למה לא כדאי לחלק גן מעורב גילאים לקבוצות של "בוגרים" ו"צעירים"?

מטרת הפוסט היא לערער על המוסכמה שהדרך העיקרית או אפילו הבלעדית  הרצויה לחלק לקבוצות למידה ופעילות ילדים בגן מעורב גילים(4 עד 6 ) היא ל"בוגרים" ו"צעירים". אשתדל מאוד לנמק את עמדותיי. בסופו של דבר מטרתי היא להביא את הגננות כחלק מההיערכות לשנת הלימודים החדשה, לחשיבה מחודשת על החלוקה לקבוצות הומוגניות בכלל ומבחינת גיל בפרט בגניהן ואפילו בכיתותיהן בבית הספר.

הכנת הילדים לכיתה א' הפכה משכבר לסוג של "מפעל" שכולל למידה של מיומנויות אורייניות (כגון אותיות ומודעות פונולוגית)  ומתימטיות(מושג המספר, צורות וגופים) בססיות. אני מניחה שההיגיון אומר שעל מנת שילדי גן חובה יהיו "מוכנים" לכיתה א' יש לעבוד איתם אינטנסיבית על מיומנויות אקדמיות בסיסיות. אותו היגיון אומר שילדי הטרום-חובה יכולים "לחכות לשנה הבאה" שבה הם יהיו מוקד העבודה האינטנסיבית של הגננת. כל אימת שיש זמן פנוי לעבודה בקבוצות כדאי שיוקדש ל"בוגרים"!  עבודה על מיומנויות בסיסיות הופכת ל"יעילה" יותר כשעובדים עם ילדים בעלי שליטה דומה באותן מיומנויות. אז לפי היגיון זה כדאי שגם את הבוגרים נחלק לקבוצות  הומוגניות מבחינת "רמת" כישוריהם האורייניים או המתימטיים.

נשמע הגיוני! אבל יש לי מספר השגות על ההגיון המוצג למעלה.

http://www.2bdaddy.co.il/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94-%D7%90/

ההשגות נוגעות לכמה הנחות יסוד שמונחות בבסיס העבודה בקבוצות הומוגניות בתוך החלוקה הבסיסית של הגן ל"בוגרים" ו"צעירים".

השגה מס' 1: הכנה טובה לכיתה א' מתמקדת לא רק במיומנויות אורייניות ומתימטיות בססיות אלא גם בכישורי למידה,  ובכישורים חברתיים. ויסות עצמי ויכולת לתקשר ולשתף פעולה עם ילדים אחרים הם מהכישורים המשמעותיים ביותר בכיתה א'. יתרה מזו, בתחום הקוגניטיבי חשוב לטפח כישורים חשובים כגון פתרון בעיות, הבנה והבעה מילולית, הסקת מסקנות ואוצר מילים, פתרון בעיות מתימטיות השייכות לחיי היומיום .

השגה מס' 2: פיתוח כישורים מורכבים (קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים וחברתיים שמשפיעים על המיומנויות האורייניות והמתימטיות הבסיסיות) מתפתחים מתחילת החיים. לכן "הכנה טובה" לכיתה א' לא צריכה להיעשות בשנה או בחודשים האחרונים לפני המעבר לכיתה א' , אלא מתחילת החיים. וודאי, "הצעירים" בני הארבע לא צריכים בשום פנים ואופן לחכות שיהיו בני חמש כדי לזכות למנות גדולות של טיפוח. כשהכוונה היא להעשרה לשונית, טיפוח חשיבה מתימטית לצד טיפוח כישורים רגשיים וחברתיים. קורה לעתים שלילד "צעיר" קושי כלשהו בנקודת זמן נתונה. הדבר מביא אותו להימנע מהתמודדויות. למשל הוא מסרב להשתתף בקבוצת הלמידה או להשלים משימות. הנטייה היא "לוותר" לו כי הוא"צעיר". אין שום סיבה בעולם שניתן לבעיה של הימנעות מהתמודדות לצמוח כי "ממילא הילד לא עולה לכיתה א". קורה לעתים שאחרי ההחלטה להשאיר ילד שנה נוספת בגן מרפים כי צריך להשקיע בילדים ה"בוגרים" באמת שעולים לכיתה א'. קושי להתמודד איננו עניין של גיל שנפתר מעצמו. אם הילד נמנע מהתמודדות יש לטפל בבעיה כאן ועכשיו ללא קשר לגיל הכרונולוגי ל הילד. מנגד,  ה"בוגרים" משלמים מחיר  של הפחתת זמן המשחק החופשי  וצמצום אפשרויות הבעה בערוצים שונים (למשל מוזיקה, הבעה חזותית או תנועה) על מזבח ההכנה לכיתה א'.

השגה מס' 3: מאחורי הנוהג לחלק את הגן לקבוצות הומוגניות מבחינת גיל ורמת ביצוע מונחות הנחות לגבי איך ילדים (ובני אדם בכלל) מיטיבים ללמוד. אם הפעילויות לחיזוק המיומנויות האורייניות והמתמטיות מתבצעות לרוב באמצעות דפי עבודה ומשימות אישיות, ההנחה היא שריבוי של תרגול ושינון הוא הוא המנגנון המטפח והמקדם. אם הלמידה של הבוגרים מתנהלת בקבוצות מונחות על ידי הגננת כנראה שההנחה היא שמקור הידע העיקרי הוא הגננת. אלא שאם תופסים את הלמידה כתהליך מתפתח, כפועל יוצא של שיח בין הגננת לילדים ובין הילדים ואת מטרת העבודה כטיפוח חשיבה וכישורים חברתיים-אזי הטרוגניות הקבוצה נתפסת כמשאב.  לפי תפיסה זו  אנחנו מבינים שילדים לומדים מילדים אחרים. כך שקבוצות מעורבות גיל ורמת כישורים עשויה לתרום גם ל"צעירים" וגם ל"בוגרים" גם לפחות מיומנים וגם למיומנים. במהלך התיווך בקבוצה, ילד בקיא במיומנויות אוריינוות או מתימטיות עשוי ללמוד בעצמו כשהוא מסביר או מתווך ידע לילד צעיר או פחות מיומן (הנחות אלו מתבססות על התפיסה הסוציו תרבותית של ויגוצקי).  וודאי שגם ילד פחות מודע או מיומן מיטיב ללמוד מילדים בעלי יכולת גבוהה מהם בתחום זה או אחר שעומד במרכז הפעילות.  ההשגה היא שילדים אינם מיטיבים לרוב ללמוד מתוך תרגול בודד או בעיקר מהגננת. הם לומדים מחבריהם שמתעמקים בתכנים רלוונטיים שמענינים אותם. "צעירים" ו"בוגרים" כאחד לומדים בדרך הזו.

השגה מס' 4: החלוקה ל"בוגרים" ול"צעירים" מניחה שבין בני הארבע לבני החמש ובין בני החמש לבני השש  מתקיימים הבדלי "רמה" גדולים ומובחנים הן בכישורים האקדמיים והן באלו החברתיים.   ההשגות שלי לגבי הנחה זו הן: א. יש לקחת בחשבון הבדלים בין אישיים מאוד גדולים בין ילדים הן בכישוריהם האקדמיים (אורייניים, מתימטיים, חשיבה) והן בכישוריהם הרגשיים והחברתיים. בגן מעורב גיל לא צריך להתאמץ הרבה למצוא בני ארבע שהשפה שלהם עשירה הרבה יותר הן תחבירת והן מבחינת אוצר המילים מבני החמש. נמצא גם ילדים שמתעניינים בחשבון ומבריקים בנושא זה יותר מבחריהם הבוגרים. ב.: ישנם ילדים שמצטיינים בתחום אחד (למשל בתחום האורייני) אבל  זקוקים לעזרה ולהנחיה בתום אחר (למשל התנהלות החברתית שלהם). יהיו ילדים שמבריקים בחשבון ולא באוריינות. לכן החלוקה ל"בוגרים" ו"צעירים" היא מלאכותית. שכן לא כל הבוגרים הם בוגרים באמת ולא כל הצעירים מתנהגים כ"צעירים". מעניינת ולא ממש מבוססת בדרך כלל הטענה שילד מתנהג כ"תינוק" ולכן נשאר שנה נוספת בגן; הוא לא בוגר מספיק. תינוקיות היא מאפיין לא ברור ולא כל כך ברור איזו תכנית התערבות מתאימה להתמודדות עם התופעה זולת  המתנה שהזמן יעבור. לעומת זאת ניסיון לזהות ולהגדיר את הקושי(מתקשה לווסת את ההבעה הרגשית; נמנע מהתמודדויות עם קשיים; איננו מאמין ביכולת שלו לגבור על קושי) עשוי להוביל לתכנית התערבות שיטתית שתופעל לאלתר לשיפור התפקוד של הילד.

השגה מס' 5 : כינוי שתי הקבוצות "בוגרים" ו"צעירים" אף שמנסה להעצים את ה"בוגרים" הוא סטיגמטי ובונה ציפיות נמוכות מראש מה"צעירים", ללא קשר ליכולות האישיות של הילדים.  בעצם מישהו חיצוני לילד מחליט מראש שיש גבול מוגדר וברור למה הילדים האלו יכולים להשיג. יתרה מזו, הצוות החינוכי מצפה מה"צעירים" להתנהג כצעירים כך שהסיכוי שיכולותיהם ה"אמיתיות" יבלטו קטן. ברור שהיות הילד"צעיר"  הוא משהו ש"עובר" עם הגיל בשונה מסטיגמות בעיתיות יותר כמו ילד או קבוצה"חלשה" או "נמוכה" שנוטות להיות פוגעניות יותר בשל הנחת הקביעות  לגבי ה"רמה" שעומדת מאחוריהן. אם חייבים להתייחס לקבוצות הגיל אני מניחה שטוב יותר להתייחס לגיל של הילדים(3-4; 5-6) ולא לתאורים כגון "בוגרים" ו"צעירים" שהם כאמור יוצרים סטיגמה. הגיל הוא עובדה ומי שמבין בהתפתחות יודע שילדים בכל הגילים נבדלים מאוד אלו מאלו בפרופיל תחומי העניין והיכולות שלהם.

ובכל זאת מה מיוחד לילדים בני ה-6 שעולים  לכיתה א'?

למרות האמור לעיל, ברור שהורים וגננות חייבים להשקיע בפעולות הכנה ספציפיות לילדים שעומדים לעלות לכיתה א'. אבל פעולות אלו אינן קשורות דווקא לבניית כישורים ומיומנויות שכאמור מתפתחים מטבעם לאורך זמן ואי אפשר ולא צריך לרכז מאמצים לגביהם בחודשים ובשבועות שלפני העליה לכיתה א'.  פעולות ההכנה כוללות ביקורים בכיתה א' ובבית הספר כדי שהילדים יכירו את הסביבה החינוכית אליה הם מגיעים. שיחות עם הילדים על הדומה והשונה בין הגן לכיתה א'. שיתוף פעיל שלו בהכנות כגון ארגון פינת עבודה בבית ושיתוף בקניית ציוד לבית ספר. ממש לפני הכניסה לכיתה א' יש להקנות הרגלים שקשורים להתארגנות בבית, הליכה לישון מוקדם, ארגון הילקוט, שגרת בוקר בבית לפני ההליכה לבית הספר, תרגול מסלול הליכה לבית הספר (בליווי מבוגר). בימים ובשבועות הראשונים לכיתה א' חשוב לבסס הרגלים של "תלמיד" בבית בשיתוף עם בית הספר. ברור שבסדרת ההכנות האלו אין כל טעם לערב את הילדים בני ה4-5 כי המעבר איננו רלוונטי להם בנקודת הזמן הנתונה.

לסיכום, בפוסט זה הצגתי מספר השגות לגבי החלוקה המקובלת של ילדים בגנים מעורבי גיל ל"בוגרים" ו"צעירים". התנגדותי לחלוקה זו נוגעת הן להיותה סטיגמאטית ובשל כך לא מקדמת למידה והתפתחות בהתאם לעניין וליכולות אישיות. חלוקה זו מתעלמת מהבדלים בין אישיים בין הילדים ומהתרומה האפשרית ללמידה האקדמית והחברתית שיש לקבוצת בני הגיל על הילד. הצבעתי על כך שלדעתי החלוקה של ילדי הגן ל"בוגרים" וצעירים"  קשורה לתפיסת למידה התנהגותית המתבססת על טיפוח של מיומנויות בסיסיות ולא על כישורי חשיבה וכישורים חברתיים מורכבים. עמדתי על כך שיש להבחין בין תכנית העבודה הקבועה בגנים מעורבי גיל, לבין ההשקעה בהכנה ממוקדת לקראת המעבר לכיתה א' -הכנה שמתבססת בעיקר על היכרות עם המסגרת החדשה, עידוד של הבעת רגשות כולל חששות של הילדים והקניית הרגלים שמתתאימים לסביבת הלמידה החדשה.