נדרשים להתמודדות עם בעיות התנהגות: מאמץ משותף של גננות, מורים והורי הילדים ותמיכה משמעותית מצד הממסד החינוכי

ילדים, גננות' מורות, סייעות ובדרך עקיפה גם הורי הילדים נמצאים יחד וחיים במרחב הגני או הבית ספרי מספר רב של שעות. במרחב המשותף הזה, הולכים ונרקמים קשרים בין אישיים בין ילדים, בין מבוגרים ובין ילדים למבוגרים ונבנות הזדמנויות למידה.

לחיים בתוך המרחב החינוכי השפעה גדולה מאוד על הרווחה הרגשית של מחנכים וילדים כאחד. אחד הגורמים המשפיעים באופן דרמטי על איכות האווירה במרחב המשותף הוא קיומן של בעיות התנהגות של ילדים ולא פחות מכך דרכי ההתמודדות איתן.

בעיות ההתנהגות מעכירות את האווירה בגן, הן מקור למצוקה למורים וגננות וחשוב מכל, ללא התערבות שיטתית וממוקדת מנבאות קשיים תפקודיים, לימודיים ופגיעה ברווחה הרגשית של הילדים שמפגינים את אותן בעיות בגיל מבוגר יותר.

כשמדובר בילדים בגיל הרך שמפגינים בעיות התנהגות, ההתערבות חשובה שבעתיים בהיותה מסוגלת למנוע הסלמה של קשיים בעתיד. חשוב מאוד שגננות והורים ישתפו פעולה ביניהם לבניית תכניות התערבות מתואמות ומוסכמות אשר תלמדנה את הילדים להתמודד באופן קונסטרוקטיבי יותר עם תסכולים ומצוקות שמובילות להתפרצותן של בעיות ההתנהגות.

בפוסטים קודמים  כתבתי על תכנית להתמודדות עם בעיות התנהגות. יתרה מזו התייחסתי לכישורים חברתיים בגן שטיפוחם עשוי להפחית או למנוע הופעתן של בעיות התנהגות. כמו כן כתבתי על זיהוי קשיים חברתיים והתנהגותיים.

כדי להירתם להתמודד עם בעיות התנהגות, ולבנות ברית עם הורי הילדים, חשוב שנהיה מודעים להשפעת תפיסותינו ודרכי ההתמודדות שלנו על הילדים ועל התייחסויותינו לבעיות ההתנהגות שהם מפגינים. חשובה גם תמיכה במחנכות ובהורים (בין היתר תמיכה הדדית) וחשובה תמיכת המערכת החינוכית אשר תספק תנאיים להתמודדות חינוכית ואפקטיבית עם בעיות ההתנהגות של הילדים.

על חשיבות הויסות העצמי בקרב ילדים, הורים וצוותי הוראה

רבות נחקר ונכתב על חשיבות הטיפוח של כישורי ויסות עצמי של הילדים. על טיפוח היכולת שלהם לשלוט בביטויי הכעס והתסכול שהם חווים, לשלוט בהתנהגות ולגלות איפוק גם לנוכח מצבים מתסכלים והתגרויות או מה שנתפס על ידם כהתגרויות. אלא שטיפול  אפקטיבי בבעיות ההתנהגות של הילדים מחייב גם טיפוח יכולת של ויסות עצמי בקרב ההורים והמחנכים שמטפלים בבעיות אלו. באופן טבעי הפרת כללים, ותוקפנות שמופנית כנגד ילדים, מבוגרים או סביבה פיזית שנכללות לא אחת בבעיות ההתנהגות של הילדים, מעוררות את כעסם של המבוגרים ה"אחראיים". יתרה מזו, ריבוי בעיות ההתנהגות מעורר בקרב המבוגרים לא אחת רגשות ומחשבות של חוסר אונים, שאין מה לעשות. ועל כן לא אחת דרכי ההתמודדות המיידיות התגובתיות בבעיות ההתנהגות של הילדים עלולות להיות לא מווסתות. כעס מתפרץ על הילד. ענישה שאיננה תמיד קשורה למעשה. וגרוע מכל בניית מחסום רגשי בין המבוגר לילד. אף שתגובות אמוציונליות אלו מובנות ואנושיות הן לרוב מזיקות לטיפול בבעיה. וזאת כיוון שילד שמפגין בעיות התנהגות עושה זאת מתוך איזו מצוקה או קושי לשמור על גבולות. מתוך בנייה מצטברת של עוינות כלפי הסביבה ולעתים מתוך עיוות של המסרים של הסביבה. כדי לתקן בעיות התנהגות נחוצים מבוגרים מווסתים שחושבים על המצב, מנסים להבין אותו ולבנות תכנית פעולה מושכלת לבלימת ההידרדרות בהתנהגות הילדים ולהפחתת התוקפנות. תכנית כזו מחייבת שאף שנחמיר בהצגת גבולות על ההתנהגות  ונציג סטנדרטים ברורים של התנהגות מכבדת אנשים וכללים, ליבנו יצא אל הילד שמפגין בעיית ההתנהגות . חשוב שלא נדחה אותו. שנשדר לו שאנחנו בעדו והגבלות החופש הזמניות באות כדי לעזור לו  להתעשת ולארגן את התנהגותו.

על כן טיפול בבעיות התנהגות מחייב טיפוח אסטרטגיות של ויסות עצמי אצל המבוגרים לא פחות מאשר אצל הילדים. גם אנחנו, המבוגרים המטפלים בבעיות ההתנהגות של הילדים  צריכים ללמוד לספור עד 10 לפני שפועלים ולפעול רק אחרי הקדשת מחשבה לנושא. אחד הכלים שעשויים לסייע לויסות עצמי היא כתיבה חוזרת אודות אירועים מערערים. בקרוב אציג מחקרים של גננות ומורות שהשתמשו בהתערבות מעין זו שסייעה להן לווסת עצמן ולהצמיח מתוך הכתיבה החוזרת תכניות התערבות מיטיבות עם הילדים-תוך חשיבה על שימוש במשאבים שיש למערכת להציע להן.

יש לזכור גם שבנוסף למאמצים האישיים של ויסות עצמי, הכרחית תמיכה בגננות ובמורים מצד הממסד החינוכי. אתייחס לאופייה של תמיכה זו בהמשך לקראת סוף הפוסט.

גורמים משוערים לבעיות התנהגות כהנמקה להכרח בקיום ברית בין מסגרות החינוך לבית

ברוב המקרים  ילד מגיע לגן או לבית הספר עם גרעין של נטיות, מחשבות ודפוסי התנהגות שעשויים להביא להתפרצותן של בעיות התנהגות – בין היתר בתוך המסגרת החינוכית. בעיות התנהגות צומחות על רקע שילוב של גורמים פיזיולוגיים וסביבתיים. האופן שבו תווכו כללים וגבולות בבית ובמסגרות חינוך קודמות, וטיב הקשרים הבין אישיים עם הורים ומחנכים "קודמים" משפיעים על ההתנהגות של הילדים בהווה. לכן, בניית תכנית התערבות אפקטיבית לבעיות התנהגות  מחייבת בניית שותפות בין המחנכים להורים. וזאת כיוון שהתערבות בבעיות התנהגות מחייבת הן את המורים והן את הורי הילדים לפעול למען ויסות עצמי של הילד ובניית תשתית להתנהגות פרו -חברתית והתמודדות מקדמת עם תסכולים וקונפליקטים. יתרה מזו, חשוב שהמניע העיקרי בטיפול בבעיות ההתנהגות יהיה הבנת ההתנהגות עצמה, והבנת מחולליה המיידים האפשריים הן בגן והן בבית. חשוב שהמניע המרכזי יהיה להביא לתיקון ההתנהגות לטובת הילד עצמו ועתידו. לעתים מה שמקלקל הוא מניע של להוכיח לצד האחר שאין בעיה או להיפך שהבעיה איננה ניתנת לטיפול במסגרת החינוכית. על כן, חשוב להימנע מהאשמות של הצד השני : האשמות של ההורים שהגננת או המורה איננה עושה את עבודתה כהלכה או של המחנכת שההורים אשמים כי מתעלמים מבעיית ההתנהגות. הבנת המחוללים האפשריים של ההתנהגות לא חייבת להתפרש  כמציאת אשמים בהתנהגות. חשוב ללמוד לערוך אבחנה בין הבנת התופעה לבין האשמה של הזולת.

שותפות ותמיכה הדדית בין גננות , מורים והורי הילדים

מכל האמור לעיל משתמע שנדרש לבנות שותפות של ממש בין הורים לבין גננות ומורות סביב הטיפול בבעיות התנהגות של ילדים. ברית עם  כל ההורים: גם הורי הילד שמפגין בעיות התנהגות וגם הורי יתר הילדים בגן או בכיתה.

מהי המשמעות האופרטיבית של  שותפות זו? שגם הגן ובית הספר וגם ההורים מגויסים להבין את ההתנהגות ובהמשך לעשות את חלקם כחלק מתכנית ההתערבות. זה אומר שבשלב ראשון תיבנה הסכמה על הגדרת בעיית ההתנהגות וחשיבה על הנעשה בבית ובמסגרת החינוכית שתורם להמשכה של הבעיה. לדוגמה יכול להיות שבלי משים ילד מקבל חיזוקים חיוביים על הפרעות. יכול להיות שהגבולות שמוצבים לא לא נאכפים בעקביות. יכול להיות שמשמיעים איומים אבל בסופו של דבר הללו אינם מקוימים יכול מאוד להיות שהכעס על הילד מוכלל והוא מרגיש שהרבה מהמבוגרים בסביבה נגדו. שנטשו אותו רגשית , שלא מאמינים בו, שאין תקווה לשינוי.

את כל אלו נצטרך לתקן וכל צד-הגן ובית הספר  יצטרך לעמוד בהסכמים שיבנו. למשל לאכוף כללי התנהגות וגבולות. למשל לתת חיזוקים חיוביים אחרי כל פרק זמן שהילד מתנהג כהלכה. למשל להפסיק לאיים. למשל, לשבח את הילד על דברים טובים שהוא עושה. למשל לעדכן בעקביות את ההורים על כל שיפור קטן בהתנהגות הילד. למשל לתת פידבק חיובי לגננת או למורה על מאמצים עשתה לטובת הילד.

חשוב שהשיחות בין מחנכות להורים יכללו שיתוף בדרכי פעולה שנעשו במסגרת החינוך ובבית לרבות דיווח על מה עבד ומה לא עבד.

חשוב גם לטעת באמצעות שיחות ופעולות שלנו בהורים של הילדים ה"בלתי מעורבים"  את האמון בכך שאנחנו מטפלים במצב ודואגים לשלומם ורווחתם של כל הילדים.

http://sites.education.gov.il/cloud/home/Lemida_Merahok/Pages/itmodedut_rigshit.aspx

תמיכה של ממש מצד הממסד החינוכי

הימצאות של ילד או ילדים שמפגינים בעיות התנהגות בגנים ובכיתות בית הספר מערערת לא אחת את הצוות ואת הסדר באותה מסגרת. לעתים הפגנה של בעיות התנהגות מקשה על הלמידה בתוך המסגרת החינוכית עצמה.

הצוות החינוכי הנמצא ב"חזית" ההתמודדות הזו זקוק גם לידע איך לטפל בבעיות מעין אלו, ובניסיון מצטבר של התמודדויות, וגם לתמיכה רגשית ומקצועית מצד הממסד החינוכי.

חשוב שגננות ומורות תכרנה את העקרונות שהוכיחו את עצמם בטיפול בבעיות התנהגות במסגרת ההכשרה הבסיסית שלהן ולחיזוקם כחלק מההתפתחות הפרופסיונאלית שלהן. אבל ידע איננו מספיק. מעבר לשיתוף פעולה עם הורי הילדים, עליו הרחבתי בחלק הקודם, נדרש גם שיתוף הצוות בגיבוש ההסכמה על תכנית התערבות גנית או בית ספרית. ומעבר לכל אלו, נדרשת גם תמיכה מקצועית(אנשי מקצוע כגון יועצים ופסיכולוגים) שעשויים לעזור בחשיבה משותפת על המקרים. מתוך ניסיוני למדתי שרוב הידע על ההקשר של בעיות ההתנהגות נמצא אצל צוותי ההוראה. למדתי שתפקידנו כפסיכולוגים ויועצים הוא לגבש יחד עם הצוות ה"מקומי" את תכנית ההתערבות מתוך אמון בידע שלהם על ההקשר ובקשר שלהם עם הילדים. "תכניות מדף" משווקות על ידי המשרד כגון "מעגל הקסם" או "עוצמה" שבאות לטפח כישורים חברתיים וויסות עצמי בקרב התלמידים חשובות, אבל אינן מספיקות. שיחות עם ילדים כחלק מ"טיפול קבוצתי" חשובות אבל מה שנדרש בנוסף להן, הוא חניכה של הילדים וטיפול בהם תוך כדי ההתנהלות היומיומית בשיעורים, בזמן של פעילות חופשית, במשחק משותף עם ילדים אחרים, בזמן הארוחות במסגרת החינוכית.

 כאמור נדרשת תמיכה רגשית בגננות ומורות שמתמודדות ביומיום שלהן עם בעיות התנהגות קשות של הילדים. תמיכה גם בשיחות תקופתיות וגם על ידי הכנסת חונכות אישיות שתוכלנה לזמן מה כחלק מתכנית ההתערבות להשגיח על התנהגות הילדים. חלק מהתנהגויותיהם של הילדים מסכנות ילדים אחרים. ללא נוכחות של מבוגר נוסף, קיומן של בעיות התנהגות בחלק מהכיתות מפריע באופן ניכר להתנהלות החיים והלמידה בהן.

חשוב שגננות ומורות (וגננים ומורים גם כמובן) לא ירגישו בודדים במערכה. התחושה הלא נדירה  שהמערכת מפקירה אותם יחד עם הילדים היא תחושה קשה שמקשה על חשיבה יצירתית על תכניות התערבות מיטיבות. חשוב שנזכור שאנשים טובים עוזבים את המערכת עקב קושי של ממש להתמודד עם הפרעות של תלמידים, עם חוסר גבולות ועם בעיות התנהגות.

על כן, כמו שגננות ומורות צריכות לבנות תכניות התערבות לילדים שהן עובדות איתם, כך הממסד החינוכי המקומי והארצי חייב לבנות תכנית של ממש למתן תמיכה לאנשי השדה להתמודדות עם בעיות ההתנהגות. תכניות תמיכה אינן יכולות לכלול רק תכניות מדף שמשווקות לשטח. נדרשת תמיכה אישית ואפקטיבית לגננות ומורות שמתמודדות עם בעיות התנהגות קשות במסגרות שלהן.

לסיכום

בפוסט זה שנכתב לקראת יום המורה תשע"ח, הדגשתי את הצורך שמורים והורים שמתמודדים עם בעיות התנהגות ימצאו דרך לווסת את עצמם כחלק מבניית התערבות אפקטיבית עם הילדים. כל זאת כמובן, על בסיס ידע שמתמקד בעקרונות מניעה והתערבות בנוגע לבעיות התנהגות. יתרה מזו, כתבתי על הכורח לבנות שותפות בין הורים ומורים והדגשתי  שמורים וגננות זקוקים לתמיכה משמעותית מצד הממסד החינוכי. תמיכה  שכוללת תכניות, הדרכה אישית, תמיכה רגשית ותגבור בכוח אדם חינוכי במקרים של בעיות התנהגות קשות בכיתות ובגנים.