מעין דוידוב מהאוניברסיטה העברית הציגה ביום העיון של תכנית האריס באוניברסיטת בר אילן ברמת גן, בסוף נובמבר 2017, ממצאים מעניhנים על יכולותיהם המופלאות של תינוקות ופעוטות להפגין אמפתיה. צוות המחקר שבו השתתפה, התחקו אחר שינויים התפתחותיים בתגובותיהם למצוקה של האחר של תינוקות ופעוטות בני 3 עד 18 חודשים ( 2013, Davidov, Zahn-Waxler, Roth-Hanania & Knafo ).
ממצאי מחקריה של דוידוב ושותפיה מצטרפים לשורה ארוכה של ממצאים (בין היתר מחקרים בהובלתו של אריאל כנפו מהאוניברסיטה העברית) שמצביעים על כך שתינוקות בשנת החיים הראשונה מסוגלים להרגיש דאגה לזולת. וזאת לא בהכרח בשל הבלבול בינם לבין הזולת שגורם להם לחשוב שהם הם הזולת. ממצאים אלו תומכים בהשערה שהיכולת להרגיש אמפתיה היא נטייה מולדת. נמצא גם שקיימים הבדלים בין אישיים גדולים בין הפעוטות בעוצמת הבעת הדאגה לזולת, ושדאגה מוגברת לזולת בינקות מנבאת התנהגות פרו-חברתית בגיל מבוגר יותר. על אף היותה של האמפתיה תופעה חברתית מולדת, לסביבה(הורים ומחנכים במסגרות החינוך השונות החל מהגיל הרך ביותר) תפקיד חשוב ומרכזי ביצירת אינטראקציות עם הילדים ובחינוך שמטפח את התופעה-למען הילד עצמו כמו גם למען החברה שבה אנחנו חיים. על חשיבות ההתייחסות של הסביבה ניתן ללמוד גם מהממצאים המדאיגים שמראים ירידה באמפתיה של הנוער בשלושים השנים האחרונות.
מחקרים שונים עשויים להתייחס באופן שונה לרכיבי האמפתיה. אחת הדרכים לסווג אותם כוללת את שלושת הרכיבים הבאים:
- אמפתיה "קוגניטיבית" מתייחסת ליכולת של האדם להסיק מסקנות על הרגשות שחש הזולת; רכיב זה חשוב ביותר כיוון שהבנת הרגש של הזולת מכוונת לגבי הפעולות שהאדם שחש אמפתיה עשוי לאמץ לטובת הזולת;
- אמפתיה "רגשית" מתייחסת ליכולת האדם להתאים את חווית והבעת הרגש הרגש לרגש שחש הזולת כלפיו מופנית האמפתיה;
- תגובה אמפתית מתייחסת ליכולת לעשות מעשה שמטרתו להקל על סבל הזולת.
בהוצאות מכות מופ"ת ואח
בפוסט זה אני מבקשת להתמקד בדגש אחד שהודגש בהרצאתה של דוידוב ביום העיון באוניברסיטת בר אילן, והוא האופן שבו יכולת הויסות העצמי של הילד משפיעה על היכולת להוציא תגובה אמפתית אל הפועל. וזאת כיוון שבסופו של דבר מה שמשפיע על הקשרים הבין אישיים בין אנשים הוא התגובה האמפתית-המעשה עצמו.
מהרצאתה של דוידוב עלו שני מסלולים שבאמצעותם פעוטות, ולא רק פעוטות, מפגינים אמפתיה. קודם כל בכל מקרה האמפתיה מתעוררת עקב אירוע של מצוקה של הזולת לרוב (יש גם מצב של אפתיה במצב של רגשות חיוביים). אירוע מסוג זה מביא לעוררות רגשית. אם העוררות הרגשית היא גבוהה מאוד, דהיינו האדם מוצף רגשית כשהוא מתבונן וחווה את מצוקת הזולת, הוא יטה פחות לפעול בדרך מיטיבה עם הנמען של האמפתיה. חשוב לזכור שלאמפתיה ביטויים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים כפי שצוין למעלה. ביטוי רגשי מתון נמצא קשור אפוא ליותר מחשבות של הזדהות עם הזולת וליותר פעולות מיטיבות איתם.
מכאן יוצא שחינוך לאמפתיה מחייב לעזור לילדים לווסת את רגשותיהם על מנת לאפשר להם לחשוב על הנמען ועל דרכים לפעול לטובתו. תגובה אמפתית מיטיבה עוברת אפוא דרך "הראש" ש"נותן פקודה" לגוף לבצע מעשה מיטיב עם הזולת. מסתבר אפוא שכישור הויסות העצמי החשוב, חשוב לעידוד של אמפתיה ושל קשרים טובים בין אנשים בכלל וילדים בפרט.
לכן בעבודה עם ילדים בכלל ועם ילדים צעירים בפרט חשוב א. לעודד התייחסות לזולת, לסייע בויסות עצמי, ב. לשוחח על דרכי פעולה לסיוע הזולת וג. לבסוף לשבח עשייה למען הזולת. אחת הדרכים המרכזיות של פעוטות לסייע לזולת היא לערב אדם קרוב(הורה, מטפלת, גננת) כדי להעניק סיוע לאדם הנמצא במצוקה (לרוב מדובר בילד אחר). על כן חשוב שאנשי חינוך יהיו ערים לפניות מסוג זה של פעוטות וילדים צעירים ובד בבד עם מתן הסיוע לילד שזקוק לו, ימצאו את הזמן לשבח את הילד שפנה לקבלת העזרה. התשבוחות חייבים לדעתי להיות הן ביחידות והן לאוזני הילדים האחרים בכלל והילד שהביע מצוקה בפרט. בדרך זו, אנשי חינוך יעצימו תגובות אמפתיות שהן חלק מהרפרטואר המולד של הילדים אמנם, אבל זקוקים לזיהוי והעצמה מצד הסביבה.