לקראת ימי הזיכרון תשפ"ד בחינוך לגיל הרך – יום הזיכרון לשואה (חלק ראשון)

You are currently viewing לקראת ימי הזיכרון תשפ"ד בחינוך לגיל הרך – יום הזיכרון לשואה (חלק ראשון)
running girl transp
קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

ימי הזיכרון הלאומיים (יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה) חלים כמידי שנה אחרי חופשת הפסח. יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביום ב', כ"ח ניסן תשפ"ד, .6.5.2024 ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה יחול ביום ב' ה' איר תשפ"ד, .13.5.2024 (אחרי הזזה של יום אחד). ציון ימי הזיכרון הלאומיים כרוך בחיבור של שני תהליכים משלימים: מוות כפועל יוצא של רדיפה על בסיס לאומני, או כתוצאה של מלחמה או מאבק להגנת האוכלוסיה האזרחית או כפועל יוצא של פיגועי טרור, לצד ניסיון של החברה, של הקהילה, של המדינה להנציח את הקורבנות, להביע תודה והערכה על הקרבה למען חיי האוכלוסיה בכללותה. במקרים של קורבנות פעולות איבה כמו גם באירועי השואה ימי הזיכרון מנציחים את זכרם של אלו שנרצחו בשל השתייכותם הלאומית או האזרחית, כמטרות שרירותיות של מעשי טרור שבאים לזרות פחד באוכלוסיה. בכל שנה ישנה מורכבות ונדרשת חשיבה על טיפול רגיש ומותאם גיל בימי הזיכרון במסגרות החינוך לגיל הרך. השוני ברקע למוות ולמקורותיו והתקופה שאליה מתייחס יום הזיכרון לשואה לעומת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה מחייב טיפול מובחן מצד המחנכות כאשר מדובר במסגרות החינוך בכלל, ובמסגרות החינוך לגיל הרך בפרט.

מה מיוחד בשנת תשפ"ד?

שנת תשפ"ד היא שנה מיוחדת במובנים רבים ומקשה עוד יותר על ציון ותיווך ימי הזיכרון בישראל בכלל ולאוכלוסיית הילדים הצעירים בפרט. מעל 200 יום, מאז ה-7 לאוקטובר, "השבת השחורה", מדינת ישראל מצויה בדרגות שונות של מאבק מזוין בחזיתות רבות. מה שהחל כמתקפת פתע אכזרית מצד חמאס בעוטף עזה כנגד אזרחים תמימים בבתיהם, אורחים וחוגגים במסיבת טבע כמו גם על חיילות וחיילים התפתח למלחמת חרבות ברזל. במקביל התפתחו עימותים מזוינים עם חיזבאללה בצפון המדינה, פיגועים וניסיונות פיגוע ואירועים אחרים בגדה המערבית ובתוך הקו הירוק, החלפת מהלומות עם איראן, התקפות של החותים. אנחנו מגיעים לציון ימי הזיכרון במצב של חוסר וודאות הנוגעת למועד הסיום של מצב החירום הביטחוני. עקב המאבק המזוין, רבבות תושבים מהדרום ומהצפון פונו או התפנו מבתיהם. אזרחים ומשפחות שהספיקו לשוב לבתיהם בחלק מיישובי העוטף חווים בימים אלה התמודדות עם שיגורי טילים וצבע אדום. חיילים וחיילות בסדיר ובמילואים מגויסים למאמץ המלחמה; במהלך הקרבות נפלו חיילים וישנם אלפי פצועים. מספר הקורבנות האזרחיים והחיילים שהתווסף לרשימות האנשים המונצחים ביום הזיכרון במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הוא חסר תקדים מאז מלחמת העצמאות. האלימות האכזרית שהופעלה כנגד אזרחים וחיילים במהלך השבת השחורה במתקפת הפתע של החמאס הובילה למספר הנרצחים האזרחים הרב ביותר מאז אירועי השואה.

ילדים בכל הגילים לא יכלו שלא להיות מושפעים באופן ישיר מהמצב הביטחוני (אם הוריהם או בני משפחה קרובים אחרים נהרגו, נפצעו או נחטפו או אם הם ומשפחותיהם פונו מבתיהם), או באופן עקיף באמצעות היותם חשופים למידע על נפגעים דרך שיחות עם ילדים אחרים, התקשורת, שיחות בין בני המשפחה ועוד. חשוב שנבין שילדים יודעים על המצב יותר ממה שנדמה לנו. כמעט בכל אזור בישראל היו התקפות טילים ונשמעו אזעקות אשר חייבו ילדים ומשפחות להתגונן. יש מקומות שבהם ילדים נחשפו לפגיעות של יירוטים וחלקי טילים.

לאור האמור לעיל משתמע שהטיפול ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה חייב להיות מותאם לנסיבות המיוחדות של אירועי שנת תשפ"ד. אקדיש בהמשך פוסט מיוחד לתיווך יום הזיכרון לילדים צעירים. בפוסט זה אתמקד במיוחד בציון יום השואה במסגרות חינוך לגיל הרך.

לפני שאתייחס למיוחד ביום הזיכרון לשואה אתייחס בקצרה להבנת מושג המוות של ילדים צעירים (עם דגש על ילדים בגיל הגן). הבנת עניין המוות הכרחי בטיפול בימי הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך. חשוב להבין שגם אנחנו לא מעלים את נשוא המוות הוא יועלה על ידי הילדים עצמם, לכן אין מנוס מלהתייחס אליו ולהבין איך ילדים מבינים את המוות.

על הבנת מושג המוות אצל ילדים צעירים ועל שיחות ענייניות איתם בנושא

חשוב כמחנכים וכהורים להכיר מקרוב את האופן שבו מבינים ילדים צעירים את מושג המוות בכלל בהיות המוות חלק מהחיים וספציפית כחלק מגיבוש דרכים לתווך לילדים את ימי הזיכרון.

דיבור ואפילו חשיבה על המוות גורמים לחלק מאיתנו סוג של אי נוחות. זאת כנראה בשל התובנה שמדובר בתהליך הכרחי, בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יגיע לתחנה הסופית הזו. חלק מהקושי עבור חלק מאיתנו הוא לקבל את העובדה שמוות הוא חלק מהחיים עצמם. עבור המבוגרים יותר מבינינו , יש במפתיע השלמה עם הכרחיות המוות, אבל יש לעתים אי השלמה עם החיים עצמם שחיינו, ושאותם אי אפשר בדיעבד לתקן. חלק אחר מאיתנו חושש ממחלות שמתלוות לסוף החיים וחושש לא ליפול לנטל. אבל חשוב שכשאנחנו מנסים להבין את המוות ננסה להבין אותו גם מהפרספקטיבה של הזולת. במקרה של הילדים הכרחי שננסה להבין איך הם מבינים את המוות.

מושג המוות מורכב למעשה מכמה מושגי-משנה שבלעדיהם הבנת המוות של הילדים איננה שלמה. מושגים אלו קשורים להבנה המוות כתופעה ביולוגית מדעית. מחקרים מראים שרוב הילדים בני השבע מבינים את ארבעת הרכיבים של מושג המוות בדומה למבוגרים: המוות הוא אוניברסאלי ומאפיין כל גוף חי; המוות הוא בלתי הפיך ונגרם על ידי תהליכי הזדקנות, מחלות וכו', המוות כרוך בהפסקה מוחלטת של כל הפונקציות הביולוגיות (האדם המת איננו נושם, הולך, אוכל).

אני מציעה מאמר מצוין על האופן שבו תופסים ילדים צעירים את המוות: "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך .

מהמאמר הזה אנחנו מבינים שילדים בגיל הגן לא בהכרח תופסים את המוות כדבר אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים בהכרח שהעיתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בו אי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב שנבין אפוא ששאלות על המוות של ילדים בגיל הגן הן מצד אחד חקרניות (איך נראה ומרגיש אדם מת? כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם. ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה הלא נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?".

ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. באחת השיחות בגן ילדים שמעתי ילדה שהציעה אחרי שהגננת הסבירה בעצב לכל ילדי הגן על מותו של אבא של אחד הילדים ממחלת הסרטן , שהאבא (המת) ישתה מיץ תפוזים כדי שיבריא ויחיה. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. בכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו כל פעם שהנושא עולה שמדובר בתהליך בלתי הפיך, שהמת לא יחזור ותמיד יצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים.

ילדים בגיל הגן לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות כגון הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות (כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות (לנשום, פעולות הלב וכו').

ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים. הם נוטים לספק סיבות "לא מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. דווקא מוות כפועל יוצא של מלחמה עשוי להיות מובן יותר לילדים מאשר מוות הנגרם מתהליכים ביולוגיים (הזדקנות, מחלות). חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.

הילדים מפתחים את הבנתם לגבי המוות ואת עמדותיהם לגבי התופעה כפועל יוצא של שילוב בין תהליכי התפתחות ביולוגיים לבין התנסויות ושיח מזדמן ומכוון עם אנשים הקרובים להם. לכן אין להימנע משיח על המוות עם הילדים או מאזכור המילה "מוות" בשיח היומיומי עם הילדים כאשר הנושא עולה באופן טבעי.

אביא דוגמה טרייה, מהימים האחרונים, משיחה שניהלתי עם ניצן, הנכד שלי בן הארבע. ניצן התעניין פתאום בהורים שלי, בסבתא ובסבא של אימא שלו, שנפטרו לפני למעלה מעשרים שנה. קורה מידי פעם, לא יודעת למה ואיך, שהוא מזכיר את שמה של אימי. ואז הוא שאל אותי שוב איפה אימא ואבא שלי. אמרתי לו שהם מתו. מתו מזמן. לפני שהוא ואפילו אחותו נולדו. הוספתי שהם גרו לא רחוק מהדירה שבה אנחנו מתגוררים בה עכשיו. ניצן הראה עניין בדבר ואז הצעתי לו שנסתכל על צילומים של אימא ואבא שלי. אז הוא שאל אותי אם אראה לו צילומים מהנייד. אמרתי לו שהצילומים האלה אינם בטלפון אלא באלבומים (ניצן כמו רבים מהילדים היום אינו רגיל לאלבומי תמונות). ניגשנו למגרה עמוקה מלאה באלבומי תמונות, דבר שהלהיב מאוד את ניצן. בחרתי כמה אלבומים שבהם גם תמונות של הוריי. התחלנו להסתכל ובדרך יצא לו לראות את אימא שלו ואת אחותה כילדות קטנות בין בביתנו בנתניה ובין בבית הוריי ברמת גן. הראיתי לו את הוריי מחזיקים לעתים את הנכדות בידיים או ישובים ומתבוננים בהן. מצאנו גם תמונות של ההורים כשהם עצמם היו צעירים. בילינו עם האלבומים האלו שעה ארוכה במהלכה ניצן שאל איפה האנשים מצולמים ומדי פעם שב ושאל: "אז איפה אימא שלך או אבא שלך עכשיו?". כל פעם ציינתי שהם מתו מזמן והם לא פה. הם לא יחזרו. והמשכנו להסתכל בתמונות. כשקיפלנו את האלבומים כדי להחזיר אותם למקום אחרי שעה ארוכה, השמיע ניצן כבדרך אגב את התובנה שלו מהשיח. "הם לא פה. מה שנשאר לנו מהם זה התמונות. הם רק בתמונות האלה".

אני מביאה את הדוגמה כדי להראות ששיחות על המוות עם ילדים צעירים עשויות להיות חלק משיחות המתפתחות בטבעיות. שיחות אלה הן ענייניות. הנושא מעניין את הילדים ובמהלכן הם מגבשים בעצמם תובנות על המוות בדומה לאופן שבו הם מגבשים תובנות על מושגים אחרים. אציין עוד, שאני משערת שבעוד זמן מה ניצן כמו כל ילד אחר בגילו יוסיף לחשוב מידי פעם שאנשים מתים עשויים לחזור אלינו.

ברור ששיחה עם ילדים על מות הורים או קרובי משפחה אחרים טעונות הרבה יותר בעיקר בשל החשש של הילדים מה יקרה להם. הקושי להשלים עם סופיות המוות כאשר מדובר באדם קרוב שאתה תלוי בו גדול הרבה יותר מאשר השלמה עם מוות של סבתא וסבא רבה שאתה לא מכיר. אבל חשוב להבין שהעניין העיקרי במקרים אלה הוא להגיד לילדים באופן ישיר וברור מי יטפל בהם. ההבנה החלקית של ילדים בגיל הגן לגבי מושג המוות מגנה עליהם.

חשוב להבין שאזכור המוות בהקשר של ימי הזיכרון ובכלל בשנה שבה אנחנו חווים מלחמה הוא צפוי. הכרחי שלא נימנע מלהתייחס לשאלות הילדים בנושא. באותה מידה חשוב מאוד שנבין ששיחות על המוות לא מנהלים במליאת הגן. לא ביוזמתנו ולא בעקבות שאלה של ילד או ילדה. שיחות על נושאים רגישים מנהלים עם ילד יחיד או עם קבוצה קטנה של ילדים. בשיחות אלה מקשיבים לשאלות הילדים, אומרים אמת, ובודקים מה הילדים הבינו.

מה מיוחד ביום הזיכרון לשואה?

בהחלטה האם וכיצד לתווך לילדים בחינוך לגיל הרך (גם בגני הילדים אבל גם בכיתות א'-ב') את נושא השואה הכרחי שניתן את הדעת למשמעותה.

נזכור ש"השואה" איננה מונח מילוני בלבד שאותו אנחנו מבקשים לתווך לילדים, אלא אירוע היסטורי שאף אנו, כאנשים מבוגרים, מתקשים מאוד להבין את משמעותו, ומכאן גם הפרשנויות השונות לגביו. השואה כאירוע היסטורי מתייחדת בהיותה ניסיון היוצא דופן בממדיו, בשיטתיות שלו ובאידאולוגיה שעמדה מאחוריו, לחסל את העם היהודי בתקופה שמתחילה בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בהנהגת היטלר בשנת 1933 עד לשחרור מחנות ההשמדה על ידי בעלות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945. כשישה מיליון מתוך שבעת מיליון יהודי אירופה נכחדו בשואה וכשליש מהעם היהודי בעולם נכחד (מתוך מתוך כ – 64.5 מיליון
הרוגים במהלך מלחמת העולם השנייה). כשלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה קמה מדינת ישראל, ואליה היגרו חלק גדול משורדי השואה. שיטות החיסול שהונהגו על ידי הנאצים היו אכזריות במיוחד. מעל ומעבר לרדיפה ורצח בכל מקום שבו חיו יהודים, גובש הרצח ההמוני באמצעות תאי גזים. וזאת במקביל לכך שיהודים גורשו בתיהם, סולקו מבתי ספר ואוניברסיטאות וממקומות עבודה ונדחקו לגטאות.

ציון יום השואה בגן הילדים-מדיניות משרד החינוך

עד להשקת התוכנית "בשבילי הזיכרון" ביוזמת שר החינוך דאז שי פירון, בשנת תשע"ה הייתה מדיניות משרד החינוך בנוגע לנושא השואה בגני הילדים, בשונה מזו שבבתי הספר התיכוניים ובחטיבות ביניים, עמומה למדי. אמנם הייתה הבנה שבגיל הגן הילדים צעירים מכדי להתמודד עם נושא כבד משקל שכזה, אבל מנגד גם
לא נשמעו קולות ברורים וצלולים הטוענים באופן חד-משמעי שאין ללמד באופן מכוון את נושא השואה עד גיל חטיבת הביניים, קל וחומר לא בגיל הגן. זאת למעט קולות בודדים של היסטוריונים כגון יהודה באואר (בתוך קרפל 2013, ) וקרן (בתוך גליק, 2007).

באין מדיניות מחייבת וברורה של משרד החינוך, קמו במהלך שנות התשעים יוזמות שונות לטיפול בהוראת השואה בגן הילדים. אחד הקולות הבולטים שצידד בהוראת השואה כבר מגיל הגן הוא קולה של בת שבע דגן, שורדת אושוויץ, גננת ופסיכולוגית ילדים ילידת 1925 (נולדה בפולין) שהלכה לעולמה בינואר 2024.

מונעת ככל הנראה מהרצון שזיכרון השואה ייצרב בתודעתם של הילדים הצעירים, כתבה בת שבע דגן תוכנית סדורה להוראת השואה לגיל הרך שכללה גם את ספרה בחרוזים "מה קרה בשואה?". לדבריה, "החרוזים והקצב ממתנים את כובד התוכן ועוזרים לילד לזכור". ספר נוסף של בת שבע דגן בנושא השואה היה "צ'יקה הכלבה מהגטו". בסקר שערכנו במכללת לוינסקי לחינוך (מרכז אקדמי לוינסקי-וינגייט היום) לפני כעשור מצאנו ששני ספריה של בת שבע דגן המציגים את נושא השואה בצורה ישירה ובוטה היו בשימוש נרחב בגני הילדים. אין לי מידע לגבי מידת השימוש בספרי ילדים אלה בשנים האחרונות. החל משנת תשע"ה אימץ משרד החינוך את התוכנית בשבילי הזיכרון שנבנתה ביד ושם והביא ליישומה הדי מזורז במסגרות החינוך. המידע המופיע עתה באתר משרד החינוך בנוגע לציון יום השואה בגני הילדים מתייחס לקווים המנחים הבאים (ציטוט ישיר של העקרונות מתוך האתר של משרד החינוך) :

 "העיסוק בנושא יהיה ביום הזיכרון עצמו ובעיתוי הסמוך לו (יום לפני, ובמידת הצורך יום אחרי), מה שיאפשר לילדים לחוות אותו כיום שיש לו פשר ומשמעות.

  1. הגננת תבחר דרך מותאמת להצגת הנושא לילדי הגן בהתייחס לכמה ממדים:
    א) שלבי ההתפתחות השונים של הילדים
    ב) הידע שאיתו ילדים שונים מגיעים לגן
    ג) היכרותה המעמיקה עם הילדים, אישיותם ורגישויותיהם
  2.  הגננת תתווך לילדים את הנושא באופן שיעניק להם תחושת מוגנות.
  3. הגננת תשתף את הורי הילדים באשר לדרך ולאמצעים החינוכיים שהיא נוקטת אותם בהכנת הילדים לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובמהלכו (מכתב להורים).
  4. יש להימנע משימוש באמצעים המתבססים על המחשות פיזיות כגון סימולציות והצגות החושפות את הילדים לחוויות של הזדהות, כמו גם מהצגת תמונות בעלות תכנים מאיימים.

לפני שאציג את עמדותיי בנושא ציון יום השואה אתייחס לעקרונות המוצגים באתר משרד החינוך. קודם כל אתייחס לכך שטוב שאחד העקרונות מתייחס להימנעות משימוש בהמחשות פיזיות או בסימולציות או בתמונות בעלות תוכן מאיים."

עם זאת, מצד אחד כהקדמה נאמר בהנחיות שמשרד החינוך שהעיסוק ביום השואה יהיה ביום הזיכרון עצמו ואולי יום לפני ויום אחרי כדי לאפשר לילדים "לחוות אותו כיום שיש בו פשר ומשמעות". מצד שני, מונחות הגננות לתווך את נושא השואה בדרך שמעניקה לילדים תחושה של מוגנות וכמובן מתוך התאמה לגיל ולרקע של הילדים.

אני לא חושבת ששיח על הרוע הקיצוני, על האכזריות שהתגלו בשואה ניתנים לתיווך בצורה מותאמת התפתחות לילדים בני 3 עד ש 6 באופן ששומר על מוגנותם הפסיכולוגית. יתרה מזאת, חשוב מאוד לזכור שברגע שגננת מעלה את נושא השואה בשיח עם הילדים אין לה בכלל שליטה על האופן שבו הילדים עצמם יבינו, יעבדו את החוויה ויתבטאו לגביה.

אי הנוחות שלי במשך שנים לגבי הסתירה בפנימית בין הציפייה שהילדים יבינו את המשמעות ואת הפשר של יום הזיכרון לשואה לבין הציפייה שהגננות יעשו זאת בדרך שמבטיחה את המוגנות הפסיכולוגית של הילדים, הובילה אותי לפני כעשור לגיבוש עמדה חד משמעית בנושא "הוראת השואה" או תיווך נושא השואה בקרב ילדים צעירים: אציין גם שיעל ארזי, סטודנטית שלי במכללת לוינסקי כתבה כבר בשנת 2012 עבודה סמינריונית המתמקדת בדילמות המתמקדות בתיווך יום הזיכרון לשואה בגני הילדים ועבודתה והדיונים איתה תרמו אף הם לגיבוש עמדתי בנושא.

עמדותיי לגבי ציון יום השואה במסגרות חינוך לגיל הרך

אתחיל בזה שדעתי היא שאין ליזום פעילויות חינוכיות כלשהן בנושא השואה בגן הילדים. אני חושבת שמלבד ההכנה לצפירה, יום זה ראוי שיתנהל כיום לימודים רגיל. אנמק בהמשך את עמדותיי ואציין מה ניתן לעשות כדי להבטיח את מוגנותם הפסיכולוגית של הילדים.

אני חושבת שנושא השואה כל כך חריג בחומרתו- הניסיון השיטתי מגובה באידיאולוגיה להכחיד עם – שאין כל אפשרות שילדים בגיל הגן או בראשית בית הספר היסודי יתחילו להבין את הרקע להתרחשותו. יתרה מזו, אני לא חושבת שאנחנו כמחנכים היינו רוצים שילדים צעירים יבינו שבני אדם מסוגלים להפגין אכזריות קיצונית שכזו כנגד בני אדם אחרים. האמת היא שהצורך להגן פסיכולוגית על ילדים צעירים מפני הידיעה שבני אדם מסוגלים להפגין אכזריות חסרת מעצורים כלפי בני אדם אחרים קל וחומר כלפי בני עמם, חזק שבעתיים בימי הזיכרון תשפ"ד. אירועי השבעה באוקטובר, היוו תזכורת מצמררת לאכזריות שבני אדם מפגינים כלפי בני אדם אחרים, הפעם של החמאס כנגד ישראלים. במהלך מלחמת "חרבות ברזל" מוזכר לא אחת שמעשי החמאס בשבעה באוקטובר מזכירים את השואה. מוזכר גם שמדובר במספר ההרוגים היהודים הרב ביותר ביום אחד מאז השואה. את המידע הזה קשה לנו כמבוגרים לעכל. מחובתנו להגן על הילדים מחשיפה למידע זה. הן מאזכורים בנוגע לאכזריות הנאצים בשואה והן מאזכורים למעשי החמאס ודימיונם למעשי הנאצים. זאת ועוד, כפי שהיסטוריונים בולטים בנושא טוענים (יהודה באואר, חנה יבלונקה, נילי קרן)- נושא השואה מטופל גם בבית הספר כאירוע מבודד ומנותק מהבנת הרצף ההיסטורי ששימש רקע להתרחשותו. הסטוריונים אלה מתנגדים נחרצות ללמידת השואה כאירוע מנותק מן ההקשר ההיסטורי; ללמידתו באמצעים "חווייתיים". טקסים ועדויות בלבד עלולים לעורר חרדות, פחד ושנאה כלפי זרים. בגיל הרך- עקב המלחמה שאנו מצויים עדיין במהלכה ושרשרת החגים שבמרכזם ניסיונות לאיים על העם היהודי- הסיפורים ההיסטוריים של העם היהודי מתערבבים ביניהם עד כדי כך שלעתים קרובות הילדים אינם מבחינים בין המן, פרעה והיטלר ועכשיו סינואר. מה שנשאר לעתים קרובות בתודעת הילדים הוא המחשבה וההרגשה הלא נעימה בעליל (שאנו נאלצים בעצמנו לחוש אותה בתקופה האחרונה ) ש"כולם שונאים אותנו". מחשבות אלה, אף שפוקדות אותנו לא מעט בימים אלה של מלחמת חרבות ברזל, קשות מנשוא לילדים צעירים. זאת ועוד, ההנחיה שגננות יטפלו בנושא במהלך יום אחד תוך מתן הסברים מלומדים על משמעות היום, הצפירה ויתר הסמלים – במהלך טקס מאולתר בגן הילדים או טקס בית ספרי- אינם תורמים דבר וחצי דבר לכך שהילדים יבינו במה מדובר .

אני חושבת שמתפקידנו גם היום הוא להגן על הילדים ממידע מאיים; עלינו לספק להם סביבה עד כמה שאפשר בטוחה פיזית ורגשית. כשהילדים יגדלו – בגיל תיכון- יוכלו ללמוד באופן שכלתני ומעמיק על נושאים חשובים כמו היסטוריית העם היהודי בגולה ועל השואה וגם על קורות השבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיה. כשהילדים יגדלו ויהיו להם כלים רגשיים וקוגניטיביים להעמיד את אירוע השואה ואת אירועי 7 באוקטובר 2023 בפרספקטיבה של זמן היסטורי ושל מקום באופן שלא יאיים עליהם רגשית.

לכן אני באופן יותר ויותר נחרץ ככל שעוברות השנים חושבת כפי כתבתי בפתיח של החלק הזה, שאין ללמד את השואה כנושא לימודי בגן הילדים ובראשית בית ספר יסודי. שאין לשתף את הילדים הצעירים בטקסים שאת משמעותם אין הם מבינים. שהעמדת שולחן זיכרון היא חסרת משמעות עבור הילדים הצעירים-אבל היא עשויה להיות חשובה למבוגרים ואני לא חושבת שהיא מזיקה. אני תמהה על ההמלצות  שמופיעות לעתים בפרסומים של משרד החינוך שאת הנושא יש להתאים התאמה התפתחותית לילדים. אני תמהה גם על האמירה שנושא השואה מתאים להילמד בגן חובה ולא בגן טרום -טרום חובה. אני תוהה מי מאיתנו אנשי המקצוע יודע באמת איך לערוך התאמות כאלו? ומה מכשיר בעיני הממליצים ילדים בני חמש-שש להבין לעומק את נושא השואה שלא מכשיר את הילדים בני ארבע ללמוד אותו? מדוע חושבים הממליצים שילדים בני חמש, שש או שבע מצוידים קוגניטיבית ורגשית להבין את משמעות השואה?

האמת היא שבעקרונות המופיעים עתה באתר משרד החינוך יש נסיגה מההצהרות שתמכו בהטמעת תוכנית "בשבילי הזיכרון" בלימודי הגן ביום השואה. אני משערת גם שקובעי מדיניות במשרד החינוך חוששים מהבעת עמדה ברורה וחד משמעית שיש בה הצהרה שאין מלמדים את נושא השואה ואין מציינים אותו באמצעות טקסים בגני ילדים ובכיתות א'-ב'. ארגון הגנים הוציא דרך אגב המלצה ברוח זו.

ומה בכל זאת עושים?

  1. אני חושבת שעל הגננות לעקוב מקרוב אחר המשחק החופשי, והפעילות היצירתית של הילדים ולענות על שאלות הילדים, גם לאלו הנוגעות למוות, לימי זיכרון, לשואה. השיחות עם הילדים סביב שאלותיהם צריכות להתקיים ביחידות או בקבוצה קטנה סביב הילד השואל. לא במליאה ואף לא בקבוצה קטנה ביוזמת הגננת. מעניין להתרשם אם הצפירה עצמה משפיעה על תוכן היצירות והמשחק של הילדים.
  2. על הגננת גם להכין את הילדים בצורה עניינית לזה שתושמע צפירה ולציין שהצפירה באה להזכיר לנו מלחמה שהייתה מזמן ואנשים שנלחמו בה וגם מי שמת במהלכה. בבוקרו של יום השואה חשוב להזכיר כמה פעמים לילדים שבהמשך היום (אולי אחרי היציאה לחצר או אחרי המפגש-תלוי בסדר היום בכל גן) תישמע צפירה, וזאת כדי שהצפירה לא תפתיע את הילדים. הייתי גם מזכירה שיש הבדל בין צפירה של ימי זיכרון לבין אזעקת צבע אדום. שהצליל אולי נשמע דומה אבל אנחנו כמבוגרים יודעים להבחין בין השניים. בעיניי חשוב לא לצפות מהילדים שיעמדו דום בזמן הצפירה. אפשר לומר להם שהמבוגרים יפסיקו את פעילותם ויעמדו דום, אבל לא מצופה מהם לעשות כן. ניתן להנחות ילדים מראש שאם הם רוצים הם יכולים להתקרב למבוגרים בגן או להחזיק ידיים. זאת ועוד, הכרחי שלא נצפנ מהילדים ונורה להם להיות עצובים בזמן הצפירה ושלא נעיר לילדים שמדברים או צוחקים. מספיק שהצוות החינוכי שומר על שקט.
  3. זאת ועוד, איני חושבת שכדאי שגננות יקריאו פעם אחת ספרים שקשורים בנושא השואה, גם אם מדובר בספרי ילדים איכותיים. בקריאה אחת של ספרים טעונים רגשית, הילדים יוצאים בעיקר עם שאלות ועם בלבול. אני חושבת שהורים שירצו בכך יוכלו באינטימיות של הבית לקרוא לילדיהם הצעירים ספרים איכותיים ומומלצים- קריאה דיאלוגית. בהמשך הפוסט המלצות על ספרים מתאימים ליום השואה.
  4. אני גם חושבת שהשנה ובכל שנה כדאי שגננות ומורות תתאמנה את הטיפול בימי הזיכרון בכלל וביום השואה בפרט עם הורי הילדים. חשוב אם מקבלים את המלצתי להגיד להורים שנכין את הילדים לצפירה, שלא נעלה באופן יזום את נושא השואה. נזמין את ההורים לשתף אותנו באמירות או שאלות של הילדים בבית, בנושא. בנוסף חשוב מאוד לקבל מידע מהורי הילדים על קרובי משפחה שהיו קורבנות השואה וגם על קרובי משפחה שנפגעו בעבר או במהלך המלחמה הנוכחית בקרב או שהיו קורבן לפעולות טרור. חשוב שנזכור שילדים בגיל הגן עשויים להזכיר קורבנות מלחמה וקורבנות פעולות איבה מקרב משפחותיהם גם ביום השואה ולכן חשוב שמידע זה יעמוד לרשותה לפני יום הזיכרון לשואה.

אני מבקשת להדגיש שוב שהימנעות מללמד על השואה כנושא לימודי -איננה שקולה כנגד התעלמות משאלות הילדים בנושא.

אני חושבת שיש להקשיב  לילדים; שיש להשיב על כל שאלה שהם שואלים באופן ענייני. שיש להקשיב לשיחות בין הילדים על מנת להבין את האופן שבו הם מבינים את המתרחש סביבם. שכדאי מאוד, תמיד, ובמיוחד בימים טעונים אלו לעודד ציור חופשי (תוך שימוש בכל הצבעים האפשריים) ומשחק חופשי ולעקוב אחרי הילדים. התבוננות במשחק ושיח סביב הציורים שהילדים מציירים בימים אלו עשויה לשפוך אור על מה שמעסיק אותם.

ספרי ילדים רלוונטיים ליום השואה

ספרי ילדים בוטים וישירים כגון מה קרה בשואה ? (בחרוזים) או ספרי הנצחה כגון "כוכב מאיר" מאת אסנת ונעמה אדם קשים ל"עיכול" רגשי ולא ממש מלמדים את הילדים ערכים. בדומה לסימה גולן (גולן, 1993), אני מציעה לבחור ביצירות ספרות מעודנות יותר, המטפלות בסוגיות מוסר כגון פגיעה באחר וגזענות, בדרך אמנותית, סימבולית, מרוחקת ומעודנת. דוגמאות לספרי ילדים שמטפלים בסוגיות מוסר רלוונטיות הן אלה: "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג; "שלושת הפרפרים" מאת לוין קיפניס; "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" מאת אפרים סידון ועוד. נתקלתי גם בספרים איכותיים מבחינה ספרותית בנושאים שנוגעים באופן ישיר בשואה שנועדו לילדים בגיל הגן וכיתות א'-ב'. אציג אחדים מהם. כמו שכתבתי למעלה, דעתי היא שהורים הם אלו שאמורים לבחור לקרוא מקצת ספרים אלה לילדיהם באינטימיות של הבית. איני חושבת שיש מקום לקרוא ספרים אלה במליאת הגן בכל מקרה. רשימת הספרים הזו התגבשה עם השנים גם בעקבות המלצותיהן של יפית מלכין, פנינת טל ועידית צולמן.

למה לנפתלי קוראים נפתלי? מאת אלונה פרנקל-מודן הוצאה לאור:

%D7%9C%D7%9E%D7%94 %D7%9C%D7%A0%D7%A4%D7%AA%D7%9C%D7%99 %D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9D %D7%A0%D7%A4%D7%AA%D7%9C%D7%99 %D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94 %D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94

והמגרה השלישית של סבא מאת ג'יודי טל-קופלמן בהוצאת ידיעות ספרים:

%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%94 %D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%AA %D7%A9%D7%9C %D7%A1%D7%91%D7%90

הדובי של פרד מאת איריס ארגמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

%D7%94%D7%93%D7%95%D7%91%D7%99 %D7%A9%D7%9C %D7%A4%D7%A8%D7%93 %D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94 %D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A

ספר הפלאות של סבתא מאשה מאת איריס ארגמן, הוצאת מכללת לוינסקי לחינוך (המרכז להנחלת שפת האידיש ותרבותה על שם מקס וטובי פרידלנד -פרויקט ביוזמת וליווי ד"ר בתיה אפלפלד):

image

ילד כוכב  מאת רשל אוספטר-דויב בהוצאת כינרת זמורה -ביתן, דביר:

%D7%99%D7%9C%D7%93 %D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91 %D7%A1%D7%A4%D7%A8 %D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A

ולילדים יותר בוגרים (כיתות ב'-ג'):

איך למדתי גאוגרפיה מאת אורי שולביץ, הוצאת כינרת, בהמלצת יפית מלכין

%D7%90%D7%99%D7%9A %D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%AA%D7%99 %D7%92%D7%99%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94 %D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94 %D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A

הנקה ופיט מאת רן כהן-אהרונוב בהוצאת כתר (ספר מקסים שמתאים במיוחד לילדים בכיתות א' וב')

%D7%94%D7%A0%D7%A7%D7%94 %D7%95%D7%A4%D7%99%D7%98 %D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94 %D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A

והקלאסיקות הנהדרות של אורי אורלב:

%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7 %D7%94%D7%97%D7%95%D7%9C %D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94 %D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A

ספרים אלו רגישים ועשויים לעורר את התעניינותם של הילדים בעבר המשפחה. ספרים אלו למרות הטיפול העדין בסוגית העבר הטעון הם גם עצובים. אני חושבת שמי שמתאים שיקראו אותם לילדים ועם הילדים היותר בוגרים הם הורים וסבים וסבתות באינטימיות של הבית בהיכרות הקרובה והמעמיקה עם הילד.לא סתם כותרת המשנה של המגרה השלישית של סבא היא סיפור להורים, לילדים, לסבים ולסבתות. אני חושבת שבני משפחה קרובים הם אלו שראוי שישתפו את הילדים בפרטים הנמצאים בתוך מגירות פיזיות ומטפוריות נעולות בבתיהם. העיתוי של הקריאה חשוב ביותר. ולבני משפחה קרובים עשויה להיות הבנה לגבי זמן שמתאים לספר סיפורים כאלו לילדים שלהם או לעודד אותם לקרוא אותם. 

סיכום

בפוסט זה התייחסתי לרקע המשמש הקשר לימי הזיכרון בכלל ובשנת תשפ"ד, שנת השבת השחורה וחרבות ברזל, בפרט. זאת ועוד, התייחסתי לאופן שבו תופסים ילדים בגיל הגן את המוות המצוי לצד ההנצחה בלב ימי הזיכרון. הצגתי ממש בקצרה את המיוחדות של יום השואה בכלל ובהקשר הימים הקשים של שנת תשפ"ד במיוחד. הצגתי באופן ברור את עמדתי שאין ליזום פעילויות למידה בגן הילדים בנושא השואה. התייחסתי לזה שחשוב להקשיב ונתייחס לשאלותיהם ביחידות ושנכין אותם לצפירה. נזכיר את ההבדל בין צפירה לבין צבע אדום ולא נצפה מהילדים לעמוד דום או להיראות עצובים. התייחסתי לזה שגם סביב ימי הזיכרון וגם בכלל לא נימנע מלדבר ישירות על מוות (של בעלי חיים, אנשים בהווה או בעבר) כאשר הנושא עולה באופן טבעי בשיח עם הילדים. הזכרתי גם את הצורך לעדכן את הורי הילדים באופן ציון יום השואה בגן (אני משערת שפעולה ברוח המלצותיי תרגיע מאוד את הורי הילדים). כמו כן, המלצתי שכבר אחרי פסח נבקש מהורי הילדים מידע על קרובי משפחה שיש להם נגיעה לשואה או כאלה שנפגעו במלחמות או פעולות איבה בעבר או במהלך המלחמה האחרונה.

בפוסט שאפרסם בהמשך אתייחס לציון יום הזיכרון לחללי צהל וקורבנות פעולות האיבה בגני ילדים בכלל, ולאור התנסויותינו במלחמת חרבות ברזל במיוחד.

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. מאיה דיזצר

    תודה. דברים חשובים.
    מאחר שאני כבר לא עובדת כגננת אשמור את ההמלצות לנכדיי כשיגדלו.
    ובכל זאת, אני מתלבטת בשאלה שאיננה קשורה ישירות לילדים: האם "השואה" לא מקבלת משמעות שונה בעקבות 7/10? (אני מתנגדת לביטוי "השבת השחורה" כי שחור איננו שלילי יותר מכל צבע אחר..

    1. clodieta

      שלום מאיה.
      האמת היא שאירועי 7.10 משפיעים לדעתי על האופן שבו אנחנו רואים אספקטים שונים של חיינו כאם כולל השואה. ואנחנו רק באמצע תהליכי ה"עיכול" של המצב. מבינה מה שאת אומרת לגבי המשמעויות המיוחסות על ידי התרבות לצבע השחור ועל הפיכתו שלא בטובתו לסמל של אסון. עם זאת, המונח שבת שחורה שימושי בתקשורת עם הקוראים.

  2. מיכל - גננת מאשקלון

    קלודי יקרה,
    תודה רבה לך על ההכוונה שלך ועל המאמר החשוב הזה, שהצלחתי לקרוא אותו ממש בזמן הנכון לפני ימי הזיכרון שבאים אלינו. בעקבות המאמר, אני שלמה יותר עם תחושותיי בנושא יום השואה בגן בכלל והשנה בפרט. תודה לך על מאמר אנושי ומותאם להוראה בגיל הרך

    1. clodieta

      תודה רבה מיכל על ההתייחסות.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.