פוסט זה מתמקד בפרידות ומשמעותן לילדים צעירים, ולהורים והמחנכים שלהם. תחילת שנת הלימודים בגנים ובבית הספר כרוכה מצד אחד במפגשים חדשים ומצד שני בפרידה מהבית ומהמפגש היומיומי עם המשפחה, מהידוע ומהמוכר. גם סוף שנת הלימודים, ההתחלה הרשמית של הקיץ, התחלת חופשת הקיץ במערכת החינוך -כל אלו כרוכים בפרידות יותר גדולות ומודעות. נזכור גם לצד הפרידות ה"גדולות" ישנם גם "פרידות קטנות". הפרידות הקטנות הם חלק מחיי היומיום של כולנו-והן מצבים הנחווים על ידי תינוקות ופעוטות על בסיס יומיומי. ישנן גם פרידות קטנטנות שנחוות על ידי פעוטות-למשל כשהם נכנסים פתאום לחדר יותר מרוחק בבית או בגן שאין בו לזמן מה קשר עין ישיר עם מבוגרים או ילדים קרובים; ישנה פרידה קצרצרה מאבא כשכל המשפחה מתהלכת לה ברחוב ואבא נכנס לחנות לזמן מה ואימא נשארת עם הילדה בעגלה; או כשבלון הליום נחשק שזה עתה נקנה חומק לו ועף גבוה גבוה לשמיים ולא ניתן להשיגו. ישנה את הפרידה היומיומית הכרוכה בהליכה לישון; נפרדים מהורים או מבני משפחה אחרים בבוקר כשנכנסים למסגרת החינוכית; נפרדים מהבית. ישנן בחיי הילדים גם פרידות גדולות יותר; ההורים יוצאים למילואים או נוסעים לחו"ל; או מתגרשים ועוברים לגור בדירה אחרת; או במקרים נדירים הרבה יותר וקיצוניים מתים. בסוג היותר נדיר וקיצוני של פרידה לא אטפל בפוסט זה. העניין טופל בפוסטים קודמים.
פרידות קטנות מכינות את הילד לפרידות יותר גדולות. לכן חשוב לא לשאוף לכך שסביבת הילד תהיה כזו שהיא נטולת פרידות. ממילא הדבר גם בלתי אפשרי!
חשוב להבין שריבוי של התנסות בפרידות קטנות "מוצלחות" מדמויות קרובות מחזקות שני דברים אצל הילד: 1. את האמון שהאדם החשוב יחזור-יצירת ציפיות לחזרה של האדם הקרוב; 2. את האמון ביכולת ההישרדות של הילד גם בנפרד מהדמות הקרובה (בעיקר ההורים)-דהיינו פרידות מוצלחות עשויות לתרום לגיבוש הזהות העצמית של הילד כישות נפרדת.
חשוב להבין עוד משהו מרכזי בעניין הפרידה. פרידה נחווית כסוג של קריעה, נפרדות ממשהו רק כאשר האדם, הילד הקטן קשור לאותו אדם, בעל חיים או חפץ. זאת אומרת הפרידה היא הצד השני של מטבע שבצד האחר שלו יש קשר, חיבור. ולכן תהליך הפרידה והאופן שבו היא נחווית קשור באופן ישיר והדוק לאופי הקשר הקיים עם הישות שממנה נפרדים. דהיינו כדי שתהיה פרידה "טובה" שלא "מפרקת" את הילד רגשית חייב להיות קשר טוב בין המבוגר לבין הילד הנפרד ממנו. מציעה לעיין גם במאמר מעולה של ננסי בלבן על פרידות במסגרות חינוך לגילה רך ועל זיקות הגומלין בין פרידה לבנייה של אמון בסיסי.
כשנפרדים מישות חשובה (אדם או חפץ או חוויה כמו סרט או ספר) חווים סוג של קושי, מועקה. הילדים הצעירים התלויים יותר בישויות חיצוניות לקיומם בהשוואה למבוגרים, עשויים לחוות את הקושי של הפרידה בעוצמה גבוהה יותר. גם התופעה עצמה חדשה להם יחסית. יש להם בהתחלה פחות ניסיון בפרידות-ניסיון שהולך ומצטבר במהרה.
נשאלת השאלה מה עלינו כמבוגרים לעשות בעניין הפרידות של הילדים. כמבוגרים אחראיים על הילדים אנחנו מרגישים דחף לעתים להגן עליהם ולחסוך מהם את הצער של הפרידות. אלא שבגלל שהפרידות הם חלק מהחיים היומיומיים של הילדים חשוב, כחלק מהכשרתם לחיים האמיתיים, לעזור להם וללמד אותם לנהל את הפרידות ולהתנהל בתוך הפרידות בצורה שבונה את תחושות הרווחה הרגשית שלהם.
איך מתנהלים עם הילדים במצבי פרידה ואיך מכשירים אותם לנהל פרידות "טובות"?
אזכיר שלא ניתן ולדעתי גם אין זה רצוי לשאוף ל"מחיקת" העצב של הילדים שקשור לפרידה. המטרה היא לבנות תרחישי פרידות עם פעוטות שיסייעו להם בסופו של דבר ללמוד לנהל את הפרדות שלהם בצורה טובה: דהיינו בצורה שבה יבינו שרוב הסיכויים שהאדם שממנו הם נפרדים או החפץ או הישות האחרת שממנה הם נפרדים ישובו וכן שהם עצמם ימשיכו להתקיים גם אחרי הפרידה הזו וכמה פרידות נוספות.
ניהול פרידות בבית
כהורים או מטפלים בפעוטות חשוב שנבין שהם בשלב של למידה של "כללי המשחק" של הפרידה ולכן חשוב שנשתדל להקדיש זמן לפרידה נאותה מהילד גם כשהוא יוצא וגם כשאנשים חשובים לו יוצאים מהבית ונפרדים ממנו.
כבסיס לפרידות טובות חשוב שהילד יבנה קשר של התקשרות בטוחה, קשר שבו הוא נותן אמון במבוגרים שמטפלים בו. קביעות יחסית בזהות המטפלים היא דבר חשוב כמו גם היענות לצרכים של הילד. בעוד שבהחלט אפשרי שכמה מטפלים יצרו קשר של התקשרות בטוחה עם הפעוט(אימא, אבא או אימא אימא ואבא אבא, סבא סבתא, מטפלת, גננת, אח), אין זה סביר שהרבה מאוד אנשים יתחלפו בטיפול בפעוט.
כדי להקל על הפרידה חשוב להכין את הילד לקראתה, ולבנות סוג של טקס פרידה (לסמן שלום ביד, ללוות למעלית). עוזר כשהאדם שנשאר לשמור על הילד מחזיק אותו בידיים בשעת הפרידה או נותן לו יד. עוזר להגיד לפעוט שהאדם שממנו נפרדים יחזור ("אימא הולכת לעבודה, לסרט, לסבתא-אימא תחזור"). חשוב להשלים את הפרידה גם אם הילד בוכה. חשוב להימנע מחזרות של האדם הנפרד כדי להרגיע את הילד וזאת כדי לא ליצור אשליה אצל הילד שניתן לבטל פרידות מהיומיום שלו. במקביל חשוב מאוד לא להיעלם לילד כדי להימנע מהבכי של הפרידה. ככל הילד יראה את האדם העוזב כך הוא ייטיב להבין את הפרידה.
הליכה לישון קשה לעתים לפעוטות גם בגלל הפרידה מאנשי הבית האחרים. גם כאן חשוב לבנות שגרה שתחזור על עצמה מידי ערב. איסוף צעצועים . לומר "לילה טוב" לצעצועים ולאנשים שנמצאים בבית.
לסיוע בפרידות יומיומיות בכלל ולקראת שינה בפרט, אני ממליצה על הספר הקלאסי "לילה טוב ירח" מאת מרגרט וויז בראון שאויר על ידי קלמנט נרד, ותורגם לעברית על ידי מלצר. הספר יצא לאור בארה"ב בשנת 1947. בראון נפטרה בראשית שנות ה-50- והספר נמכר בעולם בשפות שונות בעשרות מיליוני עותקים ומשמש למיליוני ילדים בעולם להגיד לילה טוב לבובות, לרהיטים, לירח ולהיפרד מההורים ומהיום ולהיכנס לתוך השינה המנחמת.
ספר ילדים נהדר נוסף שהקראתו החוזרת מאפשרת שיחה עם פעוטות וילדים צעירים על פרידות הוא ספרו של מרטין ודל (איורים פטריק בנסון) "ינשופונים". ספר זה מטפל בפרידה מאמא ינשופה שיצא לצוד אוכל לגוזליה, על מחיר החרדה שהוא גובה, השמחה שבמפגש המחודש עם האם והתמיכה המנחמת שטמונה בקשר בין אחים. איוריו של הספר מוסיפים לדרמה שבסיפור ההמתנה של שלושת האחים שרה, פרסי וביל לאימא ינשופה בלילה, ביער החשוך.
ניהול פרידות במסגרות חינוך לגיל הרך
הכנסת תינוקות ופעוטות למסגרות חינוך(משפחתונים, פעוטונים, מעונות, גנים) הוא תהליך רגיש. אחד השלבים המאתגרים הוא הבכי של הפעוטות בתחילת השנה-בכי שנובע לרוב מקושי להיפרד מההורים במיוחד כשמדובר בהישארות במסגרות חינוך שבהן אנשים שאינם מוכרים לילד. הבסיס לקליטה טובה לתוך מערכת חינוך ולהקלה על הפרדות מההורים הוא קשר התקשרות טוב עם מטפלות, מחנכות או גננות במסגרת החינוך. הקליטה של הצעירים חייבת להיעשות כך שתאפשר בניית קשר אישי עם מבוגר מטפל אחראי. קליטה בקבוצות קטנות. היכרות עם תחביבי הילד. הכירות עם דרכי הרגעתו. הנחיה שההורים גם כשהם נוכחים בתחילת השנה יפנו את הפעוט בבקשות למבוגר מטפל בגן כדי לאפשר בנייה של קשר התקשרות בטוחה עם אותו המבוגר. קליטת קבוצות קטנות של ילדים לזמנים קצובים במקום את כל ילדי הגן עשויה מאוד לעזור. להרחבה על הסתגלות בתחילת השנה ראו פוסט שנקרא "להתחיל ברגל ימין").
כמו כן, חשוב שהילדים יכירו את כל "פינות" הגן לרבות השירותים. אצל תינוקות טיפול מקביל חופף של אחד ההורים והמטפלת המקבלת את הילד עשוי בתהליך של התניה לסייע לבניית קשר עם הפעוט. חפץ מעבר שפעוט מביא מהבית ומייצג את ואת המוכר עבורו עשוי לסייע (ראו פוסט בנושא חפצי מעבר).
אבל אחרי כל ההכנות מגיע גם רגע הפרידה מההורים. חשוב גם במקרים אלו שההורים לא ייעלמו וייפרדו מהפעוט כשמבוגר מטפל נותן לו יד או מחזיק אותו בידיים. חשוב שהפעוט ירגיש שיש מי שמטפל בו במסגרת החלופית ושההורים יגיעו לקחת אותו. חשוב לתת לפעוטות סימנים לגבי שעות החזרה של ההורים (אחרי האוכל, אחרי השינה). ככל שהילד ירגיש שייכות למסגרת החינוך הקולטת כך יהיה לו קל יותר להיפרד מהוריו. חשוב לקצוב בתחילת השנה את זמן הפרידה בהתאם לקלות שבה מוכן הילד להיפרד מהוריו. אבל חשוב באותה מידה לא להיכנס ולצאת בעקבות בכי של הילד. כי הכניסות והיציאות האלו של ההורים עלולות להקשות על הילד את הפרידה. חשוב לא להכניס שינויים בחיי הילד סביב הכניסה למסגרת חינוך. לא לזרז "גמילה" . גיבוש טקסי פרידה מהורים עשוי להקל כי נקלטת אצל הילד הקביעות של הטקס שכוללת בתוכה את השיבה של ההורה בסופו של דבר לקחת את הילד.
ספר ילדים שעשוי לסייע לילד לעבד את התהליך הפרידה מההורים והקליטה למסגרת החינוך הוא הספר של שולה מודן: "ליאור בכה כשאימא הלכה" (איורים יעל ליאור; אדם מוציאים לאור). ספר זה מציג תהליך שבו בנוסף לגננת, גמד קטן(שמייצג את הקול הפנימי של הילד, הביטחון שבקשר שמופנם בתוך תודעתו) מסייע לליאור להתמודד עם הפרידה מהאם. כשליאור הדומע אומר "אבל אני לא רוצה להישאר לבדי" משיב לו הגמד גיע גיע:" הסתכל…אתה בכלל לא לבדך. אני איתך, עירית הגננת איתך, הרבה ילדים איתך, … והמון צעצועים…".
לסיכום: בפוסט זה הגדרתי את מטרת החינוך סביב פרידות כלמידה של ניהול תהליך הפרידה. שבתי והדגשתי שאי אפשר, בעיניי גם לא צריך, למחוק את העצב שמתלווה לפרידה אלא, שיש ללמד את הילדים להתנהל במצב זה. הדגשתי שמטרות החינוך סביב פרידות הן: א. שהילד ילמד שלרוב מעגל של פרידות מסתיים במפגש מחודש עם הישות שממנה הוא נפרד; ב. שהילד ילמד שהוא מסוגל להתקיים כישות עצמאית גם בהיעדר האדם הקרוב שממנו הוא נפרד. בנוסף, נאמר שגם שפרידה טובה מחייבת בניית קשר של התקשרות בטוחה גם עם ההורים והמטפלים בבית וגם עם המחנכות במסגרות החינוך. ללא קשר טוב מסוג זה לא יכולה להתקיים פרידה טובה. הדגשתי את חשיבות טקס הפרידה החוזר ונשנה כשהילד מרגיש בידיים בטוחות שכשהוא נפרד. הזהרתי מפני היעלמות שעשויה להפחית את הבכי בטווח המיידי אבל להקשות על פרידות בעתיד. הצעתי גם על אפשור של שימוש בחפצי מעבר במסגרות החינוך והזכרתי ספרי ילדים אחדים שקריאתם החוזרת עשויה לסייע לעבד רגשית את עניין הפרידה ולאפשר להורים ולמחנכות לשוחח עם הילד על הפרידה, לשמוע ממנו מה מטריד אותו ולהכין אותו לפרידות נוספות כשהוא יחסית רגוע.
חשוב וכל כך נכון נושא הפרידה…כגננת אני נותנת המון מקום לנושא הפרידה בסוף השנה…חוויות של סיכום…שיחות לקראת צפוי… אולי כי לי אישית יש קושי בפרידה…ובכל שנה אני נקרעת מעצבות לקראת פרידה מהילדים… ואני צריכה גם זמן לעצמי לעבד את זה… באופן אולי גם סימבולי…אנחנו ממש גם מפנים את המגרות… כל ילד ניפרד מהמגירה שלו…מוציא את השם…מנקה את המגרה..מפנה את הציורים…נראה שזה מאוד ממחיש ואולי גם מכין אותם למשמעות של הניתוק… וכמובן שמה דגש על השמחה הגדולה לצד הקושי…..
תודה רבה יפית על ההתייחסות שמאירה על משמעות הפרידה לגננות ולא רק לילדים. מה שאת כותבת רק מדגיש את היות הפרידה הצד השני של מטבע הקשר הטוב בין אנשים במקרה שלנו בין גננות לילדים.
לקראת המעבר של משפחתנו לעיר אחרת, אשמח לעצות לניהול הפרידות מהבית, השכונה המוכרת, החברים, המסגרות החינוכיות.. בני הבכור יעלה לכיתה א' והצעיר לגן עירייה.
חשבנו לעשות לכל אחד מעין מסיבת פרידה חווייתית עם כמה חברים. אולי להתייחס בגנים או להכין מחברת זכרונות..
לא בטוחה עד כמה להתייחס מבלי להעצים את הקושי ומה כדאי שיהיו עיקרי התכנים המרכזיים שנעביר לילדים.
שלום רונה,
מעברים אינם קלים לילדים ולמבוגרים אבל הם חלק מהחיים ורובנו הגדול מיטיבים בסופו של דבר להתמודד איתם.
אני חשובת שחשוב מאוד להיפרד מהסביבה המוכרת גם אם הדבר מסב עצב זמני. מסיבה שכזו יש בה הכרה בצורך להתנתק מהסביבה המוכרת. הייתי מעודדת את שני הילדים לכתוב ברכות לילדים שמהם נפרדים ומבקשת מהורי הילדים לכתוב לילדים שלך ברכות.
בנוסף, חשוב בעיניי לנצל את חודשי הקיץ להכיר את הסביבה החדשה. לטייל בה ולהתיידד איתה.
לנסות להכיר ילדים מהגן ומהכיתה החדשים.
לערוך ביקורים בסביבת הגן ובית הספר.
לא רק פעם אחת.
אולי כשתהיו בסביבה החדשה לעודד את הילדים לצייר בחלק אחד מהדף את הבית ה"ישן" ובצד השני של הדף את הבית ה"חדש"
גם הייתי מדבת עם הילדים בגלוי על ציפיות מהגן על חששות.,בקיצור להכיר ב"רגליים" את הסביבה, להכיר ילדים שלומדים בכיתה החדשה, ולדבר-לא לפחד מזה שהילדין מדברים על חששות.
בהצלחה. קלודי