על חינוך לפרטיות שמתבסס על הבנת הזיקות בין שיתוף, אינטימיות ופרטיות

פוסט זה מתמקד בפרטיות , בשמירה על הפרטיות ובזיקות בינה לבין שיתוף ואינטימיות. הצורך להתעמק בפרטיות ובזיקות בינה לבין תהליכים בין-אישיים משלימים חשובים אחרים, עלה מתוך הכתיבה של שני הפוסטים הקודמים שכתבתי: האחד מתמקד בתוקפנות חברתית והאחר במניעת בריונות דיגיטאלית. בשני הפוסטים הקודמים הדגשתי שהבריונות החברתית-בין אם היא מתרחשת במפגש פנים-אל-פנים ובין אם היא דיגיטאלית, כוללת לעתים קרובות פגיעה בוטה בפרטיות של הקורבן. תוקפנות חברתית כוללת לעתים חשיפה של פרט-אמיתי או מעוות על הקורבן- ללא רשותו בצורה שמתכוונת לפגוע בו. בנוסף נגעתי בכך שהורים-לכאורה מתוך רצון לשמור על פרטיות הילדים שלהם, ולעתים קרובות בשל אי ידיעה או מבוכה נמנעים מלעקוב מקרוב אחר המגעים החברתיים של ילדיהם עם ילדים אחרים ולהתערב. רק לאחרונה פורסם מחקר של מכון אדלר שחושף שהורים נמנעים מתקשורת פנים אל פנים עם ילדיהם ומעדיפים לתקשר איתם באמצעות הוואטס-אפ, זאת במידה רבה בשל עומס וקושי למצוא זמן למפגשים פנים-אל-פנים עם הילדים.

פוסט זה מזמין לחשוב ולהתלבט  לפני שעושים ואם כבר עושים למען החינוך לפרטיות-לעשות מתוך מחשבה מעמיקה והבנה של התהליכים הנפשיים שמצויים בבסיס הפרטיות והחינוך לפרטיות.

מספר דוגמאות לייצוג המורכבות שבשמירה על הפרטיות-בעיקר בכל הקשור לחינוך לגיל הרך

• שיתוף צילומים מחיינו המשותפים ושל הילד ברשתות החברתיות.
• הילד מספר בגן על ריב שהיה בין ההורים בבית?
• הילדה מספרת בגן על בן זוג חדש של אחד ההורים.
• הילד מספר לאימא עם מי אבא נפגש (ולהיפך!).
• ילדה מספרת לאמא של ילד מהגן שהוא קיבל עונש מהגננת.
• ילד בא מוטרד מהגן או מכיתה א ולא אומר להוריו דבר.
• כהורים לילד אחר או כגננת ראינו שהורה "מפליק" לילדו בסופר כשזה התעקש לקנות ממתק. מה עושים?
• אמא מהגן שמעה שהגננת מתגרשת ומספרת לאימהות האחרות.
• אמא מהגן מספרת בווטס-אפ של ההורים(שהגננת איננה חלק ממנה) שראתה שהגננת איננה משתלטת על הילדים/או על הסייעת שלה.
• הורה מפרסם בפייסבוק שלו צילום מהגן שיש בו ילדים נוספים לילד שלו.
• גננת מספרת למדריכה מהמכללה שילדים של מפורסמים(נוקטת בשמותיהם) מתחנכים בגן שלה
• אמא מאפשרת לבנה בן השלוש הפעוט ללוות אותה לשירותים.

דוגמאות אלו מתמקדות בפרטיות שנוגעת לגוף, לרגשות, לדעות, למידע חזותי ומילולי.  שיתוף ו/או הפקעת הפרטיות לכאורה מתרחשים במערכות יחסים מגוונות: בין הורים לגננות, בין הורים לילדיהם, בין הילדים לבין עצמם. הפרטים הנחשפים עשויים להיות קשורים לילד עצמו או למשפחתו או לגננת. ערוצי התקשורת שבאמצעותם נחשפים פרטים ולכאורה נפגעת הפרטיות עשויים להיות פנים-אל-פנים או דיגיטאליים. ברוב המקרים מדובר על חשיפת מידע כזה או אחר אבל לעתים השאלה היא מה עושים(כמו במקרה של הילד שבא מוטרד מהגן) כשהילד לא משתף ואנחנו לא יודעים מה מטריד אותו.

דוגמאות אלו ואחרות מובילות למספר שאלות שראוי שכהורים ומחנכים נשאל את עצמנו באשר לחינוך לשיתוף ולפרטיות אצל הילדים הצעירים שלנו. חשיבה צריכה להיות מושקעת בחינוך לגיל הרך כיוון שהוא בונה את התשתית של עמדות ,הרגלים, תפיסות של הילדים בהמשך התפתחותם. אציג מעט התייחסות לפרטיות, שיתוף, אינטימיות ומערכות יחסים לפני שאעלה שאלות ועקרונות התערבות.

על פרטיות, שיתוף ואינטימיות 

פרטיות מוגדרת במילוג כ:"תחום הפרט, תחום של הפרט שאינו גלוי לעיני הציבור". ומתוך מילוג בהתבסס על ויקיפדיה אנחנו לומדים מעט על המשמעות של הפרטיות:" הזכות לפרטיות מאפשרת לאדם מרחב פרטי ונתון לשליטתו, מתוך הכרה שישנם תחומים בחיי האדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים, ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות, להן זכאי כל אדם באשר הוא, משום שכל אדם זקוק לפרטיות על מנת לפתח ולממש את האוטונומיה שלו כפרט. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו ולשלוט על מידת השחיפה של חייו בהתאם לרצונו".

מן ההגדרה אנו למדים מהי פרטיות ומהן תכליותיה: לפתח ולממש אוטונומיה; זאת ועוד אנו לומדים, מבחינה חברתית ומוסרית, השמירה על הפרטיות נחשבת לזכות אדם בסיסית ו"טבעית". ילדים מפתחים זהות אישית מודעת ונפרדת מהזולת והבנה שהם ריבונים על רגשותיהם, מחשבותיהם והביטוי על צורכיהם בהדרגה כפועל יוצא של התפתחות ביולוגית ושל חינוך על ידי הורים, מחנכים פורמאליים, ילדים אחרים וחשיפה למדיה. גיבוש  הזהות העצמית וההבנה שאתה ריבון על רגשותיך ומחשבותיך מתרחשים אפוא בהקשר לקשר עם אנשים קרובים ומחייבת שיתוף ברגשות, מחשבות וביטוי של צרכים: בין על ידי הזולת ובין על ידי הילד עצמו. דהיינו מה שאני כותבת הוא שילד לא יכול ללמוד על פרטיות ועל שמירתה מבלי להיות חשוף לשיתוף ברגשות מצד הוריו, מחנכיו, וחבריו-דהיינו מבלי ויתור על מקצת הפרטיות לצורך בניית קשרים קרובים ואינטימיים עם הזולת. אנו עדים כאן כבר מהתחלת ההתפתחות להימצאותן של זיקות מורכבות שהופכות את הפרטיות והשמירה עליה לתלויה בשיתוף ברגשות ובמחשבות ובבניית קשרים בין אישיים קרובים שמבוססים על אינטימיות(שיש בה חשיפה הדדית מתוך אמון באי ניצול החשיפה לרעה!) . בבניית קשר אינטימי עם הזולת נוטלים סיכון-סיכון מחושב-שנוגע לאי הידיעה איזה שימוש ייעשה במידע שנמסר לזולת? אי אפשר לבנות קשרים משמעותיים מבלי ליטול סיכון. בקשרים שלנו עם הילדים שלנו-האישיים ואלו שאנו מחנכים בגן או בבית הספר-חשוב שנוכיח עצמנו כנאמנים לתפקיד שלנו. כנאמנים של הילדים. בשנות החיים הראשונות , לפני שילדים מגבשים תפיסה של העצמי בנפרד מאנשים אחרים, אין הרבה מקום לחינוך ישיר לפרטיות זולת החשיפה האינטנסיבית של הילדים לדוגמה שאנו מציבים(בכלל ובנוגע לפרטיות בפרט). בשיקול הדעת שלנו במה לחשוף עצמנו בפני הילדים ואנשים אחרים. בדוגמה של ניהול קשרים אישיים עם הילד ועם אנשים אחרים. בהיצמדות שלנו לנייד או לטבלט (או באי הצמדות כזו) גם בשעה שאנו מדברים עם הילדים או עם אנשים אחרים. בשנות החיים הראשונות, הולכות ונבנות מערכות קשרים עם הורים, מחנכות ועם ילדים אחרים. הקשר הראשוני עם ההורים אף נתפס כדגם לסוג הקשרים הבין אישיים העתידיים שהילד ייצור. לכן כל כך חשוב שבגיל הצעיר ניצור קשר עם הילד שבמסגרתו הוא ירגיש בטוח לשתף אותנו ברגשותיו, רעיונותיו (המקוריים). אנחנו נשתף את הילד ברגשותינו מתוך מחשבה מה יועיל לילד ולא מתוך מחשבה שהילד הוא שותף לשיחה שתשחרר אותנו מעול רגשי כלשהו. דהיינו מבחינה התפתחותית אינטימיות ושיתוף קודמים לחינוך לפרטיות. החלטות לגבי שמירת פרטיותם של הילדים מתקבלות על ידינו-אנחנו האפוטרופסים של הילדים. לכן כדי לא לסבך את הילדים ואת עצמנו ראוי שנחשוף אותם בבית למידע שלא איכפת לנו שהילד יספר עליו בגן. בעייתית ולא מועילה ההנחיה או הבקשה מפעוט או מילד בגיל הגן לשמור על סוד מפני אחד מהוריו או מהגננת. הוא לא מצויד בגיל צעיר עם היכולת לווסת את ההבעה העצמית והבקשה מסוג זה עלולה להעמיס עליו אשמה שלא לצורך. בקשות מעין אלו אינן גם מועילות בדרך כלל!

על קשרים בין אישיים ואינטימיות בקשר

לצד הצורך בפרטיות כחלק מבניית הזהות האוטונומית, לאנשים בכלל ולילדים בפרט צורך לבנות קשרים משמעותיים עם הזולת: עם מבוגרים וילדים כאחד. קשרים אלו מתבססים על אמון, על סיפוק וקבלה של ביטחון והגנה, על סיפוק וקבלה של אינטימיות. ניתן לחלק את הקשרים לקשרים בין אישיים אנכיים , א- סימטריים (Hinde, 1997) בגיל הרך עם הורים, מטפלות וגננות) ולקשרים אופקיים-סימטריים (עם ילדים אחרים-אחים קרובים בגיל וילדים בני קבוצת הגיל). מה שמייחד את הקשרים האנכיים, הא-סימטריים הוא חוסר איזון מובנה בין השותפים לקשר שמתבטא בכך שהמבוגר-ההורה או המחנך-אמורים להיות בסיס הביטחון עבור הילד בעוד שלילד אין סוג כזה של אחריות על המבוגר. גם קשרים אלו מבוססים על יחסי גומלין-דהיינו המבוגרים מושפעים מהילדים ולא רק משפיעים עליהם-אבל בקשרים מעין אלו מוטלת על המבוגר אחריות יתרה על רווחתו הרגשית, חברתית של הילד. גם בקרב מבוגרים ישנם קשרים אנכיים כאלו: למשל קשרים בין מטפל למטופל ובין מרצה לסטודנט.

קשרים אופקיים, סימטריים מאפיינים את הקשרים בין ילדים בינם לבין עצמם, בין עמיתים לעבודה, בין בני זוג. סוג זה של הגדרה תלוי גם בפרשנות תרבותית-אבל ראיית הקשרים שמניתי כקשרים סימטריים מקובלת מאוד בחברה המערבית שאנחנו נוהגים לשייך עצמנו אליה לעתים קרובות.  בקשרים סימטריים ישנה ציפייה לסיפוק הדדי של צרכים. האחריות על הרווחה הרגשית האישית ולזו של הזולת מחולקת באופן מאוזן בין שני השותפים לקשר. אין מדובר בסוג של "פנקסנות" שבודקת בצורה קטנונית מאזן של קבלה ונתינה אלא ביכולת לבנות אחד עבור השני רשת של ביטחון רגשי ואמונה בכך שאם וכאשר תצטרך הקשבה, "כתף", עזרה יש על מי לסמוך. בתמורה, אתה אמור להיות האוזן הקשבת, ה"כתף" של הזולת בשעה שהוא זקוק לה. ואין לדעת מי יצטרך את מי מתי. האינטימיות כפי שנראה מתייחסת ליכולת לחלוק מידע  עם הזולת באופן שבו מובטחת רווחתך האישית-שלך ושל הזולת כאחד.

תיאורטית היכולת לבנות אינטימיות, שמתייחסת ליכולת לחלוק בביטחה מידע על עצמך, לשתף ברגשות, רעיונות, מאווים בקשר עם הזולת, מיוחסת על ידי אריקסון לתקופת הבגרות המוקדמת(משהו בטווח הגילאים שבין 18 שנים לגיל 35). יתרה מזו,  אינטימיות נראית כמה שמאפיין קשרים אופקיים. אלא שבפוסט הזה אני מגדירה אינטימיות בצורה רחבה ודינאמית כמאפיין מתפתח של קשרים בין אישיים טובים עם הזולת.  אינטימיות בקשרים בין אישיים מוגדרת כאן  כמאפיין של קשר(לא של היחד) שיש בו שיתוף ברעיונות, רגשות, ביטוי למאווים-גם אם הללו נראים מופרכים. אינטימיות מעין זו עשויה לאפיין קשרים בין ילדים, ובין ילדים למבוגרים כבר מהגיל הרך ביותר. האינטימיות היא אמיתית כשלא נעשה שימוש לרעה בפרטים שנמסרים מצד לצד. כשמדובר בקשרים אנכיים, בין מבוגרים לילדים -לא כל שכן ילדים צעירים מאוד-מוטלת על כתפי המבוגר(הורה או מחנך או אח בוגר) אחריות גדולה מאוד בשמירה על הפרטים שנמסרו לעצמך או לפעולה על בסיסם לטובת הילד. בחסות הא-סימטריה של הקשר ברור שלמבוגר  שיקול דעת עד כמה לעודד ילד לשתף במה שעובר עליו, עד כמה וכיצד לעשות שימוש במידע שקיבל לטובת הילד עצמו. בחיים האמיתיים מצבים אלו מורכבים מבחינה אתית ומחייבים הפעלת שיקול דעת. בקשרים א-סימטריים על המבוגר לשקול במה ואיך לשתף את הילד במה שעובר עליו. גם כאן השיקול המרכזי צריך להיות טובת הילד.

אחת הבעיות הגדולות בכלל ובעידן הנוכחי בפרט הוא שנטרפו כל הקלפים והופר האיזון בין שיתוף, אינטימיות ופרטיות. מה שפעם היה שמור לקשרים קרובים ואינטימיים הופך למשהו שהוא נתון לרשות הכלל. ברור שאיננו יכולים ואולי גם לא צריכים לשאוף לקיבעון במאזן שבין פרטיות, אינטימיות ושיתוף. אבל כמו שראינו בפוסטים הקודמים שהתמקדו בתוקפנות חברתית ובבריונות דיגיטאלית, פעולות ש"סוחרות" במידע אישי עלולות לפגוע פגיעה נפשית של ממש באנשים , בילדים. המדיום הוא דיגיטאלי, אבל הפגיעה הנחווית היא ממשית וכואבת.

הורים ומחנכים שאכפת להם חייבים אפוא להשקיע מחשבה בבניית תשתית חינוכית עדכנית שמנחה את הילדים כבר מהגיל הרך איך לבנות קשרים בין אישיים מבוססים על שיתוף ואיך לשמור על הפרטיות שלהם. נתחיל בהצעה לחשוב על השאלות הבאות כבסיס לקבלת החלטות ובהמשך נחזור על מספר עקרונות מנחים של החינוך לשיתוף, לאינטימיות ולפרטיות.

שאלות, תהיות, התלבטויות ביחס לשמירה על הפרטיות ועידוד השיתוף

• נתלבט בעצמנו במה, איך ואת מי לשתף לפני שמשתפים במידע אישי?
• נשאל את עצמנו איך אפשר ללמוד לסמוך על אנשים?
• לצד השאלה במה לשתף נשאל גם במה  אין לשתף ?
• איך לבחור את ערוץ השיתוף? לשיתוף בערוצים דיגיטאליים יתרונות(ראו גילת, 2013) וגם סכנות שעליהן הצבענו בפוסטים הקודמים.
• איך לשמור על פרטיות מבלי לאבד יכולת לבנות קשרים בין אישיים מבוססים על אינטימיות?
• באלו נסיבות מוצדקת הפקעה של פרטיות הזולת(לטובתו)?
• מהו המאזן הרצוי בין סיכון על ידי חשיפת פרטים לבין התבודדות שהיא פועל יוצא של הימנעות קיצונית משיתוף במידע אישי (בסרט "קרוסלת החיים" שמייצג באופן אומנותי נפלא את השלבים בהתפתחות האדם של אריקסון שלב האינטימיות לרבות ההתלבטות לגבי מתן אמון לעומת חשש מחשיפה מקבל ייצוג אמונותי נפלא).
• מהם הקשרים האפשריים בין ההתנהגות שלנו כהורים וכמחנכים לבין ההתנהגות של הילדים?
• עד כמה משפיעים הילדים האחרים-קבוצת בני הגיל על ההתנהלות של ילדינו בנוגע לשמירה על הפרטיות?
• איך משפיעה המדיה-אמצעי התקשורת והרשתות הפרטיות על התנהגות ילדינו?

עקרונות שמנחים את החינוך לשיתוף ולפרטיות

• נרבה במפגשים פנים אל פנים אינטנסיביים ויומיומיים עם ילדינו-כך נבנות מערכות יחסים מבוססות אמון, אינטימיות והיכרות ממעמיקה; נזכור שקשר משפחתי כשלעצמו לא מוביל להיכרות מעמיקה ולאינטימיות; בנייתן מחייבת מפגשים וגם חיכוכים יומיומיים;
• נקפיד על דוגמה אישית שמתמקדת באופן שבו אנו נוהגים: במידע שקשור בנו ובמידע שקשור בילדים; בקשרים שלנו עם אנשים שהילדים צופים בהם;
• נעודד את הילדים לספר לנו מה מטריד אותם; נעודד הבעה חופשית בבנייה בציור, בתנועה, בשירה, בשיחה. נביע עניין במה שיש לילדים לומר ונעודד מודעות לבעלות על רגשות ורעיונות;
• נדריך ונפקח על מעשי הילדים בפרט ועל המדיה שלה הם חשופים-גם כשהדבר מנוגד לנורמות מקובלות; וגם עם מעשה הפיקוח מזמן קונפליקט עם הילד;
• ננהג במידע על אנשים אחרים בזהירות; לא נרכל על הגננת או על המורה בנוכחות הילדים(או בכלל);
• נקפיד על  התקשורת הוגנת בקבוצות וואטס אפ הורים וננהג באחריות תוך שמירת זכויותיה של הגננת או המורה גם בהיעדרה מהקבוצה; נרסן הורים שנוהגים אחרת;
• כגננות נתייחס לפרטים על הילד ועל משפחתו כאל נכס ונקפיד על שמירת פרטיותם;
• מספר הנחיות פרקטיות חשובות ביותר ניתן למצוא בפוסט ילדים ברשת  כחלק מהבלוג החשוב והאינפורמאטיבי שהתוודעתי אליו "נתיבי רשת".
• ראו זווית נוספת ב-Star Tribune על התחכום היחסי של בני הנוער בהשוואה להוריהם בשמירה על פרטיותם ברשת. בפוסט זה דוגמה של נערים שמיטיבים לבנות זהות דיגיטאלית ברשת באופן מתוחכם. שימו לב שבדוגמאות המצוטטות ההורים נמצאים ברקע כדמויות תומכות, מפרגנות ועוקבות אחרי ההתנהלות התקשורתית הדיגיטאלית של ילדיהם.

לסיכום,  אי אפשר להפריד בין חינוך לפרטיות, לשיתוף ולאינטימיות. התפתחותית, החינוך לשיתוף ובניית קשר אינטימיים קודם לחינוך לפרטיות. בשלבים ראשוניים אלו, הורים ומחנכים הם הנאמנים לענייני פרטיות של ילדיהם. מעבר למורכבות של תהליכי השיתוף , אינטימיות ופרטיות תמיד, המאה ה-21 עם הריבוי הבלתי נשלט של אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים שיתוף מציבה אתגר של ממש למחנכים ולילדים כאחד. בניית קשרים טובים ואינטימיים עם אנשים בכלל ועם הילדים בפרט נשארת עדיין הבסיס לכל. לצד אלו נדרשת הבנה של המדיה, של הפוטנציאל שלה ושל הסכנות הטמונות בשימוש בלתי מחושב בה. חשוב בכל מקרה ובענייני שיתוף ושמירה על הפרטיות לחשוב לפני שפועלים. בגיל הרך הנזקים המרכזיים שאנחנו יכולים לגרום לדעתי הם באמצעות הימנעות מבניית קשר בטוח שבו הילד יכול לשתף אותנו ודוגמה אישית שמציגה חוסר מחשבה והתחשבות באחרים  בשימוש במדיה ובשיתוף הילדים במידע שהם לא יכולים להתמודד איתו. במאה הזו נדרשות הרבה יותר פעולות הגנה ופיקוח ואולי הדרך לפקח הפכה לקשה למבוגרים. אבל אין לשכוח שקשר טוב עם הילדים הוא עדיין העיקר!