שבתקופות אלו חשוב להיות קשובים לדברי הילדים. להתבונן במשחקיהם וביצירותיהם ולהתייחס לכל שאלה ודאגה בנושא השואה. השואה איננה טאבו אלא נושא טעון רגשית שיש ללמדו בגיל שיש לילדים כלים לעבד את הנושא ולהתמודד איתו.
מתוך הפוסטים שפורסמו בשנים קודמות וספר נוסף שלא הוזכר בפוסטים קודמים
אני משלבת בפוסט זה לנוחות הגולשים תמצית של הפוסטים שפרסמתי בנושא הוראת יום השואה בשנתיים האחרונות.
המטרה היא לעצור ולחשוב על המשמעות של יום השואה עבור הילדים הצעירים במדינת ישראל של ראשית המאה ה-21. לעצור ולחשוב על המשמעות של עשייתנו החינוכית ביום זה עבור הילדים הצעירים. ולחשוב לא פחות על ההשלכות של הנחיות שניתנות לצוותי ההוראה על יוזמותיהם לגבי הוראת השואה בחינוך לגיל הרך.
מה שמטריד אותי הוא טיפול בנושא טעון רגשית כל כך מתוך עמדה של עשייה שגרתית, יומיומית ולא מתוך הבנה עמוקה של משמעות האירוע ההיסטורי עצמו ומשמעותו עבור ילדים צעירים שחיים במדינת ישראל במאה ה-21.
אני מזכירה שיום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין בשבוע הבא-ימים אחדים אחרי שובם של הילדים, הגננות והמורות למסגרות החינוך אחרי חופשת הפסח. בכוונתי בפוסט זה להתייחס למה כדאי לדעתי לעשות ומה כדאי לדעתי לא לעשות לקראת ציון יום זה במדינה ובמערכת החינוך לגיל הרך (הכוונה לגני הילדים ולכיתות א' וב').
עם שובם אחרי חופשת הפסח, מה שעומד לרשותם של גננות, גננים, מורות ומורים הוא ארבעה ימים לשמוע רשמים על חופשת הפסח הארוכה, להיזכר ביציאת מצרים, לסייע להסתגלות מחדש למסגרת החינוכית של הילדים ושל המבוגרים כאחד (גם על אנשי הצוות להסתגל לשגרת הוראה מחודשת) ולהכין את הילדים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. בהמלצותיי בנושא העשייה החינוכית שקשורה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מביאה בחשבון :1. את מהמשמעות הטראומטית ויוצאת הדופן מנקודת מבט היסטורית של שואת היהודים; 2. את הצרכים הרגשיים של ילדים צעירים; 3. חשיבה על אופן שבו אנשים בכלל וילדים בפרט לומדים; 4. את ממד הזמן הקצר שבמהלכו לומדים הילדים על המן , פרעה והיטלר הרשעים בזה אחר זה; 5. את השפעת הדחיסה בזמן קצר בתודעה של הילדים תכנים שיש בהם רדיפת היהודים מבלי שהילדים יוכלו לעכל או להבין אותם. 6. הנטייה של רבים מאיתנו ללמד נושאים-גם כאלו שהם טעונים רגשית כמעשה שגרתי מבלי לעצור ולחשוב על האופן שבו הנמענים-הילדים הצעירים תופסים את הנושאים הנלמדים. 7. הצורך לבנות שותפות בין ההורים למחנכות שתאפשר להגן על הילדים מחשיפה לתכנים שקשה להם להתמודד איתם.
אציין גם שאיני מחזיקה כמובן בעמדה רשמית מחייבת כלשהי ומה שאני כותבת הוא ביטוי למחשבותיי ולדעותיי מבלי שהללו יחייבו איש. עם זאת אשמח מאוד לעורר לחשיבה בנושא ואולי לדיון ולוויכוח על מנת שנושאים רגישים וטעונים כל כך כמו השואה לא יילמדו כחלק משגרה חינוכית שאינה מתבססת על חשיבה מעמיקה.
עמדות הגננות
במחקר שהתמקד בעמדותיהן של גננות להוראת השואה בגיל הגן נמצא שהנושא שנוי במחלוקת. כשליש מהגננות מתנגדות נחרצות להוראת הנושא, כ-47% מהגננות תומכות באופן חד משמעי בהוראת הנושא בגן והיתר מתלבטות. הנמקותיהן של הגננות לכאן ולכאן הן בחלקן עקרוניות (לדוגמה יש ללמד על השואה בשל התמיכה בחוסן הלאומי, ובחלקן פרקטיות(יש ללמד את נושא השואה כיוון שבין כך וכך הילדים חשופים לנושא באמצעות כלי התקשורת). גם המתנגדות להוראת הנושא העלו נימוקים עקרוניים(כגון הקושי האינהרנטי בהבנת השואה על ידי מבוגרים קל וחומר אין להטיל על ילדים מעמסה רגשית כבדה כל כך) ונימוקים פרקטיים(הורי הילדים מתנגדים להוראת הנושא). במאמר בכתב העת חוקרים@הגיל הרך ניתן לקרוא בהרחבה על ממצאי המחקר שנוגעים לעמדות הגננות ולהנמקותיהן.
עמדותיי לגבי הוראת השואה
עמדותיי בנושא התגבשו במהלך מספר שנים. במשך שנים רבות מאוד הנושא לא העסיק אותי ולא ידעתי איך הוא מטופל בגני הילדים ובבתי ספר יסודיים. גם כשעבדתי עם גננות ומטפלות במעון יום הרצאותיי וההדרכה במסגרות חינוך התמקדו בנושאים אחרים ודרכי ההוראה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא העסיקו אותי. הייתה לי ההרגשה כאם שאני יודעת איך לטפל בשאלותיהן של בנותיי בנושא כשהיו צעירות. במהלך ההדרכה האינטנסיבית בגני ילדים בארץ ובמיוחד כראש תכנית וחוג החינוך לגיל הרך התחלתי להתעמק בנושא ולשאול את עצמי שאלות.
הבנתי שהגננות נמצאות במבוכה ושמדיניות משרד החינוך במהלך שנים רבות הייתה די עמומה ביחס להוראת נושא השואה בגן הילדים. את הואקום מילאו יזמות ותכניות כגון אלו של בת שבע דגן(שוב ראו מאמר לדיון ביקורתי בנושא) שחייבו את הוראת הנושא מגיל הרך. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת בגנים רבים ספריה של בת שבע דגן: מה קרה בשואה? (ספר בחרוזים) וצ'יקה הכלבה מהגטו היו הספרים המוקראים והדומיננטיים ביותר בנושא. החל משנת תשע"ה אימץ משרד החינוך את התכנית בשבילי הזיכרון שנבנתה ב יד ושם והביא ליישומה הדי מזורז במסגרות החינוך.
בסקר שערכנו מצאנו ששני ספרי הילדים המוקראים ביותר בגני הילדים הם שני ספרים של בת שבע דגן. שני ספרים אלו מטפלים בשואה באופן ישיר. הספר צ'יקה הכלבה מהגטו מספר סיפור לכאורה אופטימי על ילד שנאלץ בזמן המלחמה להיפרד מכלבה, חיית המחמד החביבה על המשפחה, ולמסרה לשכנה פולנייה על מנת שהכלבה לא תחשוף בנביחותיה את המשפחה שהסתתרה בגטו. הסוף הטוב מגיע: בסוף המלחמה שבה הכלבה למשפחה. בעיניים של מבוגר הסיפור נראה אופטימי: המשפחה נשארת יחד, הכלבה שבה לחיק המשפחה האוהבת, ומופיעה בסיפור זה גם גיבורה: השכנה הפולנייה שמסכימה לארח את צ'יקה בזמן המלחמה ולהשיבה לבעליה מיד אחריה. אבל לא כן הדבר כשמסתכלים בסיפור הזה בעיני ילד בגן חובה בראשית המאה ה-21: עליו לנסות להבין את הכורח להיפרד מחיית המחמד האהובה ולהבין את הסיטואציה של חיים בגטו . הכיצד יבין ילד בגיל הגן בארץ את הסיטואציה של כורח לחיות בגטו בהגבלות התנועה ובסכנת החיים הכרוכים בכך?!. סיפור זה כסיפורים אחרים מסופר פעם אחת או במקרה הטוב פעמים ספורות, לרוב במליאת הגן, בלי שהגננות בודקות מה קלטו, זכרו והבינו ממנו הילדים. קריאה בודדת של ספר מעין זה עלולה להשאיר את הילדים בשאלות, בתהיות ובחרדות גדולים, שלא יוכלו להתמודד עמם בגילם הצעיר. אין זה משום חוסר יכולתם להבין את השואה, שכן ודאי שאינם יכולים להבינה. גם אנשים מבוגרים מתקשים להבין את הטירוף ואת הרשעות שבהחלטה להשמיד עם. אולם לילדים יש קושי מיוחד לעכל את המידע שבסיפור זה מבחינה רגשית.
אני חושבת שנושא השואה כל כך חריג בחומרתו-הניסיון השיטתי מגובה באידיאולוגיה להכחיד עם -שאין כל אפשרות שילדים בגיל הגן או בראשית בית הספר היסודי יתחילו להבין את הרקע להתרחשותו. זאת ועוד, כפי שהיסטוריונים בולטים בנושא טוענים (יהודה באואר, חנה יבלונקה, נילי קרן)-נושא השואה מטופל גם בבית הספר כאירוע מבודד ומנותק מהבנת הרצף ההיסטורי ששימש רקע להתרחשותו. יהודה באואר, חנה יבלונקה,נילי קרן מתנגדים נחרצות ללמידת השואה כאירוע מנותק מן ההקשר ההסיטורי; ללמידתו באמצעים "חוויתיים". טקסים ועדויות בלבד- עלולים לעורר חרדות, פחד ושנאה כלפי זרים. בגיל הרך-עקב שרשרת החגים שבמרכזם נסיונות לאיים על העם היהודי-הסיפורים ההיסטוריים והתוקפים של העם היהודי מתערבבים ביניהם עד כדי כך שלעתים קרובות הילדים אינם מבחינים בין המן, פרעה והיטלר. מה שנשאר לעתים קרובות הוא המחשבה וההרגשה ש"כולם שונאים אותנו". מחשבה והרגשה קשות מנשוא לילדים צעירים. זאת ועוד, ההנחיה שיטפלו בנושא במהלך יום אחד תוך מתן הסברים מלומדים על משמעות היום, הצפירה ויתר הסמלים -במהלך טקס מאולתר בגן הילדים או טקס בית ספרי- אינם תורמים דבר וחצי דבר לכך שהילדים יבינו במה מדובר.
אני חושבת שמתפקידנו להגן על הילדים ולספק להם סביבה עד כמה שאפשר בטוחה פיזית ורגשית. כשהילדים יגדלו -בגיל תיכון-יוכלו ללמוד באופן שכלתני ומעמיק על נושאים חשובים כמו היסטוריית העם היהודי בגולה ועל השואה. כשיגדלו ויהיו להם כלים רגשיים וקוגניטיביים להעמיד את אירוע השואה בפרספקטיבה של זמן היסטורי ושל מקום באופן שלא יאיים עליהם רגשית.
לכן אני באופן יותר ויותר נחרץ ככל שעוברות השנים חושבת שאין ללמד את השואה כנושא לימודי בגן הילדים ובראשית בית ספר יסודי. שאין לשתף את הילדים הצעירים בטקסים שאת משמעותם אין הם מבינים. שהעמדת שולחן זיכרון היא חסרת משמעות עבור הילדים הצעירים-היא עשויה להיות חשובה למבוגרים ואני לא חושבת שהיא מזיקה. אני תמהה על ההמלצות שמופיעות לעתים בפרסומים של משרד החינוך שאת הנושא יש להתאים התאמה התפתחותית לילדים. אני תמהה גם על ההאמירה שנושא השואה מתאים להילמד בגן חובה ולא בגן טרום -טרום חובה. אני תוהה מי מאיתנו אנשי המקצוע יודע באמת איך לערוך התאמות כאלו? ומה מכשיר בעיני הממליצים ילדים בני חמש-שש להבין לעומק את נושא השואה שלא מכשיר את הילדים בני ארבע ללמוד אותו? מדוע חושבים הממליצים שילדים בני חמש, שש או שבע מצוידים להבין את משמעות השואה?
אני חושבת שלעתים ההמלצות האלו נובעות מסוג של התעלמות מכך שחינוך וחיים אמיתיים חייבים להיפגש. ובחיים האמיתיים אי אפשר באמת לשלוט על התודעה של הילדים ולהכתיב להם מה ללמוד ואיך להבין דברים לפי המלצות שכתובות המערכים שלנו. עצם הביטוי "ערכת שואה" שכוללת מן הסתם מארג של פעילויות וחומרים דידקטיים מעביר בי צמרמורת. וכאמור עכשיו מתווספות גם מדבקות לתעשייה זו.איך אפשר באמת לדחוס אירועים היסטוריים טראומטיים בערכות נוחות לשימוש ?
אני מבקשת להדגיש גם שהימנעות מללמד על השואה כנושא לימודי שכולל מערכים סדורים שצומחים מתוך הבנה של אנשים מבוגרים ולא מתוך הבנת הפרספקטיבה של הילדים-איננה שקולה כנגד התעלמות משאלות הילדים בנושא.
אני חושבת שיש להקשיב לילדים; שיש להשיב על כל שאלה שהם שואלים באופן ענייני. שיש להקשיב לשיחות בין הילדים על מנת להבין את האופן שהם מבינים את המתרחש סביבם. שכדאי מאוד, תמיד, ובמיוחד בימים טעונים אלו לעודד ציור חופשי(תוך שימוש בכל הצבעים האפשריים) ומשחק חופשי ולעקוב אחרי הילדים. התבוננות במשחק ושיח סביב הציורים שהילדים מציירים בימים אלו עשויים לשפוך אור על מה מעסיק אותם.
יש בהחלט להכין את הילדים לקראת הצפירה ולחזור ולהסביר שהצפירה באה כדי לכבד אנשים שמתו במלחמה רחוקה ושהמבוגרים יעמדו דום אבל שהילדים לא חייבים לעמוד דום. חשוב גם שכל גננת תכיר את הילדים בגן שלה ותדע לאלו ילדים יש להציע עזרה מיוחדת בעת הצפירה כדי למתן חששות. חשוב גם אחרי הצפירה להקשיב לדברי הילדים כדי ללמוד על השפעותיה עליהם.
יימצאו אולי גננות או מורות שתרצנה לתת ביטוי לקהילות בחוץ לארץ שמהן עלו משפחות הילדים לישראל. הדבר עשוי לשמש לפרויקט מענין של חקר ולהרחבת הידע של הילדים לגבי מדינות וקהילות יהודיות שחיובתוך המדינות. לשם כך יש להקדיש לנושא זמן ומחשבה רבים ובשיתוף ההורים ללמוד במשך שבועות וחודשים על מוקרות המשפחות באמצעות צילומים, חפצים, סיפורים שמסופקים על ידי ההורים. הצגתם של הפריטים ודיון בהם תוך מיקום אפשרי על מפת העולם, תוך הכרת שירים, סיפורים, מנהגים שמקובלים למקומות שונים עשויים לתרום לבניית ידע ראשוני על עמים ידע שילך ויתגבש כשהילדים יגדלו. אבל לשם כך יש להיערך מבעוד מועד, להקדיש לכך זמן ומחשבה ולוותר על נושאים אחרים. אי אפשר באמת ללמוד את הכל לעומק ולכן יש לבחור נושאים מעטים ולהתעמק בהם.
אחת הטענות שצפות ועולות היא שהילדים מגיעים לגן טעונים במידע בעקבות חשיפה לתכני שואה במדיה בבית. בהקשר זה, אני חושבת ששיחה עם ההורים על הנהוג בגן ביום השואה ועל ההמלצה להמעיט לחשוף את הילדים לתכנים טעונים רגשית בטלויזיה היא חשובה ביותר. אפשר להיערך ולעשות זאת באסיפת ההורים הראשונה בתחילת השנה, ולשוב ולתאם פעולות אלו עם הורי הילדים סמוך ליום השואה-לפני או מייד אחרי חופשת פסח.
ספרי ילדים
ספרי ילדים בוטים וישירים כגון מה קרה בשואה ?(בחרוזים) או ספרי הנצחה כגון "כוכב מאיר" מאת אסנת ונעמה אדם קשים ל"עיכול" רגשי ולא ממש מלמדים את הילדים ערכים. בדומה לסימה גולן (גולן, 1993), אני מציעה לבחור ביצירות ספרות מעודנות יותר, המטפלות בסוגיות מוסר כגון פגיעה באחר וגזענות, בדרך אמנותית, סימבולית, מרוחקת ומעודנת. דוגמאות לספרי ילדים שמטפלים בסוגיות מוסר רלוונטיות הן אלה: "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג; "שלושת הפרפרים" מאת לוין קיפניס; "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" מאת אפרים סידון ועוד. ספרים אלונתקלתי גם בספרים איכותיים מבחינה ספרותים בנושאים שנוגעים לשואה שנועדו לילדים בגיל הגן. אציג אחדים מהם.
למה לנפתלי קוראים נפתלי? מאת אלונה פרנקל-מודן הוצאה לאור
והמגרה השלישית של סבא מאת ג'יודי טל-קופלמן בהוצאת ידיעות ספרים
הדובי של פרד מאת איריס ארגמן(איורים אבי עופר) בהוצאת הקיבוץ המאוחד
ילד כוכב מאת רשל אוספטר-דויב (איורים אוליביה לטיק) בהוצאת כינרת זמורה -ביתן, דביר
ולילדים יותר בוגרים (כיתות ב'-ג'):
איך למדתי גיאוגרפיה מאת אורי שולביץ, תרגום איתן בן-נתן בהוצאת כינרת בהמלצת יפית מלכין
(כיתות א'-ג' לדעתי אף שמדובר בפיטורבוק)
הנקה ופיט מאת רן כהן-אהרונוב בהוצאת כתר
והקלאסיקות הנהדרות של אורי אורלב
האי ברחוב הציפורים בהוצאת כתר
משחקי חול (אוטוביוגרפיה) בהוצאת כתר
ספרים אלו רגישים ועשויים לעורר את התעניינותם של הילדים בעבר המשפחה. ספרים אלו למרות הטיפול העדין בסוגית העבר הטעון הם גם עצובים. אני חושבת שמי שמתאים שיקראו אותם לילדים ועם הילדים היותר בוגרים הם הורים וסבים וסבתות באינטימיות של הבית בהיכרות הקרובה והמעמיקה עם הילד.לא סתם כותרת המשנה של המגרה השלישית של סבא היא סיפור להורים, לילדים, לסבים ולסבתות. אני חושבת שבני משפחה קרובים הם אלו שראוי שישתפו את הילדים בפרטים הנמצאים בתוך מגירות פיזיות ומטפוריות נעולות בבתיהם. העתוי של הקריאה חשוב ביותר. ולבני משפחה קרובים עשויה להיות הבנה לגבי זמן שמתאים לספר סיפורים כאלו לילדים שלהם או לעודד אותם לקרוא אותם. קריאת ספרים מעין אלו במליאת הגן פעם אחת בלבד עלולה לבלבל את הילדים ולהשאיר מיעוט מתוכם נסערים יותר משהמבוגרים משערים. על מנת להימנע ממועקה וצער מיותרים לילדים אני מציעה שספרים מעין אלו-איכותיים ככל שיהיו-אינם מתאימים לקריאה המונית בגן או בכיתה. אם יש לגננת או למורה סיבה טובה לקרוא לחלק מהילדים ספרים כאלו, המסגרת המתאימה לקריאה היא הקבוצה הקטנה והקבועה שמאפשרת לכל אחד מהילדים להתבטא ולבטא מחשבות ורגשות. גם במקרים כאלו נדרשת קריאה חוזרת ונשנית כדי להביא להבנה טובה של הטקסט מצד הילדים ולהבנה טובה ומעמיקה של המחנכת לגבי מטענים שעמם יצאו הילדים מהסיפור.
לסיכום
לסיכום בפוסט זה התייחסתי לנזקים האפשריים של למידה חוויתית בנושא השואה בכל שכבות הגיל. בנוסף צרפתי פוסטים שנכתבו בנושא בשנתיים האחרונות. בפוסטים אלו הזמנתי את הקוראים/הגולשים להתעמק בעמדותיהם לגבי הוראת נושא השואה לילדים צעירים ולעמת את עמתדותיהם עם עמדותיהם של אנשים אחרים. הצגתי בפוסט גם את עמדתי שאין ללמד באופן יזום את נושא השואה בגן ובכיתות א' וב'. לא ביקשתי בהבעת עמדותיי "למחוק" דעות אחרות. אשמח מאוד אם הפוסט יעורר למחשבה ולויכוח. הדבר הגרוע ביותר בעיניי שיכול לקרות בנושא הוא שגננות ומורות תנסינה "להעביר" תכנים שקשורים בשואה מבלי לעצור ולחשוב על המשמעות של מה שהן עושות. כל החלטה שתתקבל אחרי התלבטות , דיון וויכוח תוביל לעשייה חינוכית איכותית יותר מאשר הוראה טכנית וסתמית של תכנים כל כך טעונים וקשים.
http://mynetkrayot.co.il/article/259789/18
טראומה והזיות בעקבות ניסיון להמחיש לתלמידי תיכון את שעבר על היהודים בשואה…
תודה רבה עידית. עדות חשובה ביותר
קלודי יקרה אני קוראת את מאמרך בדיוק עכשיו שאני מתכננת מערך שבועי הכולל התייחסות לנושא. (איזה טיימינג), ילד כוכב סיפור נפלא במעט מילים, מבטא המון, ברמה האישית אחד הספרים המרגשים ביותר, אולם אם אספר אותם לילדים? אני מאוד אמביוולנטית שכן המלל הוא מעט מאוד ובאמת נכתב ממש בזהירות ללא מילים פוצעות, אולם האיורים בו קשים מאוד, הם למעשה נותנים המון אינפורמציה שאינה כתובה ולכן אינני בטוחה שהיא מתאימה לילדים צעירים. אם הייתי מורה לכיתות ג או ד בטוח הייתי מתייחסת לספר הזה.
והשנה כמורה לכיתה א'- החלטתי לספר את הספר (שאינו מוזכר במאמר שלך) "איך למדתי גאורגפיה" של אורי שולביץ..
תודה על מאמר חשוב זה.
וכבוגרת לוינסקי אני מברכת על קורס שלם שלמדתי בנושא השואה לגיל הרך של דר. יעקובה צ'רדוטי
תודה רבה יפית. הספר שאת מציעה מעניין ולא היכרתי אותוץ. הוספתי אותו לפוסט בצירוף תודה על המלצתך.
לגבי קריאה חד פעמית במליאה של כל ספר טעון שכזה הייתי נזהרת. שווה בכיתה א או ב לקרוא אתה ספר קריאה חוזרת בקבוצות. קלודי
הלוואי ויכולתי…. קריאה חוזרת בקבוצות קטנות….
אני נוהגת לקרוא את "המגירה השלישית של סבא" בדילוג על התיאור של ההליכה והגירוש מהבית לגטו … הדגש שלי הוא הקשר בין סבא / סבתא לנכד כמקום בטוח. אני משתפת את הילדים בזיכרונות הילדות שלי מסבא וסבתא והסיפורים שגדלתי עליהם כמי שהיו חלוצים והשתתפו בבניית הארץ.
אני מאמינה שכל ילד זקוק למקום המוגן והבטוח משלו ועל אחת כמה וכמה ילדי הגן שלי שגדלים בעוטף עזה על כל המשתמע מכך.
תודה רבה על דברייך !
תודה רבה יפעת על דברייך. אני בהחלט מאמינה שחשוב ביותר להפעיל שיקול דעת בבחירת, סינון והצגת הדברים שאנחנו מגישים לילדים. שוב תודה רבה על השיתוף. קלודי
קלודי יקרה, אני גננת בגיל הרך מאוד, (3 שנים) ובפגישת הגננות האחרונה שלנו אכן התלבטנו הרבה, האם נכון להמשיך בדרך שנהגנו עד כה? לכל אחת תפיסה קצת שונה. המאמר שלך עזר לי מאוד ונתן לי תשובה ברורה ומנומקת מכל היבט חינוכי למה שה"בטן" שלי אמרה לי לנהוג. תודה מירי אריאלי
מירי שלום, תודה רבה על התגובה ושמחה מאוד שהפוסט הביא לך תועלת. קלודי
אהלן קלודי, בחיפושי אחר טקסטים לטקס יום השואה הגעתי לפוסט הכל כך חשוב הזה- תודה רבה לך על הדברים.
יש לי כל כך הרבה שאלות ואני לא יודעת איפה להתחיל…
אני חונכת בביה"ס דמוקרטי, רב גילאי, בו לומדים ילדים בגילאי 4-18. כל הילדים בביה"ס יכולים לצפות בטקסים ובעודי מנסה להרכיב את הטקס, ליום הזכרון לשואה ולגבורה, הבנתי שהדברים שילד בין 4-5 יכול לקלוט/ להבין הם שונים לגמרי ממה שילד בן 16-17.
כבר שנים שהבטן שלי מתהפכת בשיחות על הוראת השואה בחטיבה הצעירה והפוסט שלך ממש הצליח לדייק את שעל ליבי.
אשמח לשמוע דעתך לגביי יום הזכרון לחללי צהל?
שוב תודה
להשתמע- נועה
תודה רבה נועה על התגובה המפורטת.
אני תמיד שמחה כשמה שאני כותבת מביא להתלבטות וחשיבה ומשפיע על העשייה החינוכית.
יש בבלוג שלי פוסטים שמתייחסים לציון יום הזיכרון לחללי צהל ולקורבנות הטרור-פוסט שאותו אפרסם לקראת סוף השבוע.
קלודי
אהלן קלודי, שלוש שני אחרי שכתבתי לך אני כותבת שוב,
תודה על הדברים שאת כותבת.
כל שנה, לפני יום השואה, אני מביאה את דברייך לישיבת הצוות בחטיבה הצעירה- אולי זה יניע מישהי ממחשבה מקובעת.
אשמח לעזרתך, אני מסכימה עם גישתך שלא ללמד את נושא השואה בצורה יזומה בחטיבה הצעירה, ובכל זאת- תהיה צפירה, מסביב יהיו ילדים עם חולצות לבנות, המושג "יום השואה" יעלה גם כן ובנוסף, אצלנו בביה"ס (רב גילאי) יש טקס שכל ילדי ביה"ס מוזמנים להגיע אליו. אני ממש מבינה מה לא אבל קשה לי לגבש לעצמי מה כן- מה בכל זאת אומרים? כמה מידע "לנדב"? מה זה שואה- מה ניתן להסביר וכו
תודה רבה- נועה
שלום נועה,
מבינה מאוד את ההתלבטות באשר לחטיבה צעירה בבית ספר שבה המציאות מורכבת יותר מאשר בגן הילדים.
באשר לצפירה הייתי בהחלט מכינה את הילדים לקראתה וגם מסבירה להם את ההבדל בין צפירה לאזעקה. זה די קריטי בעיניי.
הייתי מציינת שזו דרך שבאמצעותה מקובל לזכור אנשים שנלחמו וחלקם מתו במלחמה רחוקה מאוד מכאן בעבר.
בנוסף בעיניי חשוב לקיים יום לימודים רגיל וחשוב לעקוב אחרי ההתנהגות של הילדים והשאלות שלהם.
הכרחי לענות על כל שאלה שילד שואל.
תשובות לילדים יש לתת ביחידות או בקבוצה קטנה ולא במליאה כדי להבין איך מפרשים ילדים את הנאמר.
התשובות חייבות להיות מדודות לדבר על מלחמה, על משפחות של סבים וסבים רבים שבאו מהמדינות האלה.
ההדגשה היא שאנחנו נותנים כבוד וזוכרים וחשוב להדגיש הדגשה מיוחדת של העובדה ששום סכנה לא משתקפת לילדים.
לגבי הטקס אני חשובת שאין לשתף את הצעירים בו.
אפשר להסביר להם שהילדיםה יותר גדולים משתתפים בטקס שבו זוכרים את האנשים האלה מהעבר וכשהם יהיו גדולים יוכלו להשתתף גם בטקסים כאלה.
מקווה שזה עזר.
קלודי
תגובה לנועה נחום,
המקצועיות של מחנכות בגני ילדים לא מכוונת אותן לעסוק בנושאים כמו יום השואה. זאת עובדה, אולי ניתן לתת עליה את הדעת בשלבי ההכשרה של גננות ומורות של החטיבה היסודית. יחד עם זאת, אני יכולה להמליץ ממקור ראשון על המאמץ לעבד את התובנות הפדגוגיות של הוראת השואה בגילאים הצעירים שעושה 'יד ושם'. באתר ישנן הפניות לחומרי קריאה, רעיונות לעיבוד בשיחה פתוחה ובעיקר עקרונות פדגוגיים מובנים ותהליכיים על התפתחות התפיסה של ילדים את מאורעות השואה. ממליצה להכנס ללמוד.
מוסיפה להמלצות הספרים את "מקום משלו" של מיכל מעוז לוי ועפרה גורן.
למעט עמוד או שניים, מתאים לדעתי אפילו מהגיל הרך, 4-5, למי שהנושא של שואה/זיכרון עד תקומה מדובר אצלו.
תודה רבה קרן. אנסה להשיג את הספר ואוסיף אותו לרשימה.
קלודי