מחשבות על עשייה רצויה ועל עשייה פחות רצויה בחינוך לגיל הרך לקראת יום השואה הקרב והבא!

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצוין בשבוע הבא-ימים אחדים אחרי שובם של הילדים, הגננות והמורות למסגרות החינוך אחרי חופשת הפסח. בכוונתי בפוסט זה להתייחס למה כדאי לדעתי לעשות ומה כדאי לדעתי לא לעשות לקראת ציון יום זה במדינה ובמערכת החינוך לגיל הרך(הכוונה לגני הילדים ולכיתות א' וב').

עם שובם אחרי  חופשת הפסח, מה שעומד לרשותם של גננות, גננים, מורות ומורים הוא ארבעה ימים לשמוע רשמים על חופשת הפסח הארוכה, להיזכר ביציאת מצרים (הנכדה שלי בת השלוש ושליש לא מפסיקה לבקש שיקריאו לה את סיפור יציאת מצרים, ושיראו לה בטלויזיה סרט הנפשה על יציאת מצרים תוך שהיא מקפידה לשמוע על פרעה הרשע ולשמור בקפדנות על משה התינוק המונח בסלסלה- תיבה), לסייע להסתגלות מחדש למסגרת החינוכית של הילדים ושל המבוגרים כאחד(גם על אנשי הצוות להסתגל לשגרת הוראה מחודשת) ולהכין את הילדים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. בהמלצותיי בנושא העשייה החינוכית שקשורה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מביאה בחשבון :1. את מהמשמעות הטראומטית ויוצאת הדופן מנקודת מבט היסטורית של שואת היהודים; 2. את הצרכים הרגשיים של ילדים צעיריים; 3. חשיבה על אופן שבו אנשים בכלל וילדים בפרט לומדים; 4. את ממד הזמן הקצר שבמהלכו לומדים הילדים על המן , פרעה והיטלר הרשעים בזה אחר זה; 5. את השפעת הדחיסה בזמן קצר  בתודעה של  הילדים תכנים שיש בהם רדיפת היהודים מבלי שהילדים יוכלו לעכל או להבין אותם.

בית לבן בעיר אפורה מוקטן

שידע לאהוב ילדים כריכה ערוך

עטיפות ספריו של  הצייר והסופר יצחק בלפר בית לבן בעיר אפורה, והאיש שידע לאהוב ילדים מוצגות כאן כמקור להשראה לחינוך איכותי גם בזמנים היסטוריים קשים. יצחק בלפר הוא צייר וסופר שהיה אחד מילדי קורצ'אק בבית היתומים בורשה. אחרי סיום לימודיו בבית היתומים בהיותו נער בן 17 ברח לברית המועצות לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה אחרי שבכאב לב נפרד מקורצ'אק, סטפה והילדים.

אציין גם שאיני מחזיקה כמובן בעמדה רשמית מחייבת כלשהי ומה שאני כותבת הוא ביטוי למחשבותיי ולדעותיי מבלי שהללו יחייבו איש. עם זאת אשמח מאוד לעורר לחשיבה בנושא ואולי לדיון ולויכוח על מנת שנושאים רגישים וטעונים כל כך כמו השואה לא יילמדו כחלק משגרה חינוכית שאינה מתבססת על חשיבה מעמיקה.

עמדותיכם

אני מבקשת גם לעודד את קוראי/גולשי הפוסט להשוות בין  עמדותיהם באשר להוראת השואה לבין עמדות גננות  שהשתתפו בסקר שערכנו במכללת לוינסקי בנושא, ופורסם בכתב העת  חוקרים@הגיל הרך, ולהמלצותיי שתופענה במשך הפוסט.

לפני שתמשיכו לקרוא אנא השיבו לעצמכם על השאלות הבאות:

  1. האם אתם בעד או נגד הוראה יזומה על ידי מבוגרים של נושא השואה לילדים בגיל הגן ובכיתות א'-ב'?
  2. מהן הנמקותיכן לגבי העמדות בנושא הוראת השואה?
  3. כהורים-האם אתם בעד או נגד זה שבגנים ובכיתות א' וב' ילמדו את ילדיכם תכנים שקשורים לשואה?
  4. מהם ספרי הילדים  המוקראים במסגרות החינוך שלכם, של ילדיכן לגבי השואה?

עמדות הגננות

במחקר שהתמקד בעמדותיהן של גננות להוראת השואה בגיל הגן נמצא שהנושא שנוי במחלוקת. כשליש מהגננות מתנגדות נחרצות להוראת הנושא, כ-47% מהגננות תומכות באופן חד משמעי בהוראת הנושא בגן והיתר מתלבטות. הנמקותיהן של הגננות לכאן ולכאן הן בחלקן עקרוניות(לדוגמה יש ללמד על השואה בשל התמיכה בחוסן הלאומי, ובחלקן פרקטיות(יש ללמד את נושא השואה כיוון שבין כך וכך הילדים חשופים לנושא באמצעות כלי התקשורת ). גם המתנגדות להוראת הנושא העלו נימוקים עקרוניים(כגון הקושי האינהרנטי בהבנת השואה על ידי מבוגרים קל וחומר אין להטיל על ילדים מעמסה רגשית כבדה כל כך) ונימוקים פרקטיים(הורי הילדים מתנגדים להוראת הנושא). במאמר בכתב העת  חוקרים@הגיל הרך ניתן לקרוא בהרחבה על ממצאי המחקר שנוגעים לעמדות הגננות ולהנמקותיהן.

עמדותיי לגבי הוראת השואה

עמדותיי בנושא התגבשו במהלך מספר שנים.  במשך שנים רבות מאוד הנושא לא העסיק אותי ולא ידעתי איך הוא מטופל בגני הילדים ובבתי ספר יסודיים. גם כשעבדתי עם גננות ומטפלות במעון יום הרצאותיי וההדרכה במסגרות חינוך התמקדו בנושאים אחרים ודרכי ההוראה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא העסיקו אותי. הייתה לי ההרגשה כאם שאני יודעת איך לטפל בשאלותיהן של בנותיי בנושא כשהיו צעירות. במהלך ההדרכה  האינטנסיבית בגני ילדים בארץ ובמיוחד כראש תכנית וחוג החינוך לגיל הרך התחלתי להתעמק בנושא ולשאול את עצמי שאלות.

הבנתי שהגננות נמצאות במבוכה ושמדיניות משרד החינוך במהלך שנים רבות הייתה די עמומה ביחס להוראת נושא השואה בגן הילדים. את הואקום מילאו יזמות ותכניות כגון אלו של בת שבע דגן(שוב ראו מאמר לדיון ביקורתי בנושא) שחייבו את הוראת הנושא מגיל הרך. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת בגנים רבים ספריה של בת שבע דגן:מה קרה בשואה?(ספר בחרוזים) וצ'יקה הכלבה מהגטו היו הספרים המוקראים והדומיננטיים ביותר בנושא. החל משנת תשע"ה אימץ משרד החינוך את התכנית בשבילי הזיכרון שנבנתה ב יד ושם והביא ליישומה הדי מזורז במסגרות החינוך.

בסקר שערכנו מצאנו ששני ספרי הילדים המוקראים ביותר בגני הילדים הם שני ספרים של בת שבע דגן. שני ספרים אלו מטפלים בשואה באופן ישיר. הספר צ'יקה הכלבה מהגטו מספר סיפור לכאורה אופטימי על ילד שנאלץ בזמן המלחמה להיפרד מכלבה, חיית המחמד החביבה על המשפחה, ולמסרה לשכנה פולנייה על מנת שהכלבה לא תחשוף בנביחותיה את המשפחה שהסתתרה בגטו. הסוף הטוב מגיע: בסוף המלחמה שבה הכלבה למשפחה. בעיניים של מבוגר הסיפור נראה אופטימי: המשפחה נשארת יחד, הכלבה שבה לחיק המשפחה האוהבת, ומופיעה בסיפור זה גם גיבורה: השכנה הפולנייה שמסכימה לארח את צ'יקה בזמן המלחמה ולהשיבה לבעליה מיד אחריה. אבל לא כן הדבר כשמסתכלים בסיפור הזה בעיני ילד בגן חובה בראשית המאה ה-21: עליו לנסות להבין את הכורח להיפרד מחיית המחמד האהובה ולהבין את הסיטואציה של חיים בגטו . הכיצד יבין ילד בגיל הגן בארץ את הסיטואציה של כורח לחיות בגטו בהגבלות התנועה ובסכנת החיים הכרוכים בכך?!. סיפור זה כסיפורים אחרים מסופר פעם אחת או במקרה הטוב פעמים ספורות, לרוב במליאת הגן, בלי שהגננות בודקות מה קלטו, זכרו והבינו ממנו הילדים. קריאה בודדת של ספר מעין זה עלולה להשאיר את הילדים בשאלות, בתהיות ובחרדות גדולים, שלא יוכלו להתמודד עמם בגילם הצעיר. אין זה משום חוסר יכולתם להבין את השואה, שכן ודאי שאינם יכולים להבינה. גם אנשים מבוגרים מתקשים להבין את הטירוף ואת הרשעות שבהחלטה להשמיד עם. אולם לילדים יש קושי מיוחד לעכל את המידע שבסיפור זה מבחינה רגשית.

אני חושבת שנושא השואה כל כך חריג בחומרתו-הניסיון השיטתי מגובה באידיאולוגיה להכחיד עם -שאין כל אפשרות שילדים בגיל הגן או בראשית בית הספר היסודי יתחילו להבין את הרקע להתרחשותו. זאת ועוד, כפי שהיסטוריונים בולטים בנושא טוענים-נושא השואה מטופל גם בבית הספר כאירוע מבודד ומנותק מהבנת הרצף ההיסטורי ששימש רקע להתרחשותו. יהודה באור, חנה יבלונקה,נילי קרן מתנגדים נחרצות ללמידת השואה כאירוע מנותק מן ההקשר ההסיטורי; ללמידתו באמצעים "חוויתיים". טקסים ועדויות בלבד- עלולים לעורר חרדות, פחד ושנאה כלפי זרים. בגיל הרך-עקב שרשרת החגים שבמרכזם נסיונות לאיים על העם היהודי-הסיפורים ההיסטוריים והתוקפים של העם היהודי מתערבבים ביניהם עד כדי כך שלעתים קרובות הילדים אינם מבחינים בין המן, פרעה והיטלר. מה שנשאר לעתים קרובות הוא המחשבה וההרגשה ש"כולם שונאים אותנו". מחשבה והרגשה קשות מנשוא לילדים צעירים. זאת ועוד, ההנחיה שיטפלו בנושא במהלך יום אחד  תוך מתן הסברים מלומדים על משמעות היום, הצפירה ויתר הסמלים -במהלך טקס מאולתר בגן הילדים או טקס בית ספרי- אינם תורמים דבר וחצי דבר לכך שהילדים יבינו במה מדובר.

אני  חושבת שמתפקידנו להגן על הילדים ולספק להם סביבה עד כמה שאפשר בטוחה פיזית ורגשית. כשהילדים יגדלו -בגיל תיכון-יוכלו ללמוד באופן שכלתני ומעמיק על נושאים חשובים כמו היסטוריית העם היהודי בגולה ועל השואה. כשיגדלו ויהיו להם כלים רגשיים וקוגניטיביים להעמיד את אירוע השואה בפרספקטיבה של זמן היסטורי ושל מקום באופן שלא יאיים עליהם רגשית.

לכן אני באופן יותר ויותר נחרץ ככל שעוברות השנים חושבת שאין ללמד את השואה כנושא לימודי בגן הילדים ובראשית בית ספר יסודי. שאין לשתף את הילדים הצעירים בטקסים שאת משמעותם אין הם מבינים. שהעמדת שולחן זיכרון היא חסרת משמעות עבור הילדים הצעירים-היא עשויה להיות חשובה למבוגרים ואני לא חושבת שהיא מזיקה. אני תמהה על ההמלצות  שמופיעות לעתים בפרסומים של משרד החינוך שאת הנושא יש להתאים התאמה התפתחותית לילדים. אני תמהה גם מהאמירה שנושא השואה מתאים להילמד בגן חובה ולא בגן טרום -טרום חובה. אני תוהה מי מאיתנו אנשי המקצוע יודע באמת איך לערוך התאמות כאלו? ומה מכשיר בעיני הממליצים ילדים בני חמש-שש להבין לעומק את נושא השואה שלא מכשיר את הילדים בני ארבע ללמוד אותו? מדוע חושבים הממליצים שילדים בני חמש, שש או שבע מצוידים להבין את משמעות השואה?

אני חושבת שלעתים ההמלצות האלו נובעות מסוג של התעלמות מכך שחינוך וחיים אמיתיים חייבים להיפגש. ובחיים האמיתיים אי אפשר באמת לשלוט על התודעה של הילדים ולהכתיב להם מה ללמוד ואיך להבין דברים לפי המלצות שכתובות המערכים שלנו. עצם הביטוי "ערכת שואה" שכוללת מן הסתם מארג של פעילויות וחומרים דידקטיים מעביר בי צמרמורת. איך אפשר באמת לדחוס אירועים היסטוריים טראומטיים בערכות נוחות לשימוש ?

אני מבקשת להדגיש גם שהימנעות מללמד על השואה כנושא לימודי שכולל מערכים סדורים שצומחים מתוך הבנה של אנשים מבוגרים ולא מתוך הבנת הפרספקטיבה של הילדים-איננה שקולה כנגד התעלמות משאלות הילדים בנושא.

אני חושבת שיש להקשיב  לילדים; שיש להשיב על כל שאלה שהם שואלים באופן ענייני. שיש להקשיב לשיחות בין הילדים על מנת להבין את האופן שהם מבינים את המתרחש סביבם. שכדאי מאוד, תמיד, ובמיוחד בימים טעונים אלו לעודד ציור חופשי(תוך שימוש בכל הצבעים האפשריים) ומשחק חופשי ולעקוב אחרי הילדים. התבוננות במשחק ושיח סביב הציורים שהילדים מציירים בימים אלו עשויים לשפוך אור על מה מעסיק אותם.

יש בהחלט להכין את הילדים לקראת הצפירה ולחזור ולהסביר שהצפירה באה כדי לכבד אנשים שמתו במלחמה רחוקה ושהמבוגרים יעמדו דום אבל שהילדים לא חייבים לעמוד דום. חשוב גם שכל גננת תכיר את הילדים בגן שלה ותדע לאלו ילדים יש להציע עזרה מיוחדת בעת הצפירה כדי  למתן חששות. חשוב גם אחרי הצפירה להקשיב לדברי הילדים כדי ללמוד על השפעותיה עליהם.

יימצאו אולי גננות או מורות שתרצנה לתת ביטוי לקהילות בחוץ לארץ שמהן עלו משפחות הילדים לישראל. הדבר עשוי לשמש לפרויקט מענין של חקר ולהרחבת הידע של הילדים לגבי  מדינות וקהילות יהודיות שחיובתוך המדינות. לשם כך יש להקדיש לנושא זמן ומחשבה רבים ובשיתוף ההורים ללמוד במשך שבועות וחודשים על מוקרות המשפחות באמצעות צילומים, חפצים, סיפורים שמסופקים על ידי ההורים. הצגתם של הפריטים ודיון בהם תוך מיקום אפשרי על מפת העולם, תוך הכרת שירים, סיפורים, מנהגים שמקובלים למקומות שונים עשויים לתרום לבניית ידע ראשוני על עמים ידע שילך ויתגבש כשהילדים יגדלו. אבל לשם כך יש להיערך מבעוד מועד, להקדיש לכך זמן ומחשבה ולוותר על נושאים אחרים. אי אפשר באמת ללמוד את הכל לעומק ולכן יש לבחור נושאים מעטים ולהתעמק בהם.

ספרי ילדים

ספרי ילדים בוטים וישירים כגון מה קרה בשואה ? (בחרוזים) או ספרי הנצחה כגון "כוכב מאיר" מאת אסנת ונעמה אדם קשים ל"עיכול" רגשי ולא ממש מלמדים את הילדים ערכים. בדומה לסימה גולן (גולן, 1993), אני מציעה לבחור ביצירות ספרות מעודנות יותר, המטפלות בסוגיות מוסר כגון פגיעה באחר וגזענות, בדרך אמנותית, סימבולית, מרוחקת ומעודנת. דוגמאות לספרי ילדים שמטפלים בסוגיות מוסר רלוונטיות הן אלה: "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג; "שלושת הפרפרים" מאת לוין קיפניס; "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" מאת אפרים סידון ועוד. ספרים אלו

נתקלתי גם בספרים איכותיים מבחינה ספרותית בנושאים שנוגעים לשואה שנועדו לילדים בגיל הגן. אציין למטה שניים: למה לנפתלי קוראים נפתלי? מאת אלונה פרנקל;

לנפתלי קוראים נפתלי כריכה עריכה

והמגרה השלישית של סבא מאת ג'יודי טל-קופלמן.

השלישית של סבא

ספרים אלו רגישים ועשויים לעורר את התעניינותם של הילדים בעבר המשפחה. שני ספרים אלו למרות הטיפול העדין בסוגית העבר הטעון הם גם עצובים. אני חושבת שמי שמתאים שיקראו אותם לילדים הם הורים וסבים וסבתות באינטימיות של הבית בהיכרות הקרובה והמעמיקה עם הילד.לא סתם כותרת המשנה של המגרה השלישית של סבא היא סיפור להורים, לילדים, לסבים ולסבתות. אני חושבת שבני משפחה קרובים הם אלו שראוי שישתפו את הילדים בפרטים הנמצאים בתוך מגירות פיזיות ומטפוריות נעולות בבתיהם. העתוי של הקריאה חשוב ביותר. ולבני משפחה קרובים עשויה להיות הבנה לגבי זמן שמתאים לספר סיפורים כאלו לילדים שלהם.  קריאת ספרים מעין אלו במליאת הגן פעם אחת בלבד עלולה לבלבל את הילדים ולהשאיר מיעוט מתוכם נסערים יותר משהמבוגרים משערים. על מנת להימנע ממועקה וצער מיותרים לילדים אני מציעה שספרים מעין אלו-איכותיים ככל שיהיו-אינם מתאימים לקריאה המונית בגן או בכיתה. אם יש לגננת או למורה סיבה טובה לקרוא לחלק מהילדים ספרים כאלו, המסגרת המתאימה לקריאה היא הקבוצה הקטנה והקבועה שמאפשרת לכל אחד מהילדים להתבטא ולבטא מחשבות ורגשות. גם במקרים כאלו נדרשת קריאה חוזרת ונשנית כדי להביא להבנה טובה של הטקסט מצד הילדים ולהבנה טובה ומעמיקה של המחנכת לגבי מטענים שעמם יצאו הילדים מהסיפור.

לסיכום, בפוסט זה הזמנתי את הקוראים/הגולשים להתעמק בעמדותיהם לגבי הוראת נושא השואה לילדים צעירים ולעמת את עמדותיהם עם עמדותיהם של אנשים אחרים. הצגתי בפוסט גם את עמדתי שאין ללמד באופן יזום את נושא השואה בגן ובכיתות א' וב'. לא ביקשתי בהבעת עמדותיי "למחוק" דעות אחרות. אשמח מאוד אם הפוסט יעורר למחשבה ולוויכוח. הדבר הגרוע ביותר בעיניי שיכול לקרות בנושא הוא שגננות ומורות  תנסינה "להעביר" תכנים שקשורים בשואה מבלי לעצור ולחשוב על המשמעות של מה שהן עושות. כל החלטה שתתקבל אחרי התלבטות ,  דיון וויכוח תוביל לעשייה חינוכית איכותית יותר מאשר הוראה טכנית וסתמית של תכנים כל כך טעונים וקשים.

אשמח מאוד לקבל תגובות על פוסט זה.

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. מירי בן ישי

    קלודי יקרה,
    אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי הצורך להגן על הילדים מפני הזוועות שיום השואה נוגע בהם.אבל, הילדים אינם חיים בבועה: הם נחשפים לתאורים ולפעמים תאורים קשים, בטלויזיה ובאינטרנט. ולעיתים סתם לסיפורים של אחים בוגרים יותר,וכשאין מענה מבוגר הולם לתכנים שהם נחשפים אליהם במקרה או שלא במקרה, אז עלולה לצוץ בעיה חמורה יותר. אז הילד יישאר נבוך, מבולבל ותוהה, ולכן המקום שלנו לדעתי , הוא לאזן: לספר את הסיפור מבלי לרדת לפרטים גרפיים, להדגיש את העובדה שכיום אירועים כאלה לא יכולים לקרות ( בגלל המדינה,הצבא) . אפשר לחבר את הילדים לתחושת העצב הכללית ביום זה גם מבלי להפחיד אותם.רצוי לטעמי לגונן על הילדים במידה מסויימת מתוך הבנה שאנו איננו הדמויות היחידות בחייהם, ושהעולם לא תמיד " מאיר פנים" ויש גם קשיים שיש להתמודד איתם.

  2. liatshmerling

    קלודי, תודה רבה על פוסט חשוב! אני חושבת שלפחות בבית הספר אין מנוס מללמד את נושא יום הזיכרון לשואה ולגבורה מאחר והילדים צופים בטקס. בנוסף, אנו מחויבים לכך. כמחנכת כיתות א'-ב' מדי שנה אני שואלת את הילדים מה הם יודעים על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. המטרה בשאלה היא לשמוע מה הם יודעים ו'לעשות סדר' בבלאגן המושגים, הזמנים וכדומה. כפי שכתבת אני עונה בצורה עניינית על שאלותיהם ומתמקדת בעיקר במוטיב הגבורה. בדרך כלל הילדים מספרים סיפורים על הסבים והסבתות שלהם וזה מחזק מאוד את נושא הגבורה וההמשכיות. אני בהחלט מסכימה שאם מקריאים סיפור ביום שכזה יש לבחור אותו מאוד בחוכמה. אני באופן אישי נוהגת להקריא את הסיפור "איתמר פוגש ארנב" בעקבותיו אנו עוסקים בפחד על בסיס חוסר הכרות ושונות. אין ספק שיש לנו חובה ביום שכזה להיות עוד יותר מהרגיל רגישים, מכילים וכן לתת מקום לילדים לבטא את עצמם. שוב תודה על כתיבה איכותית ומשמעותית. ליאת

    1. clodietal

      ליאת,תודה רבה על ההתייחסות.אני באמת לא חשובת וראיתי שזה מה שאת עושה.שצריך להתנצל. כל מה שאמרתי-וקראתי גם בפוסטים שלך מהשנה ומהשנה שעברה-הוא שצריך לחשוב טוב טוב על מה שעושים בגן ובבית הספר באמת לשאול את עצמנו מה חשובים, יודעים, צריכים הילדים ולא . להתאים את דרכי פעולתנו לילדים הספציפיים שאיתם אנחנו עובדים. אני מאוד מברכת על בחירת ספרו של דויד גרוסמן או כל ספר שמדבר על החיים באופן סימבולי ומותיר לילדים מרחב של פרשנות משלהם קלודי.

  3. חגית

    אני רוצה להציע להסתכל על הספר החדש שכתבה איריס ארגמן -הדובי של פרד. ספר היכול להתאים לכתות א-ב. במידה ומורה מחליטה לקרוא את הספר עדיף לספר לילדים שזהו סיפור שהסוף שלו טוב. מציעה לספר אותו בשלבים, כדי לא ליצור עומס יתר.

    1. clodietal

      תודה רבה על ההצעה. ראיתי רק את הפרסום של הספר. אשיג לי אותו ואלמד אותו ומעריכה מאוד את הגישה המחושבת בנוגע לאופן הקריאה

  4. תמר בר

    הי קלודי,
    הצפת התלבטות מאוד חשובה סביב הנושא המורכב הזה.
    השבוע, בעת מפגש עם סטודנטיות במסגרת שיעור חקר ההתנסות העלינו את הנושא לשיח ולהתלבטות משותפת. הושמעו קולות רבים בכיתה: חייבים להתייחס כי הילדים חשופים… אי אפשר להתעלם כי זה חלק ממורשת העם שלנו… אני לא יכולה לעסוק בנושא. זה מאוד קשה לי ברמה האישית… וגם נשאלו שאלות קשות: האם/עד כמה ילדים עלולים להיפגע מחשיפה גדולה מדי לנושא? מהו התפקיד שלנו אל מול הורי הילדים בגן שלא יודעים כיצד להתייחס לנושא בעצמם? וכד'.
    הכרנו ספרות ילדים בנושא והסטודנטיות הרגישו שהספרים בוטים מדי עבור הילדים בגיל הגן.
    סיכמנו את הדיון כך:
    1. כל גננת צריכה לחשוב על הנושא הזה קודם כל בעצמה ולהחליט כיצד היא פועלת על סמך ההיכרות שלה עם עצמה, עם הילדים, עם צוות הגן ועם משפחות הילדים בגן.
    2. חשוב לבחון את ספרות הילדים המוצעת בעין רגישה מאוד ולבחור האם להשתמש בספר או לספר סיפור בעל פה כאשר ניתן להפחית את החשיפה למושגים קשים כמו גטו, נאצים וכד'.
    3. חשוב לפני יום השואה לקיים שיח עם צוות הגן על העיסוק בנושא ולגבש ביחד את ההתנהלות סביב יום השואה ולאחריו.
    4. חשוב למצוא דרך לקיים שיח עם הורי הילדים לפני יום השואה- לברר צרכים של הורים בהקשר להתמודדות עם שאלות של הילדים סביב השואה, להסביר מה מתוכנן להיות בגן ביום השואה ולהסביר את שיקולי הדעת סביב ההחלטות שצוות הגן קיבל.
    5. חשוב ביום השואה (ובימים שלאחריו) להיות רגישים מאוד לצרכים גלויים של הילדים: לתת מענה קשוב לשאלות שלהם, למשל, וגם להיות קשובים לסימנים סמויים יותר של לחץ/ דחק/ מצוקה. רצוי לאפשר הרבה זמן למשחק סוציודרמטי ופעילות יצירה שיאפשרו עיבוד של חוויות רגשיות. למשל, עבודה בחימר, בצבעים שונים, בחול, בבוץ , הבעה בתנועה וכד'.
    6. לשקול לאפשר לילדים להמשיך במשחק שקט בעת הצפירה ולא לדרוש עמידה בעת הצפירה. בעיקר כשמדובר בילדים צעירים מאוד. אך יחד עם זאת, צוות הגן יעמוד בצפירה ויזמין ילדים שרוצים להצטרף לעמידה בצפירה לעשות זאת מתוך בחירה.
    הסטודנטיות יצאו עם סימני שאלה והתלבטויות יותר מאשר עם החלטות נחרצות. אני חושבת שהשיח הזה, כפי שהעלית בצורה עשירה בבלוג, מאוד חשוב.
    העברתי לסטודנטיות את הקישור לבלוג הזה.
    תודה, תמר

    1. clodietal

      הי תמר, אני מודה לך מקרב לב על ההתייחסות המפורטת. סיכום השיעור שלך מלמד לדעתי שהכיתה שלך ניגשה לעניין בצורה מחושבת ומדודה. יתרה מזו התייחסה להיבטים שקשורים לילדים, לצוות ולהורים כמו גם לבחירת חומרי הקריאה. זה הכי חשוב בעיניי. התכוונתי בפוסט ללעורר לחשיבה בעיקר. לא להכתיב את עמדותיי. קלודי

  5. תמר זכריה

    לקלודי טל היקרה, תודה על פתיחת צוהר לנושא הזכרת השואה בגני ילדים. שלא לדבר על הוראתה ולמידתה באופן כל שהו. לקחת ילדים תינוקות של בית רבן שמה שהם יודעים הוא כי אימא ואבא אוהבים אותם כי הם אוהבים את אחיהם ונאהבים על ידיהם, ש כ ו ל ם במשפחה המורחבת (סבים, דודים ובני דודים) אוהבים ונאהבים; וכן ידידם הם השכנים, וחשובים החברים של אימא ואבא וכמובן שלהם עצמם. שהעולם יפה, מלהיב ומעניין, יש פרחים, בעלי חיים, שמיים וגשם ושמש וים, שיש גני שעשועים, בגדים נעימים ויפים, קוביות למשחק, תחפושות בפורים, סרטים והצגות, שירים וריקודים, אוכל שאוהבים, שהדבר היחיד עליו אימא לא מוותרת הוא שיצחצחו שיניים ויעשו פיפי לפני השינה, וכן חשוב שידברו בנימוס לאנשים וילמדו להביע את רצונותיהם, ירכשו מיומנויות ראשוניות של שיח והבנת הזולת, של סדר יום קבוע כגון שעת שינה וארוחות, ועוד דברים ברומו של עולם מסוג זה של – איך זה להיות אדם קטן בעולם אוהב, תומך, מפנק ותומך. וביום אחד לזרוק אותם לתוך התופת. משהו בוודאי יבינו: שהרגו את אימא ואבא, שרוצים להרוג אותם… חס וחלילה. למה המבוגרים האכזריים מכינים אותם, לשואה שנייה שחס וחלילה תנחת על כולנו? לומר להם שעד כה הכל היה זמן שאול ומעכשיו על הילד להיכנס לוודאות שזמנו וזמן יקיריו שאול, שעוד מעט יגיעו הנאצים אל כל מי שסביבו ואליו עצמו. זו משמעות ה"צורך" להכין את הילד לקראת ה"מציאות". אנחנו ברוך השם לא חיים בתקופת השואה. לא מתכוננים לקראתה. אנחנו חיים במדינה עצמאית משגשגת. אך אולי – גם מדינה שעוסקת בציד נשמות ובהכנעתן לצרכיה??? מדינה שמכשירה את הציבור לגדול באופן מעוות על מנת לספק את צרכיה בהצגת עצמה קורבן נצחי להשמדה קרובה??? ילדים שנמצאים בשלב בו הם מבינים מה זה לחכות בתור, מה זה לאכול יחד סביב השולחן, מה זה לא להרביץ לחבר ולא לחטוף צעצוע – שומעים כי נולדו לתוך תופת. אך לא!!!! איננו חיים בתופת הזו!!!! היא הייתה ונגמרה לפני כמעט שמונים שנים!!! אכן אין לחשוף ילדים לשום תוכן פוגעני והרסני, לא של השואה חס וחלילה וגם לא של יום הזיכרון בו ילמדו שהחיילים החמודים אותם הם פוגשים ברחוב, הולכים למות!!!! נושאים של מלחמה ושל מוות צריכים להילמד רק במסגרת שיעורי ההיסטוריה בתיכון. על ההורים המקפידים על קלה כחמורה בגידול ילדיהם בטיפוחם ובהצמחתם לעולם טוב יותר, לחיים טובים יותר, לעמוד על המשמר ולא לתת לילדים להיחשף לתכנים המזוויעים. אם אין דרך לשכנע את הגננת, אנא השאירו את ילדיכם התמימים והטהורים בבית בימים קשים אלה. בברכה, תמר זכריה

  6. תמר זכריה

    דבר נוסף, אם פעם חיו ילדים שהוריהם היו בשואה , היום חיים ילדים מעטים מאד שסביהם היו בשואה. לכן הרלוונטיות הרגשית המיידית של ילדים שנולדים לתוך משפחות שחוו את השואה, הולכת ומתפוגגת. לכן מה שהיה אולי נכון יותר פעם, לדון בפחדים ובחווייה של אובדן, הולך ונעלם וטוב שיישאר בשלב כה רך בחיי הילדים במשפחה, נחלתם של המבוגרים שבה בלבד.
    בברכה
    תמר זכריה

    1. clodietal

      תודה רבה תמר מקרב לב על ההתייחסיות המפורטות והמשמעותיות שלך.
      קלודי טל

    1. clodietal

      מודה על ההתייחסות ואני מוצאת תמיד כמספקת את האפשרות של יישום דבריי. קלודי

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.