מה הופך את העבודה במסגרות החינוך לגיל הרך בארץ לקשה כל כך ולמה מצלמות לבדן לא יפתרו את הבעיה?

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, צפה שוב ועולה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אנסה להסביר (שוב) מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים (שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים (נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים.  עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעיhת השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם. 

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים (ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

• הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
• חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

• הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
• הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
• הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
• הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
• הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
• הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

• מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
• מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
• הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
• דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
• הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
• שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
• הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
• אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
• בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" להחליט מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.