אני כותבת פוסט זה בתגובה לאירועים שקשורים בהתפשטות נגיף הקורונה במרחב הציבורי הישראלי. שני דברים במיוחד גרמו לי לכתוב: 1. ההיחשפות לדוגמה של מנהיגות נשית של טל אוחנה ראשת העיר ירוחם, הדוגמה האישית שלה בטיפול בהתפרצות חריגה של הנגיף בעירה בעקבות מסיבה פיראטית של תלמידי תיכון ערב תחילת שנת הלימודים-אירוע שלדעתי לא זכה לתהודה תקשורתית שהיה ראוי שיזכה בו; 2. המגמה של עלייה דרמטית ומבחינתי מייאשת של התפשטות הוירוס עקב מה שנראה כשילוב קטלני של חוסר מנהיגות של נבחרי ציבור ובעלי תפקידים ותרבות בלתי נסבלת של אי שמירה על הכללים על ידי הציבור הרחב.
מנהיגות ודוגמה אישית של טל אוחנה בטיפול בהתפרצות הקורונה בירוחם
שמעתי[די במקרה יש לומר] ראיון עם טל אוחנה בערוץ כאן 11 לפי מיטב זכרוני. בראיון היא סיפרה שטיפלה ביוזמתה מבלי להמתין להנחיות ממשרד הבריאות, החינוך, הביטחון או הפנים, באופן מיידי עם גילוי 37 מקרים של חולים מאומתים בעירה, בקרב תלמידים שהשתתפו ערב תחילת שנת הלימודים תשפ"א, במסיבה פיראטית, שלא לפי ההנחיות של התו הסגול.עם הגילוי[ההדרגתי שהרי לקח קצת זמן שכל שלושים ושבעת המאומתים יתגלו] היא נקטה במספר פעולות באופן יזום ומיידי : העברת בתי ספר ללמידה מרחוק כשהתלמידים המאומתים נדרשים להשתתף בשיעורי הזום, זיהוי מהיר של אנשים שבאו במגע עם התלמידים ובידודם[אם אני זוכרת נכון יותר מ-300 מבודדים], מפגשים עם רבנים וראשי הקהילה הדתית בעיר להגבלת התפילות בהסכמה[העיר ירוחם היא עיר שרוב תושביה מסורתיים] כך שיצומצמו מגעים שעלולים להביא להתפשטות נוספת של הנגיף. את כל אלו היא עשתה במהלך כמה ימים כדי לקטוע את שרשרת ההדבקה.
הקשבתי לטל אוחנה בהערכה ודבריה מעוררים השראה ומראים שאפשר לנהוג גם אחרת: במנהיגות, באחריות, באסרטיביות ובנחישות.
היה ברור שטל אוחנה מצרה על כך שעירה שהייתה עד לא מזמן עיר ירוקה הפכה בשל הפרה של הכללים שעליה כראשת קהילה היא לקחה אחריות, לעיר "כתומה". לא שמעתי האשמות, השתלחות או הסתה כנגד התלמידים אף שברור שהיא כעסה עליהם. אני מאמינה שהתלימדים האלו והוריהם קיבלו שיעור באזרחות. היא לא התלוננה על היעדר הדוגמה האישית של שרים, חברי כנסת ובעלי תפקידים נוספים. היא לא ערכה שום השוואה לשום ישוב ולשום ראש עיר אחר שנהג שונה ממנה.
מדבריה[הן מהתוכן והן מהאינטונציה] ניתן היה לשמוע שהאקט של נקיטת אחריות, פעולה מהירה לזיהוי החולים ולשבירת שרשרת ההדבקה היו עבורה המובן מאליו. דברים כאלו מובנים מאליהם למנהיגים אמיתיים שטובת הציבור עומדת מול עיניהם. טל אוחנה, כמו כולנו הייתה מן הסתם חשופה לזלזול, להנחיות המסורבלות , לדחיינות בלתי נסבלת בקבלת החלטות חיוניות ולחוסר הדוגמה האישית של שרים ושל עמיתים-ראשי ערים אחרים. האמת הפנימית שלה הנחתה אותה לנהוג אחרת.
ואני שואלת את עצמי מדוע ראיונות איתה לא נעשו במהדורות חדשות מרכזיות ברדיו ובטלויזיה כדי שדרכי הפעולה שלה יהדהדו וישפיעו גם על אחרים.
על דוגמה אישית
אזרחים[מבוגרים וצעירים וילדים] זקוקים למנהיגות ולדוגמה אישית. התנהלות של מנהיגים שמטילים מגבלות על הציבור וממהרים להפר את המגבלות בעצם פוגעים באופן אנוש בנכונותם של האזרחים לציית להנחיות לא נעימות בטווח הקצר.
אנשים כמו טל אוחנה שבנויים מחומרים של מנהיגים אינם מושפעים מהיעדר הדוגמה האישית של המנהיגים. כך גם אזרחים, מורים, גננות, הורים וילדים רבים שמבינים גם ללא חשיפה לדוגמא אישית, ששמירה על הכללים תמנע הידבקות והדרדרות כללית שתפגע בכולנו ויותר מכל באוכלוסיות מוחלשות ומותשות גם כך מהקורונה.
חשוב שכל אחד מאיתנו שהוא הורה או גננת או מורה יבין שיכול לעשות את ההבדל בסביבתו הוא. חשוב לנהוג לפי הכללים ולהסביר לילדים ולאזרחים אחרים שהשמירה על הכללים איננה לטובת המנהיגים או נעשית כדי להימנע מקנסות, אלא מחויבת המציאות כדי שנימנע ממחלה מתעתעת וערמומית וגם כדי לתרום לחוסן החברתי והכלכלי של החברה שבה אנחנו חיים.
התנהגות משולחת רסן, מכחישה את האיום, פוגעת בנו, במשפחותינו ובסביבה שלנו. הכרחי שנבין שאנחנו תלויים אחד בשני והתנהלות אחראית ושומרת כללים של כל אחד מאיתנו חשובה והכרחית. היא חלק משרשרת הקיום שלנו במדינה הזו.
אני חושבת שחשוב שהתקשורת תרבה להציג דוגמאות של התנהגות אחראית מצד ראשי ערים, מנהיגים דתיים, ראשי קהילות שונות. חשוב לחפש את האנשים האלו ולהציג אותם בתקשורת כדי שיהוו דוגמה אישית לאוכלוסיה.
אני לא אומרת שיש להתעלם מהפרות ההנחיות. יש להציג גם אותם. אבל חשוב לעשות מאמץ מכוון לחפש את ה"דוגמאות האישיות" היומימיות ולהציג אותן שוב ושוב ושוב.
שמירה על כללים
כללים ושמירה על כללים הם חלק בסיס של הסוציאליזציה של כולנו. ללא שמירה על כללים חברה לא יכולה להתקיים. כללים חייבים להיות ברורים, הגיוניים, מעטים ונאכפים בצורה אינטנסיבית ושיטתית.
אנחנו בחברה הישראלית יצרנו תרבות של זלזול בכללים-תרבות שמחלחלת לדור הצעיר. ילדים מגיל צעיר עוברים סוציאליזציה כזו. סיפרתי באחד הפוסטים מלפני כשנה וחצי על מקרה שמדגים את התרבות הזו של כללים לכאורה. בעלי עבר אז ניתוח די פשוט בבית חולים קטן במרכז הארץ. ניתוח פשוט הוא בכל זאת ניתוח מדאיג כאשר הוא נעשה בהרדמה מלאה. לפני הניתוח, קיבלנו דף הנחיות של הכנה לניתוח. אחד הפריטים בדף התייחס לרכישת נוזל חיטוי מיוחד והנחיה להתקלח כשנוזל זה משמש כתחליף לסבון בערב לפני הניתוח ובבוקר הניתוח. ההנחיה הייתה להביא את הבקבוק שנרכש בקהילה לבית החולים. פעלנו לפי ההנחיות בהגיענו לבית החולים ערב לפני הניתוח. בזמן הקבלה שאלנו את האחות ואת הרופאה שקיבלו אותנו מה עלינו לעשות עם אותו נוזל חיטוי. הרופאה התורנית או האחות[אני לא זוכרת] לא הבינה מייד על מה אנחנו מדברים. הראנו לה את הדף ואז היא בחביבות רבה פרצה בצחוק גדול באומרה:"הינה יש לנו כאן זוג חנונים" שעושים את כל מה שאומרים להם לעשות.
בנושא הקורונה, הכללים שמחייבים את האזרחים פשוטים ובסופו של דבר ברורים. נעשתה טעות כשבתחילת המשבר במקום לומר לציבור את האמת שעוד אין מספיק מסכות, מנהיגים הסבירו מדוע עטיית המסכות לא רק שאיננה עוזרת אלא היא גם מזיקה. לקח מעט זמן שיתגבשו כללים ברורים בישראל ובעולם לגבי ההתנהלות בצל הקורונה. עטיית מסכה על ידי כולם, שמירה על המרחק והימנעות מהתקהלויות. לא נעים בכלל, בעיקר בקיץ הישראלי החם אבל לא נורא בהשוואה לאלטרנטיבה: הידבקות ו/או סגר. הגענו למצב של הידבקות בלתי נשלטת ב"גל השני", בשל שילוב של חוסר מנהיגות וזלזול של ההנהגה הארצית ופה ושם של ההנהגה ברשויות המקומיות, בשל חוסר דוגמה אישית ותרבות נוראית של זלזול בכללים.
ההפרה של המנהיגים את המגבלות שהם עצמם הטילו עלינו היא מקוממת ובלתי נסבלת. השתתפות בסדר פסח עם בני משפחה, השתתפות במסיבות יום הולדת וחתונות רבות משתתפים, הן בלתי נסלחות. אבל אני שואלת את עצמי מה ההיגיון שנזלזל בבריאות שלנו ושל זולתנו בגלל שמנהיגינו "שכחו מה זה להיות מנהיגים"? בסופו של דבר אנחנו פוגעים בעצמנו. את ההתחשבנות עם חוסר המנהיגות והדוגמה האישית יש לעשות בקלפי אבל לא בפגיעה בבריאות, בחברה ובכלכלה.
השמירה על הכללים חשובה בבית, במשפחה במסגרות החינוך[כאן יש גם ערך לשינוי התרבות הישראלית של אי כיבוד כללים], במקומות העבודה, בחנויות.
חשוב שנצא מהאדישות וננהג לפי הכללים למען עצמנו , ילדינו והחברה.
התרבות של אירועים רבי משתתפים מקובלת בישראל. ניתן להימנע מארגון אירועים וגם מהשתתפות בהם. אפשר להסביר שהבריאות חשובה מאי נעימות חברתית. אי השתתפות באירועים לא מגיעה ממקום של חוסר אכפתיות. אי עריכת אירוע לא באה מחוסר התחשבות בחתנים, כלות, חתני וכלות בר ובת המצוה ובמשפחות.
למה לנו לקחת על אחריותנו אפשרות שאנשים יידבקו באירועים שהזמנו אותם אליהם?
נצטרך ללמוד לחיות לצד הקורונה זמן רב. זה מבאס. אבל עדיף לשמור על הכללים במקום להידבק, להיכנס לסגר ולתרום תרומה של ממש להרס החברה והכלכלה. חשוב ביותר בימי דמדומים האלו של כן סגר , לא סגר להמשיך לשמור על הכללים ולא להתיר את הרסן בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. ישנה סכנה שהשמירה על הכללים תתרופף. את המחיר של כל התרופפיות כזו נקבל כולנו. נגיף הקורונה איננו יצור סלחן במיוחד.
לסיכום, פוסט זה נכתב מתוך תחושה קשה ביחס למה שקורה מסביב מצד אחד ומתוך תפיסה אקטיבית מצד שני. בשל כך הצגתי חלופה של מנהיגות[במקרה שהצגתי מנהיגות נשית] , מתן דוגמה אישית והתנהגות לפי הכללים הלא כל כך מסובכים שעשויה להפחית את שכיחות התחלואה. הבאתי כדוגמה את טל אוחנה ראשת העיר ירוחם שהפגינה מנהיגות בהתמודדותה עם התפרצות המגפה בעירה. הצעתי גם שייעשה ניסיון להציג ולהבליט דוגמאות של מנהיגות ודוגמה אישית של מנהיגים ברשויות המקומיות והארציות. בנוסף חשוב שכל אחד ואחת מאיתנו יחנך את ילדיו לנהוג לפי הכללים גם מתוך דוגמה אישית של התנהגות שומרת על הכללים. חייבים לחיות לצד הקורונה ולא לאפשר לתהליכים של הרס עצמי וחברתי לשגשג. דן אריאלי טוען שאנחנו לא רציונליים בקבלת ההחלטות היומיומיות שלנו. מנגד אנחנו גם כמהים לשרוד. הרצון לשרוד מחייב אותנו לא להיכנע לחוסר הרציונליות ההרסנית שלנו עצמנו. לכן, הכרחי שכל אחת ואחד מאיתנו ישמור על הכללים בכל מקום שבו הוא פועל.לצפות ולהמתין לכך שרוב מנהיגנו יתנהלו בצורה סבירה ויתנו דוגמה אישית זה ממש מוגזם. אין לנו שליטה עליהם אבל כל אחד מאיתנו יכול לשלוט בעצמו!