מורים,גננות והורי הילדים נמצאים בסירה אחת

פוסט זה בא להבליט את  קיומה של תלות ההדדית בין מחנכים להורים לטובת הילדים והחברה. יש בו אחרי הצגה קצרה של  ההקשר שהצמיח את ההבנה הזו, הצגה של רציונל לשותפות זו, אפיון הקשרים מחנכים-הורים, רשימה של קשיים מזוית ההסתכלות של המחנכים מצד אחד, ושל הורי הילדים מצד שני, והצעה של קווים מנחים של שיחה עם הורים ביזמת מורה או גננת  כבסיס לתקשורת טובה ביניהם.

הקשר

בשנת 2004 כתבתי מאמר בכתב העת הד הגן בשם "הורים עליך, גננת" שהרעיון המרכזי שלו היה שעל גננות ומורות להפנים שאם הן אוהבות או לא אוהבות את המצב, הן חייבות לקחת את הורי הילדים בחשבון בעבודתן. כתבתי גם על תחושת האיום שחשות וחשים מורות, גננות ומורים מצד הורי הילדים. תחושת איום שפוגעת ברווחה הרגשית של המחנכים, עלולה לשבש את תפקודם ובסופו של דבר אינה מיטיבה עם הילדים. המסר הכללי של המאמר ההוא, מסר שאני מאימינה בו גם היום, היה שבכל מקרה, עבודה מקצועית עם הורי הילדים מחייבת אמפתיה וניסון להבין סיטואציות, גם אם הן טעונות כתוך הפרספקטיבה של הורי הילדים. אמפתיה לא כביטוי של חולשה, או כניעה, אלא ככלי עבודה שבלעדיו לא ניתן להגיע לתקשורת טובה שמביאה לפתרון בעיות ולאוירה טובה בקשר המשותף שבמידה רבה נגזר על המחנכים וההורים כאחד.

בינתיים עיסוקיי המקצועיים והמשפחתיים בענייני קשרים בין מחנכים להורי הילדים הובילו אותי למספר תובנות נוספות. בשנת 2010, כתבתי יחד עם ד"ר תמר בר ממכללת לוינסקי לחינוך סקירה היסטורית שנוגעת לקשרים בין  הממסד החינוכי ומסגרות החינוך לגיל הרך להורי הילדים, מקום המדינה עד המאה ה-21, כחלק מהכנת  ספר שהיה תוצר הוועדה של האקדמיה הישראלית למדעים בנוגע  קשר בין הממסד החינוכי לבין הורי הילדים בגיל הרך שנערך על ידי גרינבאום ופריד. קריאת חומרים לקראת הכנת המסמך, יחד עם תמר בר,  הגבירה את מודעותי לכך שהורי הילדים,  בנסיבות מסוימות כחלק מהרצון הלגיטימי שלהם להיטיב עם ילדיהם הפרטיים, תורמים להגדלת הפערים בין קבוצות שונות של ילדים המצויים בתוך מערכת החינוך.  הבנה זו חידדה אצלי עוד יותר את המודעות לכך שמתפקידה של מערכת החינוך הציבורית ליצור בריתות עם הורי הילדים מכל שכבות האוכלוסיה ולשמור בתקיפות על שוויון ההזדמנויות המוצעות לכל הילדים. גברה אצלי המודעות לכך שמערכת החינוך הציבורית, באמצעות מחנכיה,  חייבת לפעמים לשים גבולות להשקעה סלקטיבית  בחלק מהילדים במערכת החינוך הציבורית, לרעת ילדים שידם של הוריהם איננה משגת.

קראתי גם מחקר מענין של פרופ' אודרי אדי רקח מבית הספר  לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב שמצא שמורות תופסות את הורי הילדים ,כמאיימים ודוחים את מעורבותם, אך ורק אם הם תופסים את ההורים כחזקים מהמורים. לעומת זאת כשמורים תופסים את  הכוח של ההורים והמורים כמאוזן, הם מקבלים בברכה את מעורבותם של ההורים בתוך מסגרות החינוך. מכאן ניתן ללמוד בדומה למה שכתבתי קודם, שחשוב לחתור לכך שהשותפות בין ההורים למורים תהיה מאוזנת ותיתפס ככזו על ידי שני הצדדים. אני מבקשת להוסיף  שמערכת הקשרים הזו חשוב שתהיה גם הוגנת לכל הצדדים ושקופה עד כמה שאפשר.

באשר לעמדות ההורים לגבי מעמד הגננות והמורות מצאנו צוות של חוקרים(פרופ' איציק גילת, דר' גילה רוסו צימט, דר' עידית טבק ואני) ממכללת לוינסקי לחינוך ומכון מהו"ת, שהורים נוטים להעריך את פועלן  ומעמדן של המורות ושל הגננות-(של המורות יותר מאשר  של הגננות). דהיינו מחקר זה מרמז שייתכן שהחשש של הגננות והמורות מהורי הילדים איננו בהכרח מבוסס על ביקורת נוקבת של ההורים ככנגדן. בכל מקרה חשוב לראיין הורים ולהבין יותר לעומק כיצד הם תופסים את הגננות ואת המורות ואת אופיה של מעורבותם בתוך מערכת החינוך.

אוסיף להקדמה זו עוד, שבשנים האחרונות התקשורת בין מחנכים להורים מתנהלת בחלקה בערוצים דיגיטאליים  שמחייבים מודעות גבוהה מאוד ליתרונות הגדולים ולסכנות של המדיה הזו. סטודנטיות מהתואר הראשון והשני בחוג לגיל הרך של מכללת לוינסקי לחינוך חקרו בשנים האחרונות תפיסות של הורים וגננות לגבי היבטים שונים של התקשורת הדיגיטלית בין מחנכים להורי הילדים. אישית, התנסיתי הן ביתרונות(זמינות מקסימאלית) והן בסכנות של סוג כזה של תקשורת. מקרה אחד שחשף את מה שכולנו יודעים על קבוצות ואטס-אפ, כשתוך שניות בקבוצת ווטס-אפ הורים של של ילד בכיתה ב'  התלקח שיח ביקורתי מאוד על דרכי ההוראה של אחת מהמורות בבית הספר. במקרה זה הזדהיתי מאוד עם המורה ולא הייתי רוצה שינתחו אותי כמו שניתחו אותה על ארוחת הערב המשפחתית של התלמידים בכיתתה. מנגד, נחשפתי לאחרונה לסרטון שנשלח אף הוא לקבוצת ואטס-אפ הורים על ידי גננת שלא נתנה את הדעת לפרשנויות השונות שהורים עשויים לתת לאותו סרטון. לקח זמן להבין מי הילד או הילדה שבוכים ברקע(מדובר בפעוטות) וגם עלתה לי המחשבה  מדוע המחנכים במקרה זה לא פנו להרגיע את הילדים הבוכים והמשיכו לצלם. כאמור  מדובר בסרטון שנשלח על ידי הגננת עצמה לכל הורי הילדים.

לכל אלו מצטרפים כמובן הסרטונים שמופיעים בתקשורת על התנהגות בלתי נאותה של צוותי  גנים(בעיקר גנים לילדים צעירים) שמצולמים בסתר על ידי הורים וחושפים את המצוקה הגדולה של חלק מהילדים וצוותי החינוך במסגרות החינוך לגיל הרך. למרות החשיבות של החשיפה הזו, דעתי היא שהסרטות וצילומים בסתר פוגעים במרקם החשוב של אמון בין הורי הילדים לבין המחנכים.

מה שנחוץ מאוד, מתוך ההכרה שהורים ומורים וגננות כולם נמצאים בסירה אחת והתלות ההדדית בינהם גדולה מאוד, הוא מה שחיים עומר כינה בשנת 2008 הברית ההכרחית בין הורים למורים. חשוב להכיר בכך שהמטרה של מורים והורים היא משותפת: טובת הילדים. טובתם של הילדים הפרטיים של כל הורה וגם טובתם של כלל הילדיםבמדינה. חשוב שהורים יכירו בכך שחברה בריאה היא חברה שדואגת לכל חבריה, חברה שמבוססת על מידה סבירה של סולדיריות חברתית. זו העמדה שחשוב שהורים יפנימו . דאגה לחברה היא בעצם השקעה בעתידם של הילדים הפרטיים.

מדוע הכרחית השותפות בין מחנכים להורי הילדים ?

שותפות בין  מחנכים להורים מחויבת המציאות מהסיבות הבאות:

• ההורים הם האחראים העיקריים על ילדיהם, על חינוכם, על רווחתם הפיזית והנפשית. האחריות של ההורים על ילדיהם (בין אם הם מודעים לה ובין אם לאו) היא מוחלטת וחסרת גבולות של זמן ומקום. פרט למקרים קיצוניים ששכיחותם נמוכה ביותר שבהם ההורים אינם כשירים לטפל בילדיהם , להורים הסמכות לקבל החלטות גורליות לגבי ילדיהם. אנו, המחנכים, הפסיכולוגים, היועצים וכו' מהווים מעין "מיופי כוח" של ההורים. אנו ממלאים את תפקידינו כסוכני החברה בשליחותם של ההורים. לכן, מחובתנו לדווח להורים באופן שוטף על תפקוד הילד ולדווח על התרשמותנו מקיומם של קשיים. זאת ועוד, האישורים שאנו נתבעים להחתים את ההורים עליהם כל אימת שאנו מקיימים פעילות מחוץ למוסד החינוכי, הם ביטוי לכך שההורים נותנים לנו הרשאה עם גבולות ברורים של זמן ומקום לטפל בחלק מהתפקודים של ילדיהם. לסיכום, חשוב שנבין שההורים הם מקור הסמכות שלנו ולא להיפך.
• מערכתיות. התפתחותו התקינה של הילד בכלל ושל הילד בגיל הרך בפרט מושפעת פרט לגורמים שקשורים בו עצמו גם מקשרי הגומלין שלו עם סוכני חיברות שונים (הוריו, בני משפחתו האחרים, מטפלות, גננות, מורות וכו') כמו גם מיחסי הגומלין בין המערכות השונות. מכיוון שילדים אינם צומחים בתוך בועה מבודדת הם מושפעים הקשרים בין סוכני החיברות השונים. יהיה זה בלתי אפשרי להבטיח התפתחות של ילד ללא תקשורת שוטפת בין המערכת המשפחתית לבין המערכת החינוכית.
• צורך ברציפות. ככל שילד צעיר יותר כך הוא זקוק ליותר התאמה ורציפות בין אורחות הטיפול והחינוך הנהוגים במסגרות השונות שבהן הוא מתפקד. אין זה אומר שילדים אינם יכולים ללמוד כללים שונים המנחים את ההתנהגות במקומות שונים. עם זאת, נדרשת רמה בסיסית של תיאום בין המסגרות השונות.

מה מאפיין את הקשרים בין הורים למחנכים של ילדיהם ?

הקשר בין הצוותים החינוכיים לבין הורי הילדים הוא קשר מקצועי הדדי(להבדיל מקשר שוויוני-חברי). הורי הילדים הם האחראים העיקריים על חינוכם של צאצאיהם והם בעצם מקור הסמכות שלנו. משתמע מכך, שתפקידנו מכתיב לנו כללי התנהגות עם ההורים שאינם מחייבים בהכרח את ההורים. עלינו להוות כתובת עבור ההורים כל אימת שמתעוררות תהיות או בעיות. אנו מחויבות לספק להורים דיווח שוטף ואמין על התפקוד של ילדם במסגרת החינוכית, ללא כל קשר לרמת הנימוס ולמידת ההתחשבות של ההורים בנו. לכן רצוי שנאמץ התנהגות מקצועית ולא נאפשר לרגשות עלבון להנחות את החלטותינו המקצועיות. קשר מקצועי זה מחייב את המחנכות לשמור על גבולות המידע שהן מוסרות להורים לגבי עצמן. לדווח לגורמים מחוץ לגן על תפקודו של הילד, התייעצות עם פסיכולוג, יציאה לפעילות חוץ-גנית – ביצוע הפעולות הנ"ל מחייב אישור מפורש מההורים מראש. בנוסף לזאת, הקשר עם ההורים כפוף גם לכללי הארגון שהגן משתייך אליו (אם זה מסגרת גנית עירונית, חט"צ, מסגרת המשתייכת לארגון ציבורי או גן פרטי). מכך נובע שההורים, ואנחנו מחויבים להתנהגות המוכתבת על-ידי הארגון שאליו אנו משתייכים בעניינים כמו: תשלומים, שעות הפעילות, מדיניות לגבי הבאה לגן של ילדים חולים ועוד. מתפקידנו להביא לידיעת ההורים את הכללים המחייבים ולחייבם לנהוג לפיהם.

הורים מנגד מחויבים לשמור על כללי ההתנהגות במוסד החינוכי-כללים שהם חלק מהחוזה שלהם עם אותו מוסד. מעבר לכך חובותיהם של ההורים קשורים בעיקר לצרכים של ילדיהם. חשוב שהורים יתייחסו למורים בכבוד ויעריכו את המאמץ המושקע על ידי גננות ומורים. אני חשובת שלא מעט הורים אינם מודעים לאתגר הכרוך במילוי מקצעות ההוראה. בנוסף, נדרש מאמץ רב לשכנע הורים שתרומתם לכלל הילדים, יצירת אורית חיובית בתקשורת עם בית הספר ויתר ההורים יתרמו בסופו של דבר לילדיהם. אבל כאן מדובר בשכנוע וברצון טוב ולא בחובות.

לכן נצגי ההורים והמורים צריכים לשקוד על בניית תרבות ארגונית חיובית שיש בה רצון טוב ובניית מנגנונים מוסכמים לפתרון בעיות.

אני מאינה שאין תחליף לאחריות אישית וחברתית ומאון בין מורים להורים. כדי לבנות  אמון ומחויבות חברתית יש להשקיע מאמצים משני הצדדים: המורים וההורים כאחד.

קשיים מרכזיים בעבודה עם הורי הילדים-מנקודת המבט של המחנכים

כך ייצגה גננת את הקשר גננת הורים-

מכיוון שרגשות של כעס, חשש ותסכול מלווים מצד אחד גננות ומורים רבים בעבודה עם הורי הילדים, ומצד שני הורים כועסים לעתים על המחנכים ומגלים גישה ביקורתית כלפיהם,, אציג בהמשך מה שמצטייר בעיני מחנכים והורים כקשיים מרכזיים בתקשורת היומיומית ביניהם.  הכרה בקשיים ובמקורותיהם עשויה לפנות את הדרך למציאת פתרונות בונים להתמודדות עם מצבים מורכבים. ראוי לסייג את הדיון בקשיים ולציין כי במקומות ובמצבים רבים הקשרים בין המחנכים להורים הם הרמוניים ומובילים לעבודה מתואמת, לשיתוף ולהדדיות – לשביעות רצונם של כל בעלי העניין.

• הורים מתערבים בעבודת הגן/הכיתה בנושאים שהם מחוץ לתחום האחריות שלהם. לדוגמה: מנסים להכתיב לגננת או למורה איך לנהוג בילד שמגלה אלימות ולתבוע את הענשתו או אף הרחקתו מהמסגרת החינוכית. במקרים קיצוניים, הורה שילדו היה קורבן לתוקפנותו של ילד אחר עלול "לעקוף" את הגננת או את המורה ו"לחנך" או לאיים על הילד התוקפן בתוך גן-הילדים. דוגמה שונה של התערבות היא לחץ על הגננת שתלמד את ילדיהם מיומנויות קריאה וכתיבה כמו בבית-הספר.
• הורים אינם נשמעים להנחיות המחנכת ומפרים את הכללים הכתובים והבלתי כתובים של חיים תקינים במסגרת הגן. למשל: מאחרים בהבאת הילדים לגן או מאחרים לבוא לאסוף את הילד בסוף יום הלימודים; דוגמה נוספת – הבאת ילד חולה לגן, אי טיפול בכינים שעלול להביא להידבקות חוזרת.
• הורים  מבקרים את הגננת או המורה מאחורי גבה ויוצרים תסיסה מבלי שהיא תוכל להתגונן. חלק ניכר המתקשורת על המחנכים מתנהלת המדיה הדיגיטאלית.  ההתייחסות גובלת לעתים בשיימינג.
• מסירת דיווח בלתי מהימן על מצב בריאותו של הילד. לעתים הורים מביאים ילד חולה לגן אחרי שנתנו לו אקמול בבוקר וסימני החום והמחלה מתגלים מאוחר יותר. זאת ועוד, ילדים שסובלים משלשולים ומדלקות עיניים מדבקות מגיעים ללא התראה מתאימה.
• הבעת ביקורת וחוסר הערכה של ההורים כלפי הצוות החינוכי – באופן ישיר או בשיחות בין קבוצות של הורים או באוזני הילדים, תופעה שעלולה לגרום לכרסום בסמכות הגננת וצוות הגן.
• התעלמות הורים מהקשיים של ילדיהם, הכחשת קיומם ואף האשמת הגננת וצוות הגן בגרימת הקשיים האלו. במקרים רבים גננות המתריעות על קושי של ילד בפני הוריו, נתקלות בתגובה מבטלת מצד ההורים, תגובה התולה את הקושי בגורמים מזדמנים קצרי טווח. (הילד לא מקשיב כי הלך לישון מאוחר; הוא ביישן כמו אביו ולכן הוא לא מתקשר עם ילדים אחרים; הגננת קשה לכן הילד פיתח קשיי התנהגות ועוד).

קשיים בולטים בעיני הורי הילדים

• התנערות מאחריות בטיפול בבעיה חברתית בגן או בכיתה: התרשמות של הורי הילדים שחרמות או תוקפנות פיזית בקרב מקצת הילדים אינם מטופלים באופן עקבי, שיטתי ומקועי במסגרת הגן או הכיתה.
• הוראה שנתפסת כלא מתאימה לילד יחיד, לקבוצה של ילדים או לכל הכיתה: התרשמות כי ההוראה איננה מותאמת מבחינת  דרכי הההוראה או רמת הקושי(קלה מידי או קשה מיד) לרבים או אחדים מילדי הכיתה.
• דיווח לא אמין לגבי אירוע שקרה בבית ספר
• התייחסות מפלה לטובה או לרעה כנגד ילדים אחדים או קבוצת ילדים: התרשמות שבגן או בכיתה  יש ילדים מועדפים ו/או ילדים שפשוט לא אוהבים אותם.
•  דרישות כספיות מוגזמות: דרישות לתשלומים שחורגים מיכולת ההורים ומהנחיות משרד החינוך
• הוקעה פומבית של ילד או הוריו בפני כל הכיתה-

מה עושים כאשר מתעוררים קשיים? מדברים!!!

קשיים שמתעוררים כחלק מקשרים קרובים בין אנשים הוא דבר טבעי. לכן לא צריך להתפלא שמתעוררים מדי פעם קשיים כחלק מהתקשורת מחנכים-הורים.

חשוב לבנות את בסיס האמון ההכרחי בין מחנכים להורים אשר יאפשר ליבון ענייני ואפקטיבי של הקשיים שעולים. במקרים אלו אין תחליף לשיחות ואני חשובת שגם במאה ה-21 קשיים יש לפתור בשיחות פנים אל פנים.

אני מציגה בהמשך קווים מנחים לשיחה בין מחנכים להורים במקרה שבו  היזמה לשיחה באה מהמחנכים. 

לפני שמזמנים את ההורים לשיחה ראוי לגבש ולנסח לעצמנו את מטרות השיחה. עלינו לשאול את עצמנו מהן התפוקות המצופות מאותה שיחה? מה אנו מבקשים שההורים יעשו במידע שאותו אנו מוסרים להם לגבי ילדם או לגבי תפקודם? האם אנו מבקשים לאמת את התרשמותנו? או שמא אנו מבקשים לדרבן את ההורים להתבונן בהתנהגות של ילדם בבית על מנת ללמוד על איכות הקשרים החברתיים שלו? או במקרה אחר, האם אנו מבקשים להכין את הקרקע להפניית הילד לגורם מקצועי שיאבחן את הקושי של הילד?

• את המטרות והתפוקות שגיבשנו לעצמנו חשוב להבהיר להורים ולוודא שהם מבינים מדוע יזמנו את השיחה. הורים שמוזמנים לפגישה מיוחדת עם המורה או גננת זכאים לדעת מדוע מצאנו לנכון לזמן אותם. לדוגמה, חשוב שההורים יבינו שהגננת או המורה התרשמה מכך שילדם בן השלוש ממעט בתקשורת עם ילדים אחרים בגן לאורך זמן. או מורה מבקשת לשתף את ההורים בהתרשמות מקשיי למידה של ילדם.
• בכל פנייה להורה, טוב נעשה אם נשאל את עצמנו כיצד היינו רוצים שגננת או מורה תפנה אלינו כהורים. אמפתיה אמיתית, אותנטית עשויים להקל על ההורים ולקרב אותנו למימוש המטרה: נקיטת צעדים לקידום ענייניו של הילד.
• חשוב לנהל דיאלוג ולא מונולוג עם ההורים. לשם כך נציג מעט מידע ונמתין בסבלנות לתגובת ההורים ורק אז נמשיך. לדוגמה, אחרי שנציג את סיבת הפנייה נעצור ונמתין להתייחסות ספונטנית של ההורה. בהיעדרה של התייחסות ספונטנית נציע "שאלת פיגום" אמפתית כגון: "ייתכן שלא נוח לשמוע שהגננת התרשמה מקושי אצל ילדך, אבל גם חשוב לזכור שזו התרשמות שאותה צריך לאמת אתכם ההורים ואם תחפצו בכך עם אנשי מקצוע". ניתן להציע להורים לשתף אותנו במחשבותיהם בעקבות הצגתנו. רצוי מאוד להימנע מהצפה במידע ובפרטים ולהותיר מקום להתייחסות ולדו-שיח עם ההורים. לעתים, אנו עצמנו חרדים מתגובת ההורים או חוששים שישתרר שקט בשיחה וממלאים את החלל בדיבורים שלנו. ניהול של מונולוג איננו מאפשר עיבוד איטי של מידע רגשי טעון על-ידי ההורים ומותיר אותנו, המחנכות, ללא כל אפשרות של קבלת משוב על השפעת השיחה שלנו על ההורים…
• עלינו להקפיד על מסירת מידע בדוק, מדויק ועדכני להורים אודות התפקוד של הילד והקשיים שהתגלו אצלו. לדוגמה: נציע מידע מתוך תצפיות שערכנו על הילד בהזדמנויות שונות, תוך תיאור מפורט של הסיטואציה וציון הזמן והמקום לדוגמה, במקרה של הילד שהתרשמנו מקשיי תקשורת אצלו נציע להורים מספר רב של דוגמאות לפניות של ילדים שונים אל הילד בזמן משחק חופשי בתוך הגן ולתגובותיו הספציפיות של ילדם.
• ראוי שנבדוק את מידת הפנמת המידע בצורה נעימה שלא תתפרש כמבחן על-ידי ההורים. ניתן ורצוי לעודד את ההורים לשאול שאלות בכל שלב של השיחה; חשוב שנהיה קשובים לשאלותיהם של ההורים ונענה בצורה עניינית. שאלות ההורים עשויות לשקף את מידת ההפנמה של המידע שנמסר להם. חשוב לעצור מדי פעם, להשתהות ולאפשר "כניסה" נוחה של ההורים לשיחה בכל שלב שלה.
• חשוב שנהיה ערים לקשיי ההורים וננקוט בגישה לא שיפוטית כלפיהם. בכל פעם שמבצבץ קושי או נטייה ביקורתית כלפי ההורים, רצוי שנשאל את עצמנו כיצד היינו אנו מגיבים אילו התפקידים התחלפו ואנחנו יושבים בכיסא ההורים. הפיתוי לעורר הקשבה באמצעות גרימת רגשי אשמה מצד ההורים תמיד קיים. לכן, חשוב שנעשה מאמץ מיוחד לא להאשים את ההורים בקשיי הילד.
• הכרחי שבמהלך השיחה ניטיב להפריד בין האישי לבין המקצועי. ננסה לא להשליך את ניסיוננו האישי עם ילדינו על השיחה עם ההורים. לדוגמה אם היה לנו ילד היפראקטיבי שנעזר בריטלין, נימנע מלהציע את האבחנה ונימנע מהמלצה חד-משמעית לתת לילד תרופות (איננו רופאים). זאת ועוד, גם במקרה שבו אנו פונים להורים בקשר לליקוי בתפקודם-הם (לדוגמה, אם ההורים הם שכנים קרובים ומתמידים לאחר לקחת את הילד בסוף יום הלימודים) נשמור על מסגרת מקצועית ונתבע מהם לנהוג כמו שאר ההורים, למרות היכרותנו המעמיקה אתם.
• חשוב שהשיחה עם ההורים תסתיים בתוכנית פעולה כלשהי שתוביל להשגת מטרת השיחה; תוכנית פעולה יכולה להיות פגישה נוספת כעבור שבועיים להשוואה בין תוצרי ההסתכלות של ההורים על הילד לבין התרשמותנו אנו מהילד; לחילופין תוכנית עשויה לכלול ביקור ותצפית של ההורים בילדם בגן ושיחה בעקבותיה; במקרה אחר התוכנית עשויה לכלול פנייה לייעוץ לגורם מקצועי; במקרה של קושי של ההורים להגיע בזמן לקחת את הילד מהגן חשוב לעודד את ההורים למצוא פיתרון ממשי שיבטיח שיבואו לקחת את הילד בזמן ולעמוד על כך.
• חשוב לערוך מעקב אחר ביצוע תוכנית הפעולה והצבת תוכנית המשך עד שהבעיה שעוררה את השיחה מלכתחילה תבוא על פתרונה. במקרים רבים, שבהם מתגלים קשיים תפקודיים אצל ילדים, יש צורך בקיום מעקב שעשוי לארוך שבועות או חודשים. במקרה של קשיים שקשורים בתפקוד ההורים, חשוב להפגין עקביות ותקיפות ולעמוד על כך שהבעיה שעוררה את הצורך בזימון ההורים תבוא על פתרונה.

עתה אציג קווים מנחים לשיחה בין מחנכים להורים בעקבות פניית ההורים

במפגש שההורים (או אנשים אחרים) יוזמים האחריות על הבהרת מטרת השיחה חלה על ההורים ואנו צריכים להיות בעמדה של הקשבה.

• במקרה שהורה או הורים מבקשים לשוחח אתנו, עלינו להקשיב להם ולנסות להבין לעומק את סיבת הפנייה אלינו. להיות קשובים גם לתוכן הגלוי וגם לתוכן הסמוי של השיחה, גם לשפה המילולית וגם לשפת הגוף של הפונה אלינו. עמדה של הקשבה איננה תמיד נוחה לנו ולעתים אנו נוקטים, כהתגוננות, באסטרטגיה של יוזמה (בלתי מוצדקת), תקיפה או ניחוש. נכין את עצמנו לכך ששיחה מועילה עם ההורים במקרה של פנייה אלינו תלויה במידת הבנתנו את מטרת הפנייה.
• אם הבנו את מטרת הפנייה אלינו ננסה להתייחס באופן ענייני לתוכנה. מלאכה זו איננה תמיד קלה משום שבחלק מהפניות של ההורים אנו עשויים להיות מושא לביקורת ישירה או מרומזת מצידם. לדוגמה, הפנייה עשויה לבוא בעקבות התרשמות של ההורים מטיפול בלתי נאות שלנו או של אחת מחברות הצוות שלנו כלפי ילדם (התעלמות ממצוקה של הילד, הענשה שפגעה בו, התעלמות מפציעה של הילד בגן או אי דיווח להורים על פגיעה בילד על-ידי ילד אחר). במקרים אלו חשוב שנאזור אומץ להקשיב ולגלות נכונות לבדוק את הטענה ביסודיות ולהשיב להורים. בפעמים אחרות, הפנייה של ההורים באה לשתף אותנו במצוקה של הילד ושל משפחתו. גם במקרה הזה, נוכל לסייע לילד ולמשפחתו, במסגרת התפקיד החינוכי המוטל עלינו.
• במקרים שבהם מופנית ביקורת כלפי התפקוד של אחד מאנשי הצוות שלנו, נקבע פגישה נוספת עם ההורים אחרי שתינתן לנו השהות לבדוק לעומק את השלכות התלונה שלהם ואת הגרסה של הצד שכנגדו הופנתה הטענה (מורה מקצועי, המשלימה, הסייעת, אנשי תחזוקה בגן וכו'). יהיה זה נבון שנימנע משיחות עימות ואימות בין הצדדים הנמצאים במחלוקת ללא הבנה מעמיקה של הרקע לכל טענה.
• בשיחת המשך עם ההורים נבוא מוכנים עם ממצאי הבדיקה שערכנו בגן או בבית הספר ועם הצעות לפיתרון. לדוגמה, נבדוק את נסיבות הפציעה של הילד כמיטב יכולתנו עם הגננת המשלימה, אם הפציעה קרתה ביום עבודתה ונבדוק גם כיצד קרה שהמקרה לא דווח לנו ובאמצעותנו להורי הילד. במקרה אחר נצפה בהתנהלות הסייעת ובאופי האינטראקציה שלה עם הילדים (אם התלונה כוונה לסוגיה זו). או נעקוב מקרוב אחר התנהלותו החברתית של ילד בגן בעקבות פנייה של ההורים בבקשה שנעשה כן. הורים עשויים לפנות גם בבקשה שנעקוב מקרוב אחרי הילד או נתמוך בו במקרה של מחלה או שכול במשפחתו. ננהל שיחה זו במועדה תוך דיווח אמיתי להורים שכולל את ממצאינו ונקבע יחד אתם הסכם לגבי הצעדים הנוספים המתבקשים. בהמשך נקיים מעקב אחרי ביצוע התוכנית המוצעת ונדווח להורים אודותיה ונבדוק אחרי זמן מה עם ההורים אם הם שבעי רצון מדרך הטיפול בפנייתם.

לסיכום, נזכור שהורים ומחנכים נמצאים יחד על אותה סירה ויצירת אמון ושיתוף ביניהם לצד בניית מנגנונים לפתרון בעיות הם מחויבי מציאות אם אנחנו רוצים באמת להיטיב עם הילדים ועם החברה שבה אנו חיים.