סביבה מטפחת מסוגלות עצמית אצל ילדים, הורים, גננות ומורים

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

מסוגלות עצמית (self-efficacy ) היא כישור מרכזי שהוצע והוגדר על ידי בנדורה (Bandura, 1997) ומהווה אבן יסוד להבנת תהליכי התמודדות של אנשים עם אתגרים בחייהם היומיומיים, במצבים מגוונים. מסוגלות עצמית  מתמקדת באמונה של האדם ביכולת שלו לבצע משימות ולממש מטרות שהוא מציב לעצמו. מה שבנדורה הציע לראשונה בשנות ה-70 של המאה הקודמת ופיתח בהמשך נחקר רבות בהקשר של הישגים לימודיים של ילדים, בהקשר של מסוגלות עצמית של מורים והורים. פוסט זה מוקדש לנושא כיוון שאמונות לגבי המסוגלות העצמית משפיעות באופן משמעותי על התפקוד שלנו בכלל ועל התפקוד של ילדים  כמו גם על התפיסה העצמית שלנו. מהטמה גנדי אמר בהקשר זה: "אם יש לי אמונה שאני יכול לעשות משהו, אני סמוך ובטוח שארכוש את היכולת לעשות זאת גם אם יכולות זאת איננה מפותחת דיה אצלי מלכתחילה".

הספר של פאדל עלי "ילד על מדרגות העולם", איורים מאת שרחף ואכד בהוצאת הקיבוץ המאוחד נראה לי מתאים במיוחד לפוסט זה.

המניע לכתיבת פוסט זה הוא צפייה תדירה במצבים שבהם למרות כוונות טובות של הורים, יועצים, מדריכים ומפקחים הללו אינם עושים די כדי לחזק את אמונות המסוגלות העצמית של הילדים, הוריהם או של המורים. לעתים, אנחנו נתקלים במצבים שבהם פעולות מחבלות בגיבוש אמונה של מסוגלות עצמית בקרב ילדים, הורים ומחנכים.

מטרת הפוסט הוא אפוא להביא להבנה לגבי חשיבות האמונות של מסוגלות עצמית בקרב ילדים, הורים ומחנכים ולגבי תהליכים שמשפיעים על גיבושן. בעקבות זאת, הפוסט מבקש להניע לחשיבה ולעשייה בסיטואציות יומיומיות שתורמות לבנייתן של אמונות של מסוגלות עצמית בקרב ילדים, הורים ומחנכים. אני כורכת את המסוגלות העצמית של הילדים, המחנכים והורי הילדים יחד כי אינטראקציות בין שלושת "גורמים" אלו משפיעות על המסוגלות העצמית של כל אחד מהם ושל שתי הקבוצות האחרות. דהיינו פעולות של הורים משפיעות על המסוגלות העצמית של עצמם וגם על אלו של הילדים ושל המורים. פעולות שהילדים עושים משפיעות על המסוגלות העצמית שלהם כמו על זו של הוריהם ומוריהם וכך הלאה. אני מאמינה שחשוב שנבנה סביבות חיים ולמידה שמאפשרות לכל האנשים שחיים בהן לגבש לעצמם אמונות של מסוגלות עצמית-סביבות מטפחות מסוגלות עצמית. 

כדי שיהיה לנו ברור על מה אנחנו מדברים, אני מציעה שתעיינו בטבלה שמופיעה למטה ובה דוגמאות  למחשבות שקשורות למסוגלות עצמית בסיטואציות יומיומיות בחיי ילדים, הורים ומחנכים פורמאליים. אתם מוזמנים להוסיף לרשימה היגדים משלכם.

טבלה 1: אמונות שקשורות למסוגלות עצמית בקרב ילדים בגיל הרך, הורים ומחנכים

מעיון בטבלה אפשר להתרשם שאמונות של מסוגלות עצמית עשויות להתמקד בלמידה, במצבים חברתיים, בכישורי ההורות או ההוראה שלנו. אני מבקשת להוסיף שייתכן שלאדם אמונות של מסוגלות עצמית גבוהה בתחום אחד (למשל במצבים חברתיים) וחוסר אמון בעצמו בתחומים אחרים (בלימודי החשבון לדוגמה). אדם יכול להרגיש מסוגלות עצמית גבוהה באשר לתפקודו ההורי ונמוכה באשר לתפקודו המקצועי ולהיפך.

 לסטודנטים להוראה ולמי שמתעניין לחקור את הנושא מציעה בחום אתר עשיר ובו מקורות שכוללים הגדרות וממצאים מחקרים שנוגעים למסוגלות עצמית נבנה על ידי Pajares שהרבה לחקור ולכתוב בנושא.

לפני שאכתוב על דרכים שבאמצעותם ניתן לשפר את התפקוד שלנו ולתרום לשיפור התפקוד של הסובבים אותנו באמצעות גיבוש אמונות של מסוגלות עצמית, אתייחס לתהליכים שבנדורה הציג  כמרכזיים בתהליך גיבוש המסוגלות העצמית:

1. התנסות במשימות שמוכתרות בסופו של דבר בהצלחה. ככל שאדם מתנסה מצליח בסופו של דבר להשלים משימות שהציב לעצמו, תוך שבדרך מיטיב להתמודד עם קשיים ואתגרים, כך "מפלס" המסוגלות העצמית שלו עולה. כך הוא מאמין ביכולת שלו להתמודד עם משימות. באמצעות תהליך זה לומד האדם לפתח אמונה ביכולתו להשלים משימות על בסיס התנסויות מוצלחות שלו.
2. צפייה מזדמנת במודל(עדיף מתמודד לא כזה שמצליח מייד) -באדם אחר שמתמודד בסופו של דבר בהצלחה עם משימה דומה. צפייה במודל מתמודד עשויה להביא את האדם להאמין שאם מישהו אחר מנסה ומצליח גם הוא עצמו (הצופה) יצליח להתמודד עם משימה דומה.
3. שכנוע על ידי מישהו שאתה יכול להתמודד בהצלחה  עם המשימה; שיש לך את היכולת. חשוב לציין שבנדורה התייחס לכך שלא מדובר בשבחים ריקים מתוכן אלא בהתייחסות מותאמת והולמת את המאמצים של האדם המתמודד. משובים עשויים גם להשפיע לרעה על אמונות של מסוגלות עצמית של היחיד.
4. עוררות פיזיולוגית רגשית. מדובר במה שאדם חש פיזיולוגית בשעת ההתמודדות עם משימות ולא פחות חשוב מכך איך האדם מסביר לעצמו את מה שהוא מרגיש. עוררות פיזיולוגית עשויה להתפרש כסוג של התרגשות שאם היא מלווה במחשבה שהתרגשות טבעית והיא קשורה להתנסויות כאלו-היא עשויה לתרום להתמודדות טובה עם המשימה ולעליית מפלס המסוגלות העצמית. מנגד העוררות הפיזיולוגית-הרגשית עלולה להתפרש כחרדה , להיות מלווה במחשבה שהאדם לא מסוגל להתמודד ולכן עוררות זו עלולה לשתק ולהפריע להתמודדות טובה.

מהגדרת המסוגלות העצמית, ותיאור התהליכים שמסבירים את בנייתה ניתן לגזור מספר עקרונות אשר ינחו אותנו בתכנון סביבה שמאפשרת לכל האנשים הנמצאים בה לפתח מסוגלות עצמית:

1. חשיבה על דרכי ההתמודדות שלנו ועל הצפי להצליח משפיעה על ההישגים שלנו;
2. העשייה המתמידה עצמה, הנכונות להתנסות הלכה למעשה ולמצוא דרכים לתקן טעויות ותקלות תמודדות משפיעות על האופן שבו אנחנו חושבים על היכולות שלנו;
3. למרות שאמונות לגבי מסוגלות עצמית ממוקמות בתוך התודעה של היחיד-הפיתוח שלהן מתרחש בהקשר של קשרים עם אנשים אחרים: בני משפחה, עמיתים, בעלי תפקידים אחרים ממונים עלינו וכפופים לנו.

הבנת התהליכים שמסבירים כיצד נבנות אמונות של מסוגלות עצמית עשויה להוביל לצעדים שניתן לנקוט בהם על מנת לבנות סביבה שמטפחת מסוגלות עצמית אצל אנשים שחיים בה.

איך בונים סביבת חיים וסביבת למידה מטפחות מסוגלות עצמית?

• לעצב סביבה שמעודדת התנסות במשימות חברתיות ולימודיות על ידי התאמת המשימות לילדים ולמבוגרים (לטעמיהם האישיים וליכולותיהם), הצעת מגוון לבחירה ובניית אווירה רגשית סובלנית לטעויות. חשוב לזכור שאחת הדרכים החשובות ביותר שתורמת לפיתוח אמונות של מסוגלות עצמית היא התנסות מוצלחת!
• לעודד אצל ילדים ומבוגרים כאחד פתרונות יצירתיים, התמדה וגילוי של הבנה לטעויות: של עצמם ושל הזולת.
• לעודד שינוי אסטרטגיות התמודדות (הן כשמדובר בלימודים והן כשמדובר במצבים חברתיים) לנוכח היתקלות בקשיים. כך בונים גמישות.
• להדגים ולהציע דיבור פנימי שמביע ציפייה להיתקלות בקשיים וליכולת להתגבר עליהם: "אני יודעת שזה קשה, אבל אני יכולה",  "יכול להיות שיהיה לך קשה אבל תחשוב ותמצא דרך להתמודד" וכך הלאה.
• להוות מודל של התמודדות מתקנת טעויות עבור אנשים אחרים. לקחת אחריות על טעויות ולהראות לאחרים איך מתקנים אותן.
• להציע תמיכה רגשית  למתמודדים (ילדים ומבוגרים כאחד).
• לצפות לקבלת תמיכה רגשית מאחרים בשעה שאתה עצמך מתמודד.
• להציע לאחר פיגומים שכוללים לעתים ניסוח שאלה מחדש, שינוי משימה ובלבד שהוא ישלים בעצמו את המשימות.

לצד צעדים מעודדי סביבה שמטפחת אמונות של מסוגלות עצמית רצוי להתייחס לצעדים שמפריעים לטיפוח אמונות כאלו.

1. בניית ציפיות כאילו התמודדויות עם קשיים הן עניין חלק, נטול מהמורות; ההימנעות מדיבור על קשיים ובעיות-יקשה על האדם בשעת ההתמודדות עצמה ויפריע לבניית אמונות של מסוגלות עצמית. המחשבה שעלולה להתעורר היא "שמשהו לא בסדר אצלי; שאין לי יכולות", אחרת הייתי מתמודד בקלות.
2. ייעוץ שכולל טיפים מדויקים איך לנהוג במצבים מסוימים במקום הדרכה שכוללת עקרונות להתמודדות עם אותם מצבים. טעות זו נעשית על ידי יועצים להורים ולמורים. מלמדים דרכי התמודדות עם קשיים באמצעות רשימות של  "טיפים". הבעיה עם הטיפים שלא תמיד הם מותאמים למצב, לילדים או לאופיים של ההורים והמורים. חוסר ההצלחה להתמודד עם מצבים מורכבים בדרך המומלצת עלולה להתפרש כחוסר אמון ביכולת.
3. לבצע את המשימה במקום הילד או ההורה. (להלביש את הילד  גם כשהוא מסוגל עם מאמץ להתלבש לבד; להרכיב בעצמך את הפאזל; להרגיע את התינוק במקום לאפשר להורה להרגיע אותו; לפתור תרגיל בחשבון במקום להציע פיגומים).
4. לכעוס על טעויות ונסיונות התמודדות לא מוצלחים.
5. לבנות סביבה "סטרילית" ומקובעת מצד אחד או מתוחה ולא נעימה מבחינה רגשית מצד שני.