פוסט זה נכתב בעקבות שני אירועים: 1. דו"ח וועדת פלמור שבחנה את היחס ליוצאי אתיופיה בישראל והגיש המלצות מיידיות לתיקון המצב(ראו את מאמרו של דני אדינו אבבה "צעד ראשון לשינוי" שהתפרסם בידיעות אחרונות מיום שישי, 29.7.2016, וממנו שאבתי את המידע שאציג בהמשך).2. ממצאי מחקר של רחל (אסרסש) אינגדאו-שהשלימה לא מכבר את לימודי התואר השני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך – מחקר שהתמקד בדעות קדומות של הורים כנגד גננות ממוצא אתיופי.
דו"ח אמי פלמור(אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים) מציג תמונה קשה לגבי הגזענות וההפליה נגד יוצאי אתיופיה בישראל- אבל כאזרחים שחיים במדינה ומעורבים בנעשה בה, איננו מופתעים ממנה. בדו"ח נקבע כי: "זה שנים חווים יוצאי אתיופיה יחס מפלה מצד הממסד ומצד אזרחי ישראל, הדרה מהמרחב הציבורי, הפליה בהשכלה ובתעסוקה, סטיגמות וסטאיאוטיפים שליליים, ואף חשופים לגילויי אלימות פיזית ומילולית". הדו"ח של וועדת פלמור חשוב לדעתי משתי סיבות: א. הנכונות האמיצה לקחת אחריות על ביטויי ההפליה המתגלים במדינת ישראל;ב. ההמלצות המעשיות המתלוות לדו"ח. מסקנות הוועדה נוגעות לשלושה תחומים: טיפול בתלונות, כלים משפטיים ו"הנכחה חיובית" של יוצאי אתיופיה. פוסט זה, שעוסק בממשק בין חברה לחינוך, מבקש להתמקד בהיבט השלישי: "הנכחה חיובית", שאחד מביטוייה החשובים הוא הימצאות רחבה במערכת החינוך של גננות, גננים, מורות,מורים, מנהלות ומנהלים של מסגרות חינוך שהם יוצאי העדה האתיופית.
חשוב בעיניי ביותר שילדות וילדים יכירו את יוצאי העדה בעמדה של אנשים שמשפיעים על חינוכם; בעמדה של סמכות חברתית ומקצועית. לשם כך חשוב לעודד את יוצאי העדה לפנות ללימודי חינוך וחשוב לא פחות שהורי הילדים-אנחנו-נשמח על הצטרפותם למערכת בתפקידים של מחנכים ומנהלים, נסמוך עילהם ונתייחס אליהם לפי דרכי הפעולה שלהם כמחנכים ולא לפי צבע עורם.
רחל(אסרסש) ערכה מחקר(שאת ממצאיו המרכזיים היא תפרסם בהמשך) שמתמקד בדעות קדומות וסטריאוטיפים של הורי הילדים כנגד גננות ממוצא אתיופי. המניע לכתיבת המחקר כחלק מעבודת גמר אמפירית בתואר השני שלה בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, היה מצד אחד תגובות תמוהות של הורים להיותה גננת יוצאת אתיופיה לצד קשר טוב, אמיץ ומשמעותי עם הילדים ועם הוריהם בעקבות היכרות קרובה שלהם איתה.
אחד ההביטים המעניינים במחקרה של רחל מתייחס לרתיעה של אנשים למלא את שאלוני הדעות קדומות והסטריאוטיפים. אנשים רבים נרתעו מהשאלות הישירות שהתייחסו לאופן שבו הם רואים את בני העדה. הניגוד הזה בין ביטויים רבים ובוטים של הפליה וגזענות ביומיום שלנו, לבין רתיעה מלהתייחס התייחסות ישירה אליהם יוצר בעיה. כי זה שאנשים נרתעים מלמלא שאלונים ו"להסתכל במראה" משאיר את בעית ההפליה מוחבאת מתחת לשטיח. שמירה על דיבור בעל "תקינות פוליטית" לא יסייע למגר את תופעת ההפליה והגזענות. לכן דו"ח פלמור האמיץ הוא חשוב כל כך. כי ללא אבחון הבעיה, לא יימצא לה פתרון. בסופו של דבר היו מספיק משתתפים במחקר שבו נמצאו ביטויים של דעות קדומות כנגד בני העדה וגננות יוצאות העדה שרחל תתייחס אליהם במאמר שתכתוב.
ילדי הגן מציירים את הגננת רחל (אסרסש)
בצילום זה אנחנו רואים את רחל מציגה בגאווה את ציורי הילדים בגן שבניהולה; הילדים נתבקשו על ידי רחל לייצג אותה -הגננת שלהם. צילום זה הוצג בתערוכה במכללת לוינסקי במסגרת הכנס "מפגשים מאירים בגיל הרך" אשר התקיים בחנוכה תשע"ו. הגישה הפתוחה הזו שמזמינה התייחסות ייצוגית של הילדים היא מן הדברים שכדאי ללמוד מרחל .
היבט מעניין נוסף שנוגע לחוסר הנראות של יוצאי אתיופיה בתפקידי השפעה וסמכות, קשור לכך שגם אחרי חיפושים מרובים לא מצאנו מחקרים בחו"ל או בארץ שמתמקדים בדעות קדומות וסטיריאוטיפים כנגד מורים ממוצא אפרו אמריקאי (בארה"ב) או יוצאי אתיופיה (בארץ). נמצאו מחקרים שהתמקדו בדעות וסטריאוטיפים כנגד תלמידים ומשפחות. דהיינו ה"תופעה" שעמדות כלפי מורים אפרו אמריקאים (בארה"ב) או יוצאי אתיופיה בארץ לא נחקרה.
מעבר לטיפול בהפליה והגזענות הממסדית, ילדים, גננות, מורות ומורים יוצאי העדה עשויים להתקל בהפליה על בסיס יומיומי במסגרת האינטראקציות היומיומיות שלהם עם אזרחים מן השורה. ההפליה והגזענות יוצאת מאיתנו, אזרחים מן השורה שאינם יוצאי העדה וצבע העור שלנו במקרה, בהיר יותר. לנו כאזרחים, כהורים לילדים בגן ובבית הספר, כגננות ומורים שאינם יוצאי העדה, תפקיד קריטי במיגור הגזענות. חשוב שנלמד להכיר ולהעריך אנשים על בסיס התנהגותם ומקצועיותם ולא על בסיס השתייכותם העדתית. הכללתם של גננות, מורות ומורים במערכת החינוך בתפקידי הוראה וניהול של מסגרות חינוך עשויה לשנות את הדימוי של יוצאי העדה בעיני הילדים והוריהם. על כן חשוב כל כך לעודד את השתלבותם של יוצאות ויוצאי העדה במערכת החינוך בתפקידים של מורות, מורים , מנהלות ומנהלים. חשוב שנלמד לשמוח על הצטרפותם. חברה שבה יהיו מורים , מנהלות ומנהלי בתי ספר וגננות יוצאי אתיופיה תהיה חברה בריאה וחסונה יותר.
גזענות והפליה הן מחלה חברתית קשה שגורמת למצוקה ולאלימות. גזענות והפליה עשויות להיות מופנות כנגד קהלים שונים בנסיבות שונות. המורה גין אליוט(Jane Eliott) הגתה ויישמה בכיתתה(כיתה ג') ניסוי חברתי שהפך לסרט תיעודי קלאסי להדגמת תהליך הבניה של דעות קדומות והפליה. הסרט נקרא בעברית "עין הסופה" ושמו המקורי הוא A class divided. במסגרת הניסוי היא ההודיעה יום אחד שהילדים כחולי העיניים הם מוצלחים יותר, חכמים יותר ולכן יינתנו להם פריבילגיות. זאת ועוד, היא עודדה את כחולי העיניים לשחק רק עם כחולי עיניים אחרים ולא לערב את חומי העיניים במשחקיהם. כדי להקל על הזיהוי היא סימנה את חומי העיניים באמצעות סרט בד שהוצמד לשרווליהם. הנחיותיה אלו הביאו עד מהרה לביטויי עליונות, הדרה ואף תוקפנות של כחולי העיניים בעלי זכויות היתר ולביטויי מבוכה ומצוקה לילדים חומי העיניים. למחרת ג'ין אליוט שבה לכיתתה והודתה בטעות. היא טעתה באומרה שכחולי העיניים הם המוצלחים. היא טענה הפעם שחומי העיניים הם המוצלחים, החכמים הילדים שמגיעות להם זכויות יתר. עד מהרה אותן תופעות של הפליה והדרה הופנו על ידי חומי העיניים כלפי כחולי העיניים. המורה דנה עם הילדים לבסוף וכיוונה את הדיון לכך שצבע העיניים איננו חשוב או צריך לקבוע מעמדות חברתיים. אליוט נקטה בצעדים שאז וגם היום נחשבים לעתים כשנויים במחלוקת, כדי לתרום להפחתת הדעות הקדומות כנגד אפרו אמריקאים על רקע צבע עורם. היא הראתה לילדים שצבע העור הוא אלמנט שרירותי וכאמור ההפליה יכולה להיות פעם מופנית כנגד קבוצה אחת ופעם אחרת כנגד קבוצה אחרת.
אינני מציעה שנערוך ניסויים שכאלו בבתי הספר שלנו! אני מציעה שנהיה מודעים לאפשרות שכל אחד מאיתנו עלול לשגות בדעות קדומות ולהפלות אנשים המשתייכים לקבוצות אתניות שונות משלנו. חשוב שנודה בדעות הקדומות שלנו ושנילחם בהן. חשוב לא להסתתר מאחורי הצהרות של תקינות פוליטית שמונעות לעתים התמודדות עצמית אמיצה עם דעותינו הקדומות. אחד הביטויים של התגברות על דעות קדומות הוא היכולת לקבל ולכבד מורים וגננות של ילדינו שצבע עורם שונה משלנו!
פרסם את זה מחדש ב-.