החלטתי לכתוב על התמודדות עם בעיית השקרים והגנבות אצל ילדים בעקבות שאלה של סטודנטית שלי מהתואר השני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך. הסטדונטית שאלה אותי האם ניתן להתייחס לגנבות של ילדים בגיל גן חובה כאל תופעה התפתחותית. במקרה הספציפי שהיא סיפרה לי עליו (אין לי מושג כמובן מה זהות הילד), דובר על ילד בגן חובה שמרבה לקחת פריטים של ילדים ומבוגרים לא לו ולאחסן אותם הן בבית והן בגן (מדובר בכיתה גנית בתוך בית ספר). אימו של הילד המדובר מקפידה להחזיר חלק מהשלל שנגנב מילדי הגן לגננת. אני כותבת חלק מהשלל כיוון שעל בסיס ניסיוני, אני משערת שהילד מצליח להחביא חלק מהשלל כך שלמרות הרצון הטוב של ההורים- הם לא ימצאו את הכול. שיא ה"ביצועים" של ילד זה היה בכך שלקח ממורה בבית הספר את הנייד והחביא אותו במקום שונה ממחבואיו הרגילים. הנייד נמצא רק למחרת היום והוחזר למורה.
השבתי לסטודנטית על בסיס ניסיוני בעבודתי כפסיכולוגית ילדים שבמקרה הזה לא הייתי מתייחסת אל ההתנהגות כ"תופעה התפתחותית" אלא מטפלת בילד בשני מישורים: 1. מישור התנהגותי –התייחסות עקבית שמבטיחה שהילד לוקח אחריות על התנהגותו – לפחות כל פעם שנתפס בגניבה ומשתכנע להחזיר את השלל לבעליו החוקיים; 2. מישור טיפולי מקצועי-נדרש בעיניי לגבש עם הצוות הטיפולי של בית הספר, בשיתוף מלא של הורי הילד, הערכה שמתמקדת בגורמים אפשריים שמביאים את הילד לגנוב באופן סדרתי דברים מחבריו וצוות בית הספר (אין לי מידע אם ילד ספציפי זה גנב גם מהוריו-סביר לשער שכן). בעקבות הערכה מקצועית של הגורמים לגנבה, מתבקש לגבש תכנית טיפולית שמתמקדת בשורש הבעיה שהובילה לגנבות. הגישה לילד שגנב חייבת להיות מצד אחד תקיפה וישירה ("גנבת-אתה חייב להחזיר הפריטים אינם שייכים לך-מישהו אחר סובל מחסרונם") ומצד שני סובלנית, אמפתית ולא מאשימה. חשוב לסיכום שהורים ואנשי חינוך ישדרו אמפתיה ונחישות. שילוב זה סביר שייתן לילד תחושה של ביטחון ויאפשר להודות ב"מעידה" ולתקן את נזקיה על ידי החזרת השלל.
אנמק את התייחסותי ובהמשך אציג עמדה עקרונית שמציעה דרך התייחסות לשקרים וגנבות של ילדים כפונקציה של גיל, השכיחות והחזרתיות של התופעה.
באשר למישור ההתנהגותי: הכרחי להביא את הילדים הלוקחים דברים ללא רשות או גונבים להחזיר את השלל משתי סיבות: א. הפריטים הגנובים מבלי שיתגלו משמשים כחיזוקים חיוביים טבעיים לגנבות. ככל שהילד יצליח לגנוב פריטים ולהסתיר אותם מההורים, ומהמחנכות והילדים האחרים בגן או בבית הספר, כך ניסיונות הגניבה העתידיים שלו יגברו, כיוון שבאופן טבעי הגנבות משתלמות. החזרת הפריטים שמלווה מן הסתם בסוג של אי נעימות עשויה לתרום לניתוק זרם החיזוקים החיוביים לפעולת הגנבה. יתרה מזו, יש בתהליך ההודאה בטעות ובגיבוש ההחלטה שמתקבלת לרוב בתמיכת המבוגרים בסביבה, להחזיר את השלל, צעד לכיוון הגברת המודעות שהגנבה איננה מתקבלת חברתית ושה"לקיחה" היא בעצם גנבה לכל דבר ועניין. עם זאת, חשוב מאוד להתייחס למעשה הפסול ולא לאדם. חשוב לא לקרוא לילד גנב ולא לאיים בשליחה לבית הסוהר. חשוב בשיחה עם הילד לגלות אמפתיה עם הקושי לעמוד בפיתוי לא לגנוב לצד הדרישה לעמוד בנורמות של החברה. במישור הטיפולי-מקצועי מנסים למצוא את "שורש הבעיה", את הקושי שהוביל לאמץ את הגנבה כפעולה שבשגרה, כדפוס פעולה מועדף. במקרים מהסוג שהסטודנטית תיארה, לעתים קרובות (לא תמיד) בעיית הגנבה עשויה להתגלות כסימפטום לחוסר או קושי או קונפליקט של הילד בתוך משפחתו או בקרב קבוצת העמיתים. ייתכן שההסלמה בגנבות של הילד שאת סיפורו הבאתי בפתיח היא סוג של קריאה לעזרה, מלווה בהתגרות: "תתפסו אותי!". במקרה של גנבות חוזרות ונשנות לא הייתי עוברת לסדר היום ללא בדיקה מעמיקה, למרות שהילד הוא רק בן חמש או חמש וחצי.
חשוב לבדוק כל מקרה לגופו כי המערך של הגורמים שעשויים להביא ילדים לגנוב עשויים להיות שונים במקרים שונים. לעתים מדובר בתחושה של הילד שאינו מקבל מספיק תשומת לב, או ילד אחר (בדרך כלל בגיל בי"ס יסודי עשוי לגנוב בהשפעת לחץ חברתי של ילדים אחרים, או מתוך בדידות ותחושה של ניכור בגן או בבית הספר).
היבטים התפתחותיים שקשורים לשקרים וגנבות
שקרים וגנבות אצל ילדים בגיל הגן ובית ספר יסודי הם תופעות שכיחות. שקרים יש לומר בכנות שכיחים אצל בני אדם במהלך כל חייהם. אין זה אומר שיש להשלים עם התופעות האלו וזאת כיוון שהן פוגעות בילדים עצמם וכן בקורבנות השקרים והגנבות. שקרים פוגעים במרקם הקשרים הבין-אישיים בין אנשים שהם סוג של בסיס לרווחה הרגשית של כולנו.
אופן ההתבוננות בגנבות ושקרים מחייבת הסתכלות התפתחותית שהרי אין משמעות הגנבה או השקר בגיל שנתיים או שלוש כמו בגיל 10 או כמו בגיל 20.
מקובל להתייחס לשקרים ול"לקיחות" השכיחים ביותר של פעוטות עד גיל 3 כאל תופעות התפתחותיות שאינן מעידות על בעיה כלשהי. לפעוטות אין ממש כוונה לפגוע. עם זאת למידה של נורמות מתרחשת מן ההתחלה וחשוב לשכנע פעוטות להחזיר חפצים שלקחו מילדים אחרים או מחנויות או מגנים. חשוב לא רק לשכנע אלא לוודא שהשלל מוחזר. בגיל הגן תופעות אלו שכיחות. מתייחסים אליהן כבעיה אם הן חוזרות ונשנות. מגיל 7-8 מצפים מהילדים להפנים נורמות חברתיות ולהימנע מגנבת פריטים גם כשקיים פיתוי לעשות כן.
לסיכום, בכל גיל חשוב ביותר לעמוד על כך שהילדים ייקחו אחריות ויחזרו את הפריטים גם אם מדובר במעידות נדירות. כשההתנהגות חוזרת ונשנית הכרחי לבדוק את שורשי הבעיה כפי שתיארתי בפתיח. חשוב לא לבייש את הילד בפני חבריו לגן או לכיתה. במקרים של התעקשות להחזיר פריטים גנובים, חשוב להכין את האנשים שמחזירים להם את הגנבה (בין אם מדובר בהורי חברים או במוכרים או מוכרות בחנויות) לקבל את הרכוש שלהם חזרה מהילד שגנב מבלי "להתנפל" עליו. שחוב שפעולת ההחזרה תתפרש כמשתלמת ו"מנקה" ולא כסוג של עונש.
טל עזר ליקטה ממצאי מחקר שמתמקדים בתופעת השקרים והגניבות בקרב ילדים ועל דרכי התמודדות מומלצות על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים עם התופעה.
ספר ילדים מומלץ
מציעה להורים ולגננות ומורות ככלי עזר להתמודדות עם מצבים של שקרים וגנבות את הספר הרגיש רותי מגלה את האמת מאת הסופרת והמאיירת האמריקאית לורה רנקין (ראו כריכה למעלה). הספר תורגם לעברית בשנת 2012 על ידי אירית ארב ויצא לאור בהוצאת כינרת. מומלץ לקרוא גם את כתבתו של דוד רפ שמציג את הספר בעיתון הארץ.
הספר מספר על רותי, שועלה שלומדת בכיתה א' או ב' שאהבה מאוד "דברים קטנים" – לפעמים גם כשהללו לא היו שלה. יום אחד היא מצאה בחצר מצלמה קטנה וכשאדם, בעליה החוקיים של המצלמה, ביקש אותה חזרה, התעקשה רותי שהמצלמה שלה. היא התעקשה שהמצלמה שלה גם כשהמורה ניסתה לברר מה מקור הוויכוח בין אדם לבינה. המעשה שעשתה לא נתן לרותי מנוח ובסופו של דבר גילתה בערב, בבית, להוריה, שלקחה את המצלמה של אדם. ההורים, כמו גם המורה בספר זה נוהגים "לפי הספר". האב אומר לה :"עשית טעות ומחר תוכלי לתקן אותה" . הוריה גם מבטיחים שהכול יהיה בסדר. בסופו של דבר רותי מחזירה את המצלמה ומודה בכובד לב שהיא לא שלה והמורה מקבלת את התנצלותה , משיבה את המצלמה לאדם, ומגלה אמפתיה לרותי. מה שיפה בספר ומואר על ידי דוד רפ הוא הנימה החינוכית הלא צדקנית שמאומצת על ידי המבוגרים.
אודה לך אם תכתבי על זה עוד.מה עושים כשהילד נפגע מאד כשחושדים בו ובנוסף מכחיש תמיד שהוא לקח?
אסתר,
אשקול להרחיב בנושא. וזאת כיוון שהמטרה היא שהילד ייקח אחריות על מעשיו ויחזיר את השלל. השיח עם ילדים במצב כזה מחייב מצד אחד חד משמעיות מצדנו לצד אמפתיה לקושי שלו והרבה סבלנות.
אשתדל להתייחס.
קלודי