לתת מקום לשאלות הילדים בעבודת הגן ובית הספר

בקורס שמתמקד בסוגיות חינוכיות של המאה ה-21 בחינוך לגיל הרך,  במסגרת תואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, התמקדנו בין היתר בסוגיית השאלות שהילדים שואלים. מהי משמעותן של השאלות שהילדים שואלים? מה מביא ילדים לשאול שאלות? מהי החשיבות של שאילת השאלות? מה עושות מסגרות חינוך כדי לעודד ומה הן עושות כדי  להפריע לתהליך שאילת השאלות שהילדים שואלים.

מטרת הפוסט היא להבליט את חשיבותן של שאלות הילדים הן להתפתחותם הקוגניטיבית ולא פחות מכך כאמצעי להפוך את השיח איתם ליותר דמוקרטי. לכזה ששאלות הילדים ותחומי העניין והדאגות ששאלות אלו מייצגות יקבלו מקום של כבוד בתכנית העבודה של הגן ושל כיתות בית הספר. האמת היא ששתי המטרות שצוינו למעלה משתלבות: ילדים ייטיבו ללמוד ולפתח את כישוריהם הקוגניטיביים אם תכנית העבודה במסגרות החינוך תיתן מקום לטירדות, לתהיות כמו גם לתחומי העניין שלהם. יתרה מזו, תכנית העבודה בגנים תהיה מגוונת, עשירה ומשמעותית יותר אם יינתן בה ביטוי אמיתי ומכבד לשאלותיהם של הילדים. התפיסה לפיה אנשים בכלל וילדים בפרט יכולים לכוון בעצמם את הלמידה שלהם(הכוונה -עצמית) מנוגדת לתפיסה המסורתית שמתמקדת בהגדלת כמות הידע של הלומד על ידי מסירתו מהמבוגר ה"ידען" להדיוט הזקוק לידע זה(Arie Kizel, 2016). בכלל התפיסה המסורתית היא במידה רבה תפיסה שרואה בילד מי שאמור לתת תשובות לשאלות שהמורים שואלים. גישה מסורתית זו מתעלמת מכך שילדים נולדים עם סקרנות גדולה לגבי העולם הפיזי והחברתי שבו הם חיים. הפליאה מהעולם, התמיהה לגביו(גארת מתיוס, 2003), האבחנה בתופעות המתרחשות בו והמודעות לכך שהם לא מבינים ולא יודעים משהו על העולם, משולבים עם יכולותיהם המולדות לשאול שאלות מובילות לשאלות מענינות ומשמעותיות שהתייחסות מגוונת אליהן עשויה לתרום הן לילדים, הן לעמיתיהם והן למורים.  הקשבה מעמיקה להתייחסיות הילדים עשויה לאפשר להורים, גננות, ומורים להבין משהו על מה מענין את הילדים ומה מעסיק אותם ולהכיר אותם היכרות אינטימית ומעמיקה יותר מאשר  העברת מבדקים סגורים וסטנדרטים.

מתיו ליפמן פיתח גישת חינוך של פילוסופיה עם ולילדים, ובמרכזה בנייה של קהילה חוקרת שמתחבטת בשאלות קיומיות, אמוניות ואתיות שמועלות על ידי הילדים. וזאת כדי לתרום לטיפוח חשיבה ביקורתית בקרב הילדים. הקהילות החוקרות  מעודדות שיתופי פעולה ועבודת צוות בין חבריה כחלק מהתמיכה בלמידה מכוונת עצמית ובלמידה שיתופית(Arie Kizel, 2016).בפוסט זה איני מתכוונת להתייחס לתכניות מיוחדות ששמות דגש על פילוסופיה לילדים ועם ילדים. בפוסט זה אני מציעה שכל גננת ומורה יכולה אם היא מודעת לכך,  ומתעניינת באמת בשאלות הילדים, ולמעשה היא לא רק יכולה אלא היא צריכה, אם בכוונתה לעשות את עבודתה נאמנה-לבנות תכנית עבודה שחלק נכבד ממנה מתרכז בעיסוק מעמיק ומושכל בשאלות שהילדים שואלים.

ילדים שואלים

להלן מדגם שאלות שילדים בגיל הגן וראשית בית ספר יסודי שואלים; השאלות הן של הילדים שלומדים בכיתות של הגננות המורות בקורס שהצגתי בפתיח.

• ילד בן שלוש וחצי שואל : " מה הכי גדול? גדול או קטן?"
• ילד בכיתה א' מבית ספר ממלכתי דתי שאל במהלך שיעור על בריאת העולם:""האם התורה היתה קיימת עוד כשהעולם היה תוהו ובוהו"?
• כחלק מהדיון על בריאת העולם:"איך המים נשארים למעלה ולא נופלים?"
• ילד אחר כבן 6: "מה קורה לשערות של האדם כשהוא מת וקוברים אותו"?"
• הגננת אמרה לנו שהאש הראשון נוצר ע"י ברק שפגע בעץ, אבל אי אפשר לחכות כל פעם שזה יקרה אז איך יצרו אש"?
•  ילדה בכיתה '":"מה להוציא לשיעור קריאה?"
• איך יורד גשם?
• למה יש רוח?
• איפה אלוהים שם את המים כשהוא מוריד גשם ? 
• למה צבע את הדשא ירוק?
• של מי הקן שמצאנו על הדשא?

בהמשך אתייחס לסוגים שונים של שאלות(שאלות אינפורמטיביות, שאלות על תופעות בעולם שניתנות לבדיקה אמפירית; שאלות על תופעות שמחייבות דיון אבל לא ניתן לבדוק אותן באמצעות מחקר).

ילדים שואלים שאלות (בהתחלה בדרך לא מילולית באמצעות מחוות שונות) כחלק מהנסיון להבין את העולם. הצורך להבין את העולם והסביבה הוא צורך מולד. אין צורך אפוא ללמד את הילדים לשאול שאלות באמצעות תכניות מובנות כאלו ואחרות. הבנת העולם עשויה לעתים לספק צרכים פזיולוגיים(למשל באמצעות שאלות כגון מתי אוכלים? מה אוכלים?), צרכים רגשיים( למשל שאלה מתי אימא תבוא לקחת אותי מהגן?, צרכים חברתיים(ילד ששואל ילד אחר:"אתה יכול לעזור לבנות מוסך?"), ולעתים מתוך תהייה של ממש לגבי האופן שבו "עובד" העולם (ילד בגילה גן מנתח את הדברים ששמע ושואל תוך גילוי חשיבה ביקורתית: הגננת אמרה לנו שהאש הראשון נוצר ע"י ברק שפגע בעץ, אבל אי אפשר לחכות כל פעם שזה יקרה אז איך יצרו אש"?). ילדים שואלים שאלות לגבי דבר מה שהם יודעים עליו משהו אבל מבינים שאינם יודעים עליו מספיק. לדוגמה בשאלה של הילד בגן טרום-טרום חובה:"מה הכי גדול< הגדול והקטן?" ישנה כנראה הבנה שמושג הגודל הוא מושג יחסי-הבנה מתקדמת למדי כשמדובר בילד כל כך צעיר. עצם היכולת לשאול שאלות מולדת ויש לה תפקיד אבולוציוני בהיותה מובילה לגיבוש דרכי התמודדות משופרות עם העולם. גם מכך ניתן להסיק שלא נדרשת תכנית מיוחדת שתעודד ילדים לשאול שאלות. מקום שבו ילדים אינם מרבים לשאול שאלות הוא כנראה מקום שמבלי משים איננו מעודד או אף מדכא את שאלות הילדים.

מבוגרים שואלים

גם מבוגרים שואלים. שאלות שמבקשות או דורשות תשובות מהילדים.  על המחנכים(הורים, גננות, מורים) לחנוך את הצעירים בעולם שאליו "נזרקו" , נולדו. שאלות המבוגרים את הילדים התפתחו כפרקטיקה חינוכית תרבותית. בשונה משאלות הילדים שהן תופעה מולדת-שאלות המבוגרים  המופנות לילדים מהוות פרקטיקה תרבותית. שירלי הית (S.B. Heath, 1983) חקרה כבלשנית ואתרופולגית קהילות שונות בארה"ב ומצאה סוגים שונים של אינטראקציות מילוליות  בין הורים לילדיהם הצעירים בקהילות השונות. היו שהיטיבו להכין את הילדים לבתי הספר על ידי הפניית שאלות (כגון מה זה? בובה מתחילת החיים) לעומת הורים אחרים שהשיח עם הילדים היה פונקציונאלי ונעדר שאלות.

השאלות עשויות לשמש  את המבוגרים לבדוק מה ידוע לילדים בנשא מסוים, על מנת להתאים את ההוראה לידע הקיים; שאלות עשויות לשמש מבוגרים להבין מה צרכי ותחומי העניין של הילדים כדי "להתכוונן" אליהם. תשומת לב מיוחדת יש לתת לכך שהבדלי המעמד בין מבוגרים לילדים והתלות הרגשית והכלכלית של הילדים במבוגרים עשויים להפוך את שאלות המבוגרים לסוג של אמצעי שליטה על הילדים. נבנות נורמות שהאדם בעל המעמד היותר גבוה הוא זה ששואל את השאלות ובאמצעותן הוא זה אשר קובע את ה"אג'נדה החינוכית".  התפיסות המסורתיות לחינוך שרואות במבוגר  בעל הידע וההשפעה  מבוססות כפי שנאמר בפתיח על התפיסה שהמבוגר  הוא בעל הידע ה"אולטימטיבי" והילד הוא הנמען של קבלת הידע הזה בהיותו  "כלי ריק". היום אנחנו הרבה יותר מודעים ליכולותיהם של הילדים(יכולות שבעבר נטינו להתעלם מהן או שלא היינו מודעים אליהן), לאפשרות שהם אלו שמכתיבים את אשר הם רוצים ללמוד ואת הדרך שבה הם רוצים ללמוד. במקביל מתפתחת יותר מודעות לזכויות הילד להביע את עצמו. שינויים אלו במגמות החברתיות והחינוכיות הובילו להבלטת החשיבות של שאלות הילדים ולבניית גישות חינוכיות שרואה בהן אמצעי מרכזי ללמידה ולפיתוח מסוגלות עצמית.

מספר נתונים מהארץ ומהעולם

מחקרים שבים ומראים ש:

1. שאילת שאלות על ידי הילדים הוא מנגנון רב עוצמה שמאפשר את התפתחותם הקוגניטיבית
2. אם ילדים צעירים אינם מקבלים מענה ממוקד לשאלותיהם האינפורמטיביות  הם חוזרים שוב ושוב על השאלה-קבלת תשומת לב איננה מספקת אותם;
3. יותר מרבע השאלות האינפורמטיביות של ילדים בגיל הגן מכוונות לקבלת הסבר ולא לקבלת מידע עובדתי מקוטע
4. ילדים בכיתה א שואלים פחות שאלות מילדי גן
5. במסגרות החינוך מספר השאלות ששואלים המורים במסגרות הלימוד השונות  רב הרבה יותר(פי כמה) ממספר השאלות שהילדים שואלים.

בהתחשב במה שאנחנו יודעים על יכולות הילדים ועל כך שהיכולות הקוגניטיביות מתפתחות עם הגיל אין מנוס מלהסיק שהפרקטיקות החינוכיות הנהוגות בבתי הספר(בארץ ובעולם)  תורמות להפחתת השאלות שהילדים שואלים! נראה כי הנוהג התרבותי לבנות הוראה מבוססת שאלות של מורים ותשובות של ילדים מביאה  לדיכוי הסקרנות של הילדים. כיוון שאזרחי המאה ה-21 זקוקים לחשיבה אנליטית, ליכולת לפתור בעיות, לחשיבה יצרתית וביקורתית וכיוון שהללו מתפתחות אגב חקר פעיל סביב שאלות משמעותיות שאנו שואלים-אין מנוס מלהסיק שהכרחי לשנות את הפרקטיקות החינוכיות בכל מסגרות החינוך כך שהן תהיינה מבוססות למידת עומק, למידת חקר סביב שאלות רלוונטיות על הסביבה הקרובה והרחוקה, על העולם שהילדים מצטיינים בהן.

סוגי שאלות שהילדים שואלים 

ישנן שיטות שונות של סיווג שאלות. איני מתכוונת להציג את כל השיטות האלו כאן. אני מבקשת להציג מיון שאלות לפי הפעולות המתחייבות מאיתנו-המבוגרים נמעני השאלות:

א. שאלות אינפורמטיביות (שאלות שהילדים שואלים כדי לקבל מידע מיידי, שיעזור להם להתמצא בזמן, ובמקום, מבחינה חברתית). לדוגמה שאלות כגון: מתי אימא תבוא לקחת אותי? מתי אבא יוצא למילואים? מי יבוא לקחת אותי מהגן? מתי אוכלים? ישנים בגן היום?  חשוב כשילדים שואלים שאלות מסוג זה שנספק את המידע המבוקש. אין טעם  להתיש את הילדים בדיונים מיותרים כשברצונם לשמוע מידע. נציין גם שמאחורי חלק מהשאלות האינפורמטיביות מסתתר חשש; השאלה מתי אימא תבוא ? או מי ייקח אותי היום מהגן? עשויות להביע דאגה כלשהי. לכן למידע אפשר להוסיף מילות נחמה שמשקפות אמפתיה והבנה. למשל אימא תבוא  אחרי השינה ואכילת הפרי-היא תמיד באה לקחת אותך.

ב. שאלות לגבי תופעות בעולם שניתן להעמיד אותן לבדיקה אמפירית. ילדים מתבוננים בסביבה שלהם, מבחינים בתופעות ושואלים שאלות לגביהן-שאלות שפותחות בפנינו  חלון לתודעה שלהם. הם שואלים כי הם יודעים משהו לגבי התופעה  וכי מבינים שאינם יודעים "הכל" שאינם מבינים דבר מה. לכן ניתן לראות בשאלות אלו "סימון" של מה שויגוצקי כינה אזור התפתחות מקורב שהוא הטווח בין היכולת העכשוית של הילד ליכולת הפוטנציאלית שלו. השאלה מסמנת לנו שהוא יודע משהו אבל יש מקום ונכונות ללמידה נוספת באותו נושא. לכן קיימת חשיבות גדולה להיענות לשאלות מסוג זה של הילדים. השאלות שנוגעות לתופעות טבע שהוזכרו למעלה(גשם, רוח ציפורים) מחייבות חקר מעמיק הן באמצעות תצפיות והן באמצעות בדיקה של מקורות מידע מדעיים. מדובר בשאלות שלא כדאי לענות עליהן בתשובה  מיידית אלא להעמיד אותן יחד עם קבוצת ילדים מתענינת לבדיקה אמפירית שעשויה להביא :א. לניכוס ידע שקשור לשאלה הנחקרת; ב. לניכוס של גישת חקר  לבדיקת שאלות-גישה שעשויה להנחות את דרכי ההתמודדות העתידיות שלו עם שאלות דומות בעתיד.  לדוגמה השאלה של הילד מה הכי גדול? הגדול או הקטן?

ג. שאלות  על טבען של תופעות בעולם הדורשות דיון ואינן ניתנות לבדיקה מחקרית ישירה. לדוגמה: איך נראה אלוהים? או השאלה שמוזכרת בספר של גארת מאתיוס של ילד כבן 6 שתוך ליקוק סיר שואל את אביו אבא, איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא הכל חלום?(עמ' 18). שאלות מענינות מהסוג הזה מחייבות שיח ודיון. אין כל דרך  אמפירית לבדוק את השאלות אבל הנטיונים המתחלפים בין בני השיח תורמים לחידוד החשיבה.

חשוב מאוד לציין שישנן שאלות כגון  השאלה "איך המים נשארים למעלה ולא נופלים?" כחלק מהדיון על הבריאה שהתייחסות אליהן תלויה באמונות של  המבוגר המשיב לגבי טבעו של ספר התנ"ך. במקרה המתואר למעלה הגננת הובילה עם הילדים ללמידה בנושא המשיכה של כדור הארץ-נושא מדעי שבעליל  סיקרן את הילד ששאל בפליאה איך קרה שהמים "לא נפלו". עם זאת,  יש מקום לתפיסות שונות לגבי הטקסט עצמו. יש(חילוניים לרוב) שיצביעו על כך שמדובר בטקסט שמתאר "נס"תופעה על טבעית שלא בהכרח קרתה. מדובר בעצם ב"סיפור" וטוב ויפה שהילד העמיד את הסיפור מול תפיסתו שלא סביר שבשל כוח המשיכה חפץ יעמוד סתם ככה ולא יפול. אדם דתי לא יוכל קרוב לוודאי להשיב בדרך זו לילד בשל אמונתו של כוח טראנסצנטאלי הוא זה שהעניק הלכה למעשה את התורה לעם ישראל.

חשוב להבין שהשאלות מהסוג ב' וג' הן שאלות  שאין טעם ותועלת להשיב עליהן בתשובה ישירה. מדובר בשאלות  רציניות שמחייבות בכל מקרה דיון ושיח ממושכים ולעתים אף חקר מדעי אמפירי ומסודר. השאלות הן הטריגר לדיון וללמידה. במקרים אלו ההורים, המורות והגננות אינם אמורים לתת תשובות. הם יועילו מאוד  אם יקחו את השאלות של הילדים ברצינות, ינחו דיון בנושא, יסעייו בארגון ההתייחסיות השונות של הילדים, יעזרו עם הנגשת מקורות מידע, יעודדו חקר שיטתי וממוקד.

מה עושים בקשר לשאלות הילדים? 

אז מה כדאי שמחנכים יעשו לטיפוח חשיבתם והמסוגלות העצמית של הילדים באמצעות התייחסות לשאלותיהם?

• קודם כל הכרחי להאמין ביכולות החשיבה של הילדים ולצפות לשאלותיהן;
• ליזום התבוננות ותצפיות בסביבת הגן ולהקשיב לשיח בין הילדים. רבות מהשאלות עולות במהלך המשחק החופשי של הילדים ובמהלך חקר משלהם בסביבת הגן.
• לעודד התבוננות בסביבה ורפלקציה מצד הילדים;
• לעודד ולאפשר משחק שנמשך מספר ימים באותם מרכזים;
• להקשיב לילדים הקשבה אמיתית ועמוקה ולנסות להבין את שאלותיהן ומה שעומד מאחוריהן.
• לשאלות אינפורמטיביות יש לתת מענים מיידיים והולמים.
• שאלות שנוגעות לתופעות פיזיות וחברתיות מחייבות דיונים או ניהול של פרויקטים של חקר.
• לתכנן את העבודה בגן באופן אשר יאפשר עבודה בקבוצות קטנות שתתמקד במשך מספר ימים, שבועות, חודשים בשאלות שהילדים העמידו;
• לעודד שיח רציף בין הילדים על שאלות שהועמדו לדיון על ידי אחד מעמיתיהם;
• להציע מקורות מידע מעניינים בספרית הגן או באמצעות האינטרנט;
• לעודד הורים וקרובי משפחה לשתף בידע מיוחד שיש להם על תופעות שמענינות את הילדים;
• לאפשר ולעודד אנשי צוות לשתף בידע מיוחד שיש להם.

ממה כדאי להימנע ?

• מזלזול ביכולות של הילדים;
• מהתעלמות משאלותיהם;
• מבניית סביבה מלאכותית שאין בה מקום לשאלות חקר(ריבוי דפי עבודה; הכתבת סדר יום על הדקה מבלי לתת אפשרות יזמות הילדים)

• לצחוק על שאלות הילדים שגם אם הצחוק הוא סוג של ביטוי להנאה;
• לא לתת לילד הרגשה ששאלותיו משקפות בורות;
• לענות תשובות אינפורמטיביות על שאלות שדורשות דיון מעמיק;
• להרבות בשאלות שמופנות כלפי הילדים
• לא לתת מקום של ממש בתכנית הלימודים לשאלות ולתחומי העניין של הילדים

לסיכום, מפוסט זה ניתן להבין שילדים נולדים עם היכולת לשאול שאלות ושבשאלותיהם יש פוטנציאל של פיתוח קוגניטיבי ורגשי עבור הילדים והן פותחות עבור מבוגרים מתעניינים חלון לתודעתם של הילדים. שאלות אינן מחייבות תשובות מיידיות בהכרח(מלבד השאלות האינפורמטיביות). התייחסות עניינית לשאלות הילדים באמצעות ייזום פרויקטים של חקר מזה או סדרת דיונים בשאלות שמעניינות אותם מזה, מאותתות לילדים  שמה שיש להם לשאול ולומר חשוב. מעודדות המשך חקר ולמידה ותורמות לפיתוח של מסוגלות עצמית. לשם כך נדרשת גמישות במסגרות החינוך  כך שמקצת מתכנית העבודה בהן תורכב מפעולות חינוכיות שיטתיות שמתמקדות בשאלות ובתחומי העניין של הילדים. אני חושבת שעידוד של שאלות מושג בעיקר באמצעות התבוננות מתעניינת בפעולות הילדים. בהקשבה לשאלותיהם ובהתייחסות אליהן. איני חושבת שנדרשות פעולות ותרגילים מיוחדים כדי "לעורר" שאלות . אם נעודד את הילדים להתבונן בעולם , אם לא נפריע להתבוננות שלהם, השאלות ינבעו מתוכם. היחס לשאלותיהם ישפיע על המשך הנכונות שלהם לשאול שאלות.