מערכת החינוך לגיל הרך של רג'יו אמיליה: דגש על שורשיות, תודעה היסטורית והתפתחות

שבתי ביום שישי בבוקר מסמינר מקצועי אינטנסיבי ברג'יו אמיליה כחברה בקבוצה של נשות מקצוע שמתמקדות בחינוך לגיל הרך (גננות במגזר הציבורי והפרטי, מדריכות ויועצות בשדה, מפקחות, מדריכות פדגוגיות ומרצות ממכללת לוינסקי לחינוך,ממכללת אורנים ומאוניברסיטת תל אביב). סמינר זה היה פרי יזמה של פנינת טל ראש התכנית והחוג לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך,  שהחליטה שאנחנו מוכרחות לבדוק במו עינינו איך נראית מערכת החינוך שעליה אנחנו מדברות, ועליה אנחנו קוראות ושאת עקרונות העבודה שלה אנחנו מנסות ליישם בהכשרת הגננות שלנו. בעזרת הארגון של נעמה צורן, נציגת מערכת החינוך של רג'יו אמיליה בישראל, גייסה פנינת קבוצה גדולה של נשות חינוך לגיל הרך שיצאה לסמינר הבינלאומי  ברג'יו אמיליה.  בפוסט זה ובמספר פוסטים נוספים אתייחס  למאפיינים מרכזיים ובולטים של מערכת החינוך של רג'יו כפי שהכרתי בסמינר בהתבסס גם  על עיון בפרסומים של  ועל רג'יו אמיליה.

האמת היא שהחוויה האינטנסיבית של השתתפות בסמינר מחייבת "עיכול" וארגון המחשבות. ובכל זאת בפוסט זה הנכתב יום-יומיים אחרי הביקור, אתייחס לרושם כללי ולתודעה ההיסטורית המפותחת של בעלי העניין ברג'יו אמיליה,  כאחד המאפיינים המרכזיים של החינוך שם. באופן כללי יצאתי מהסמינר עם המחשבה שמדובר במערכת חינוך עירונית מעוררת קינאה בשל יכולתה להתבסס על אידאולוגיה מוגדרת, שמתייחסת לרווחה הרגשית ולחינוך של האנשים הקשורים אליה (ילדים והורים, אנשי צוות , קהילה) וביסוסה על עקרונות פעולה שמבטיחים את איתנותה ואת התפתחותה המקצועית הרציפה. היה מעודד מבחינתי גם להגיע למסקנה שלא מדובר במקום "מושלם" , במקום "חלומי", במקום "מדהים", מעורר הערצה. מקומות מושלמים נותנים לך את התחושה שאתה  עצמך לא שווה מספיק ושיש בהם משהו מלאכותי. כמו שהיו דברים מעוררי קינאה, היו גם דברים ספציפיים בביקור ברג'יו שאהבתי פחות. למשל, עודפות בגירויים חזותיים בסביבה, ובמלל בשיח המקצועי איתנו – עודפות שנתנה לפרקים תחושה של הצפה. עם זאת, מערכת החינוך של רג'יו אמיליה הצטיירה בעיניי כמקום מודע לעצמו, מנוהל על ידי אנשים מחויבים לילדים, לקהילה ולרעיונות שלה, כמקום אמיתי על פני כדור הארץ שמצד אחד ניתן ללמוד ממנו וליישם רעיונות שלו, ומצד שני קשה עד בלתי אפשרי "להעתיק" אותו משום שלא מדובר במקום עם מאפיינים קונקרטייים  שניתנם בקלות להעתקה, אלא במכלול של הקשרים פוליטיים, גיאוגרפיים, היסטוריים ותרבותיים שמתורגמים לפרקטיקה חינוכית.

הזדהות עם הפילוסופיה של רג'יו – ולא רק עם חלקים של הפרקטיקה שלה

המיוחד ביחס שלי למערכת החינוך של רג'יו אמיליה הוא שאני (ולא רק אני כמובן) מזדהה מאוד עם הפילוסופיה הפרוגרסיבית, הדמוקרטית-קהילתית שעומדת בבסיס הארגוני של מסגרות החינוך, ועם תפיסת העולם החינוכית המושתתת על קונסטרוקטיביזם – חברתי שמביא לפיתוח וניכוס של ייצוגים וידע תרבותיים ואישיים.

במסגרות החינוך של רג'יו אמיליה, החלטות חשובות מתקבלות בשיתוף הקהילה (הורים, מחנכים, נציגי העיר). החלטות לגבי שמות מסגרות החינוך (אתייחס בהמשך הפוסט לגן אנה פרנק), לגבי הארגון שלהן, לגבי הארכיטקטורה של המבנים, לגבי שעות הפעילות של המסגרות מתקבלות על ידי ועדות שבהן שותפים אנשי חינוך של כל מסגרת, הורים ואנשי קהילה. אביא דוגמה  כואבת להורים בארץ. מסגרות החינוך ברג'יו אמיליה פועלות חמישה ימים בשבוע מהשעה 8 עד השעה 16:00. אבל עבור הורים ומשפחות עם צרכים שונים(לא אוהבים ברג'יו אמיליה את המילה צרכים!), ישנה אפשרות להביא ילדים מהשעה 7 וחצי בבוקר ולקחת ילדים בשעה 18:30 (יום מורחב). גננת במשרה חלקית מועסקת לעבודה בשעות המיוחדות האלו. הילדים נשארים ופועלים עם עמיתיהם בכיתותיהם (בקבוצות רב גיליות מן הסתם). באחד הסיורים, נפגשנו עם כארבעה "פעוטות בוגרים" (בני שנתיים וחצי עד שלוש) שפעלו תחת השגחתה של גננת בסוף היום (אחרי שש אחה"צ). אדגיש שדובר על פעוטות אחדים ולא על קבוצה גדולה והפעילות נראתה מעניינת והילדים נראו מתעניינים ורגועים, וכך גם הגננת. אמרתי לעצמי שנראה שאף אחד לא מתפקד בסוף היום בעייפות של סוף יום, בשארית כוחותיו, וגם שלא יותר מידי הורים "מנצלים" את הזכות להשאיר את הילד במסגרת החינוכית כל כך הרבה שעות. אבל במציאות חיים שבה הורים עובדים רחוק ו/או עד מאוחר, עדיף שהילד יישאר באותה מסגרת חמה ומכילה מאשר שיעבור ידיים עד שההורה שב מעיסוקיו. מדובר במימוש של זכות הילדים לחינוך ובמימוש הזכות של ההורים לעבוד ולהתפרנס בכבוד, כשילדיו מטופלים כהלכה. מדובר גם בסידור שלא מעמיס על הצוות הקבוע (גננות עובדות כ-36 שעות בשבוע- 30 שעות בעבודה ישירה עם ילדים ועוד 6 שעות לעבודת צוות, הכנות ותקשורת עם הורים). הגננת שעובדת בסוף היום עובדת אמנם פחות שעות, אבל יש לה הכשרה ושכר דומים לאלו של הגננות  "הקבועות".

במישור הפדגוגי, מדובר בתכנון שמעודד חשיבה ייצוגית הנשענת על המדיום החזותי לרוב אבל גם השמיעתי. ארגון הסביבה (לנושא סביבת הלמידה כמורה שותף אקדיש בשבועות הקרובים פוסט מורחב נפרד) ואופי הפעילויות מעודדים ילדים ליצור ברציפות בתיווך הגננת והנחיית מורה לאמנות, לייצג דברים במציאות שמעניניים אותם ולהביע עצמם באמצעות צבע, צורה, מרקם, בנייה, צלילים, תנועה, מילים. ישנה הקפדה על רמות ייצוג שונות: ישנם חפצים (למשל דינוזאורים או צמחים  – ירוקים ויבשים) שילדים מציירים או מייצגים באמצעות חומר ולצדם צילומים בגודל אמיתי, מוגדל או מוקטן של החפצים ושל החומרים. ככלל הטכנולוגיה משולבת באופן אינטגראלי בעשייה בגנים ובמעונות. ברבות מהכיתות היו מטולי שקפים שהקרינו על הקירות חומרים ותוצרים של הילדים. היו שולחנות אור ומיקרוסקופים דיגיטאליים מחוברים למחשבים ולמדפסות שאפשרו חקר של תוצרים על בסיס די מיידי. היו מחשבים מפוזרים בגן שבהם הילדים עשו שימוש תדיר הן להתבוננות וחיפוש מידע והן לייצוג את מחשבותיהם. רוב המכשירים הטכנולוגיים מונגשים לחלוטין לשימושם העצמי ועצמאי של הילדים.

באחד הגנים ראינו ילדים עם קשיים שונים-ילדים המכונים "ילדים עם צרכים מיוחדים" במקומותינו (הנקראים ברג'יו בשם שאינו משכנע אותי, "ילדים עם זכויות מיוחדות"), משולבים בקבוצות הלמידה תוך שהם משתתפים בכל הפעילויות. גננת חינוך מיוחד פועלת יד ביד עם הגננות ה"רגילות" (לא כל כך ידעתי מי זו מי מתוך צפייה). הילדים פועלים בתוך קבוצות עם עמיתיהם. ראינו גם רגעי תסכול(ילדים כועסים או בוכים) אבל תמיד היה שם מבוגר שתיווך ומנע התפרצויות גדולות ומזיקות ואפשר זרימה של פעילות והתחברות לעמיתים. לא יצא לראות בזמן הקצר שצפינו בגנים, ילדים "תלושים"-ילדים מנותקים מעשייה ומקבוצות הילדים.

קצת רקע על  רג'יו אמיליה כעיר וכ"רשת" חינוך

הרקע על מערכת החינוך הציבורית לגיל הרך ברג'יו אמיליה לקוח מההוצאה שלישית של הספר The Hundred Languages of Children. רג'יו אמיליה היא עיר קטנה (כ-150.000 תושבים) בצפון איטליה. יש בעיר מסורת דמוקרטית ארוכת ימים. יש בה מסורת של  הקפדה על ערכים של קהילתיות וסולידריות. התושבים מעורבים בנעשה בעיר. המודעות לאזרחות וזכויות אזרח ולזכויות בכלל גבוהה ביותר. נראה לי שהמילה זכויות היא המושמעת ביותר בקרב מחנכות רג'יו וכך גם המילים השתתפות וסולידריות (שלושתן בנוגע לעשייה של ילדים ומבוגרים כאחד). העיר מוכרת כעיר שיש בה תעסוקה מלאה, שיעור פשיעה נמוך במיוחד, ממשל מקומי מסור לאזרחים ומוערך על ידם (אין זה דבר מובן מאליו שהממשל ברשויות המקומיות קשוב לצורכי האזרחים ומוערך על ידם- באיטליה עצמה וגם לא במדינת ישראל). באזור אמיליה (מעל ומעבר לעיר עצמה) מסורת של שיתופי פעולה "אופקיים", לא היררכיים של יצירת שיתופי פעולה, סולידריות, הדדיות. וזאת בניגוד ליחסים של סמכותיות פורמאלית של השלטון ותלותיות בו מצד האזרחים (עמודים 8-9). ישנו עידוד שאזרחים ישמיעו בגאון את קולם כדי לקדם זכויות של עצמם ושל קבוצות שאותן הם מייצגים. הנטיה לעידוד של קולקטיביזם נעוצה בעבר של האזור, מימי הביניים- החל מהמאה ה-14. זהו הרקע שבו פועלת מערכת החינוך של רג'יו אמיליה. אוסיף גם שכפי שנראה בבחירת השם אנה פרנק לקומפלקס גנים-האיטלקים בכלל ותושבי רג'יו אמיליה בפרט, מודעים ל"חור השחור" בהיסטוריה האיטלקית שהיה במלחמת העולם השנייה – חור שחור שהיה קשור לשיתוף הפעולה עם הנאצים שהתבטא במשטרו של מוסוליני. הדגשת ערכים של סולידריות ודמוקרטיה במסגרות החינוך לגיל הרך, אחרי מלחמת העולם השנייה, היא תגובה נגד רעיונות הנאציזם הנחשבים לבזויים באזור.

מערכת החינוך של רג'יו אמיליה כוללת היום 33 מסגרות חינוך לילדים מלידה עד 6 (מעונות יום וקומפלקסים של גני ילדים) ובית ספר יסודי אחד צמוד למבנה המעניין של המרכז הבין-לאומי מלאגוצי שבו התארחנו. את ילדי בית הספר פגשנו בקפטריה של המרכז, ולצערי לא אושר לנו ביקור בבית הספר עצמו. יצוין גם שיש ברג'יו אמיליה מסגרות חינוך לגיל הרך שאינן משתייכות ל"רשת" המוכרת בארץ ובעולם כרשת החינוך של רג'יו אמיליה. עם זאת, כל ה"רשת" הזו של מסגרות חינוך לגיל הרך של רג'יו אמיליה היא חלק ממערכת החינוך הציבורית בעיר (לצד  "רשתות" אחרות). לי אישית היה חבל שלא יצא לנו לבקר במסגרת חינוך לגיל הרך בעיר זו שאינה משתייכת ל"רשת" רג'יו אמיליה.

סוזנה מנטובנ י(Mantovani) מאוניברסיטת מילאנו נחשבת למומחית לחינוך באיטלקי לגיל הרך. היא מגדירה פדגוגיה "כמסגרת מושגית שבאמצעותה אנחנו חושבים על  חינוך -[מסגרת] שצומחת  הן מתוך ההקשר התרבותי הלוקלי והן מתוך הפריה הדדית בין כוחות, פרדיגמות ופרקטיקות חיצוניים" (עמ' 10).

להלן "רעיונות גדולים" שעומדים בבסיס החינוך לגיל הרך באיטליה, כפי שהללו מוצגים על ידי מנטובני בתוך הספר The Hundred Languages of Children (עמ' 10):

• ראייה הוליסטית -קונסטרוקטיביסטית של הילד ושל התפתחותו [הכוונה להבין את הילד כבן אדם שלם לא כישות מחולקת לתחומי תפקוד וכזה שבונה בתודעתו באמצעות דיאלוג עם הסביבה את הידע שלו על העולם];
• הרעיון שקיימות "מאה שפות"-מאה אינטליגנציות ודרכי הבעה בקרב ילדים ומבוגרים;
• הדגשת החשיבות של האסתטיקה ושל הסביבה הפיזית;
• מתן תשומת לב להשתתפות ומעורבות של משפחות, אזרחים ופוליטיקאים במעשה החינוכי;
• הדגשת והבטחת הכלה, שילוב ואינטגרציה כ"דרך המלך" להתמודד עם מגוון של סוגי שונות בקרב הילדים, המשפחות והצוות;
• החתירה להבטחת נגישות אוניברסאלית לשירותי חינוך וטיפול, עבור כל הילדים וכל המשפחות מהלידה ועד בכלל.

"רשת" רג'יו אמיליה, זו שביקרנו בה, ושמפורסמת בכל העולם בשל איכות החינוך בה, וכוללת 33 מסגרות חינוך), החלה את דרכה בעיר שנושאת את אותו שם אחרי מלחמת העולם השניה. מאלאגוצי ( Malaguzzi-1920-1994) נחשב לאב הרוחני של ה"רשת" ולפני הקמתה שימש כמה שנים כמורה.  מלאגוצי  קידם ברג'יו אמיליה של אחרי מלחמת העולם השניה, חינוך דימוקרטי שחותר לכך שכל ילד ומשפחה ירגישו שייכות לקהילה, ותרם ליצירת תרבות של סולידריות, אחריות והכלה. הוא קידם דיאלוג בין אנשים ויחסים בין-אישיים שוויוניים ומכבדים, להבדיל מיחסים היררכיים.

על היבטים של חינוך בגיל הרך ברג'יו אמיליה בפוסטים נוספים שאכתוב. בחלק הבא אתייחס להתרשמותי  משורשיות ותודעה היסטורית שבאו לידי ביטוי בבחירת שמות למסגרות חינוך ולחלק מדרכי הפעולה שלהן.

"אנה פרנק" ו-"25 באפריל" -שמות גנים עם משמעות היסטורית

במסגרת הסמינר ברג'יו אמיליה ביקרנו גם בשני גנים  שנשאו את השמות: "אנה פרנק" ו-"25 באפריל". מסתבר שהגנים הללו מצויים במיקומים שבהם ביקרנו במשך למעלה מחמישים שנה. אף שהגנים עברו שיפוצים, הרחבות והתפתחויות בתחום הפדגוגי (והרחבה במספר הילדים והצוות), הגנים עצמם נושאים בגאון שמות עם משמעות היסטורית טעונה בהשראת מלחמת העולם השנייה. שמות גנים שהצוות החינוכי "נאלץ" לתווך ולהסביר לילדים שנולדו בעשורים הראשון והשני של המאה ה-21.

מרגש במיוחד עבורי (ועבור רבות מעמיתותיי בקבוצה) היה לבקר בקומפלקס הגנים "אנה פרנק"–גן שבו מתחנכים 104 ילדים בני  3-6. רוב הכיתות מחולקות לפי רמות גיל (3-4; 4-5; 5-6). רוב הילדים לומדים יחד עם אותו צוות חינוכי במשך שלוש שנים. בגן זה ראינו גם ילדים עם שיתוק מוחים, ילדים על הספקטרום ועם קשיים אחרים-קשיים שלא עמדו בשום שלב במרכז הדיון עם צוות הגן.

הסתבר מהרצאת הצוות החינוכי , מהתבוננות בתצוגת הספרים בגן, ומעיון בעלון שמציג את הגנים-שהשם אנה פרנק הוענק לגן זה, בשנת הלימודים 1967-1968. הגן עצמו  הוקם בשנת 1964-כגן השני של ה"רשת" ונשא בהתחלה את השם הזמני "Rosta Nova". בשנת הלימודים 1967-1968 נבחר במהלך אסיפת וועד קהילתי בהשתתפות מחנכים, הורים ואנשי עירייה השם אנה פרנק. השם ניתן כדי להנציח ילדה שנשללה ממנה הזכות לחוות ילדות. השם ניתן כמחאה על שלילת זכויות אדם גסה במהלך מלחמת העולם השנייה.  שם זה מחייב את הצוות להסביר מידי שנה לילדים בגיל הגן שמלחמת העולם השנייה על הזוועות שלה רחוקה מהם מאוד, את משמעות השם של הגן שלהם. הצוות החינוכי נראה בטוח בעצמו ליזום שיחות עם הילדים בנושא, לבקש השערות ולהציע הסברים. נראה אך טבעי לדבר עם הילדים על זכויות אדם, על כך שלא לכל הילדים בעולם מוענקות הזכויות המגיעות להם, על כך שבגנים שלהם זוכרים את העבר ומעניקים חינוך שונה.

מרגש במיוחד היה לראות בתצוגת ספרים מרכזית את עיבוד הקומיקס של פולמן ופולונסקי ליומן של אנה פרנק מתורגם לאיטלקית. ספר זה מוצג לצד גרסאות שונות ,קלאסיות, של יומנה של אנה פרנק.  הספר יצא לאור לפני חודשים אחדים וכבר נמצא בספריית הגן!

ראינו בכניסה לגן זה ניסיון מעניין נוסף לחבר בין העבר להווה. ראינו שרשרות של צילומים שמצד אחד נראה בהן ילד בגיל הגן ומצד שני מבוגר בגילים שונים. הסתבר שכחלק מציון 50 שנה לגן, בשנת 2014, יצרו המחנכות קשר עם ילדים שסיימו את לימודיהם בגן בתקופותיו השונות, וביקשו את השתתפותם בחגיגות, וגם צילום מהתקופה שבה ביקרו בגן וצילומים מתקופות מאוחרות יותר בחייהם. כך יצרו את שרשרות הצילומים שמוצגים כבר כמה שנים בכניסה לגן.

הנכונות להציג בעיר קטנה בצפון איטליה, ילדה יהודיה מהולנד, ממלחמת העולם השנייה, שנהרגה במחנה השמדה אושוויץ, כסמל לצורך ולהכרח לשמור על זכויות הילדים באדיקות, מייצגת בעיניי את היישום של תמצית האידאולוגיה שמחנכי ה"רשת" מצהירים שמנחה אותם: זכויות הילד, סולידריות, זיכרון היסטורי, העברה מדור לדור של מורשת היסטורית בין-לאומית ומקומית. אין זה מובן מאליו כלל וכלל בעולם של ימינו שכך נוהגים. אין זה מובן מאליו שמציגים ספר של אנה פרנק שהופק בישראל של שנת 2017.

אזכיר בקיצור שהשם "25 באפריל" ניתן לגן אחר בשנת 1947, לזכר תאריך השחרור של העיר רג'יו אמיליה (25.4.1945) מהשליטה הנאצית. מדובר בגן שנבנה על ידי תושבי העיר, לבנה על גבי לבנה בתום מלחמת העולם השנייה. הגן עבר לאחריות עיריית רג'יו אמיליה בשנת 1967. מעניין לציין גם שבמאי 2012 פקדה את העיר רעידת אדמה חזקה שגרמה לנזקים קשים למבנה הגן. הגן עצמו על ילדיו הועבר למבנה חלופי. כעבור שנתיים וחצי שבו הילדים לגן המקורי למבנה מורחב שהוספה לו עליית גג שבה נמצא אטלייה מרשים ביותר שבו יוצרים הילדים (על דרכי עבודה ויצירות של הילדים בפוסט אחר).

סיכום

פוסט זה שפורסם מייד עם חזרתי מסמינר לימודי במערכת החינוך לגיל הרך ברג'יו אמיליה נכתב לפני שכל התובנות והחוויות עובדו וגובשו. הוא מוקדש לעמיתותיי לקבוצה שיש סיכוי, אני מקווה, שתיהפך לקהילה לומדת שתקדם את החינוך לגיל הרך בישראל בהשראת כמה מהרעיונות שראינו את יישומם בגני רג'יו אמיליה. בדרך שמתאימה להקשרים המקומיים שלנו בישראל. הדגשתי בפוסט זה את השורשיות ואת התודעה ההיסטורית שהן חלק ממערכת החינוך ברג'יו אמיליה. עצם העובדה שגן נמצא ומתפתח באותו מקום ממש במשך 50 שנה מרגשת ביותר. שמות הגנים אינם סתמיים, אלא מייצגים ערכים מרכזיים של מחנכי רג'יו אמיליה. מדובר בגנים שמקדשים דמוקרטיה, זכויות אדם, קהילתיות וסולידריות אנושית. זאת לצד פדגוגיה קונסטרוקטיביסטית שעליה אעמוד בפוסטים אחרים.