היזמה לכתוב פוסט בנושא ילדים צעירים ומכשפות עלתה בעקבות יום עיון מעניין בנושא מכשפות בספרות ילדים "כל סיפור צריך מכשפה" שהתקיים בתאריך 16.5.2016 במכללת לוינסקי לחינוך. יום העיון נועד לסטדונטיות וסטודנטים המכשירים עצמם להוראה במכללה. היזמה ליום עיון הייתה של החוג לספרות ילדים במכללה ואורגן ונוהל על ידי ד"ר נילי אריה-ספיר וד"ר קובי סצ'רדוטי.
נכחתי בשני החלקים האחרונים של יום העיון, בהרצאותיהן של ד"ר בתיה אפלפלד של ד"ר אסנת בר-און וכן בהרצאותיהן של סופרות הילדים כתבו ספרי מכשפות לילדים ונוער בעברית: רונית חכם(חמש מכשפות), איריס ארגמן(רוזלינדה) ועפרה גילברט אבני(מכשפה מקלקלת ; סוד מהכשפות; מכשפה מאהובת).
מעבר להנאה שחשתי במהלך השתתפותי ביום העיון, צפו ועלו במהלך ובעקבות יום העיון שני כיוונים של מחשבות:
- על המשמעות של שינויים שחלו בדמות המכשפה בספרות הילדים בעשרות השנים האחרונות(בעיקר בעקבות הרצאתה של בתיה אפלפלד);
- על טענות שסיפורי מכשפות עלולים לעורר פחדים אצל ילדים צעירים שמולידות המלצות לגבי חשיפתם או אי חשיפתם לסוג זה של ספרים.
לפני שאתייחס לשתי הסוגיות שהוזכרו למעלה אציג מעט רקע אישי על העניין שלי במכשפות.
הקדמה-עניין אישי במכשפות
נדרש כאן גם מעשה של גילוי נאות: אני מחבבת מכשפות מושבעת וידועה בציבור ככזו במשך כמעט שלושה עשורים.
העניין שלי במכשפות החל בשנת 1989 שנה שבה עזבתי תפקיד של מרכזת קורסים לחינוך לגיל הרך בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים חינוכיים סוציאליים במשרד העבודה והרווחה, וקבוצה של מפקחות במעונות יום שעמן עבדתי באופן אינטנסיבי בשנים שקדמו לעזיבתי את התפקיד, העניקו לי את מכשפה המוצגת מטה כמתנת פרידה. אני שומרת עליה כל השנים אף שמפאת גילה המופלג נפגעה ראייתה בעין אחת. ..
המתנה הזו הפתיעה ושימחה אותי ועוררה אותי למחשבות על השיקולים בבחירתה כמתנה לי(לא זוכרת שצורף הסבר למתנה המקורית). פרשנותי אז והיום קשורה לאפשרות שאסרטיביות ועמידה על דעתך בעיקר, מצד נשים מתפרשת גם בקרב אנשים שמעריכים או מחבבים אותן כביטוי ל "מכשפות". אבל אל נשכח שמכשפות מתחברות גם לכישופים שמייצגים מעין כוחות-על…לא נראה לי שתכונה זו יוחסה לי אישית.
עם השנים קהיליית המכשפות ההסובבת אותי התרחבה. אחת המכשפות הדומיננטיות בחבורה היא מכשפה בגובה של כמטר שאותה קניתי לעצמי מתנה עם כניסתי לתפקיד ניהול המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך בשנת 2007 והיא אף שמרה עליי במכללה במשך כשש שנים תוך שהיא עוברת שני משרדים. נפרדתי ממנה בצער קצרות כשלא הרגשתי שיש לי ברירה והשאלתי אותה בליווי בקשות דואגות שישמרו עליה, לסטודנטית להוראת הגיל הרך שהשתוקקה להציג אותה בפני קבוצת ילדי גן שלהם היא קראה ספר כלשהו על מכשפות.
אחרונה הצטרפה לחבורה מכשפה צוחקת ומזיזה את רגליה כשהיא שומעת רעש(צעקה, או נפילה של כלי מטבח כלשהו גורמים לה לצחוק את צחוק המכשפות שלה כשעיניה האדומות מהבהבות.
אחרי מספר עשורים אסכם ואומר שבאופן אישי החיבה שלי למכשפות ואימוצן לליבי באו מתוך צורך להוסיף מעטה קליל של הומור למאבק ממושך ובלתי פוסק לבנות מול הסובבים עמדה אסרטיבית תוך הבעת דעות לא תמיד חביבות ומקובלות עליהם. אימוץ "שריון" של מכשפות(בניגוד לדימוי של אדם "נחמד" עשוי לסייע -כך מצאתי -להביע עמדות עצמאיות ולא תמיד מקובלות. יתרה מזו יש במכשפות משהו שעשוי לייצג רעיון שה"בפנים" של האדם (ושל המכשפה כמובן) עשוי להיות שונה מאוד מה"בחוץ" שלו.
הכותרת ילדים מכשפות טובות, רעות ובודדות צמחה במוחי גם בעקבות ההרצאות ביום העיון וגם בעקבות שיחה קצרה עם נכדתי בת השלוש ושליש על הספר רוזלינדה של איריס ארגמן-ספר אותו אציג בהמשך. הבאתי איתי את הספר והצעתי לנכדתי קריאה משותפת שלו. היא שאלה אותי, על בסיס היכרות עם עולם המכשפות, אם המכשפה בספר רוזלינדה היא מכשפה טובה או רעה. שאלתה נובעת גם מכך שיש לה "קילומטראז'" ארוך בנושא מכשפות. מרגע לידתה היא מכירה את אוסף המכשפות הגדל והולך שלי, והיא למדה להתיידד איתן. חוץ מזה היא מכירה את הספר טרמפ על מטאטא בעל פה ובמשך כחודשיים, שלושה היא מתעמקת, לגמרי ביזמתה, בכל גרסה אפשרית של הקוסם מארץ עוץ(בגרסה ספרותית, קולנועית, מחזות זמר וכו'). אחרי מעט מחשבה אמרתי לה שבעצם רוזלינדה-לא יכולה להיות מוגדרת כמכשפה טובה או רעה היא בעצם…מכשפה בודדה.
שינוי בדמות המכשפה בספרות הילדים-האמנם בהכרח לטובה?
במאה ה-20 ספרות הילדים שהתמקדה במכשפות הציגה אותן כדמויות מרושעות, מפחידות ובעלות כוחות -על. שנאתן של המכשפות לאנשים בכלל ולילדים בפרט היה לשם דבר. בספר המכשפות הקלאסי של רואלד דאל (מכשפות) שנכתב בשנת 1983 ותרגם לעברית בשנת 2003, בהוצאת זמורה ביתן, שהוצג בכנס על ידי אסנת בר- און, הצטיירו המכשפות במלוא רשעותן וכיעורן-ודמותם כדוחה , מטעה, ופוגענית. אצל דאל כפי שכתוב בביקורת על הספר ספרי הילדים אינם מטיפים ונעימים והדמויות אינן נוהגות לפי כללי התקינות הפוליטית; עם זאת, הלב של דמויות מפתח (במקרה זה הסבתא של גיבור הספר מכשפות, שהפכה לאפוטרופסית שלו אחרי מות הוריו בתאונת דרכים) נמצא במקום הנכון. דאגתם לקרוביהם כנה ואמיתית והם"נותנים מעצמם" כל אשר ביכולתם למען רווחתם של קרוביהם. סבתו של גיבור הספר מספרת לו סיפורים מפחידים על מכשפות , מזהירה אותו לא להתרחץ יותר מידי כדי שריחו לא ימשוך את המכשפות, איננה משתמשת בביטויים חינוכיים בניסונה לחנך את נכדה. סיפוריה של הסבתא אינם מתמצים בסיפורים ארציים אלא נוגעים בפנטסטי. הילד הקשור מאוד לסבתו מגלה שמכשפות אינן מתקיימות רק בסיפורים אלא גם בחיים האמיתיים(במיוחד באנגליה ארץ שאליה הוא נאלץ לעבור עם סבתו מנורבגיה ארץ מוצאה של הסבתא). הילד עצמו הופך קורבן לכישופיהם של המכשפות בכך שנהפך לעכבר-אבל עכבר ששומר על רוך ותבונה אנושיים ומשמר קשר חם וקרוב עם הסבתא. הסבתא ממשיכה לאהוב את הנכד גם כשהוא ב"מצב צבירה" של עכבר.
בתיה אפלפלד הציגה טענה מאוד מעניינת בהרצאתה ביום העיון. אגב ניתוח של יצירות ספרות עכשויות על מכשפות לכאורה חביבות וידידותיות יותר מאלו של האחים גרים או של דאל (כגון טרמפ על מטאטא של ג'יוליה דונלדסון , חמש מכשפות של רונית חכם) היא טענה שהשינוי שחל בדמות המכשפה לכזו שלא ממש מזיקה לילדים , וודאי לא הופכת אותם לעכברים או לתרנגולים, אף שיש בכוחן לחולל ניסים באמצעות כישופיהן (כמו שדרוג המטאמטא בטרמפ על מטאטא מסתם מטאטא פשוט של מכשפות למטאטא "דה לוקס" שבו מושב אישי לכל ידידי המכשפה- החתול, הכלב, הצפרדע והעורב) מציגה את המכשפות כדמויות דחויות הנמצאות בשולי החברה. דהיינו, טענתה הייתה אם הבנתי אותה נכון, שספרי המכשפות העכשוויים אינם "חינוכיים" בהכרח יותר מאשר ספרי המכשפות הקלאסיים. אמנם ספרים אלו פחות מפחידים ויש בהם לכאורה פחות פוטנציאל פגיעה בילדים, אבל מנגד הם חושפים אותם לדמויות של נשים בעיקר שאינם כובשות את מרכז הבמה החברתית.
הספר רוזלינדה מאת איריס ארגמן מציג מכשפה לא כל כך סטנדרטית. רוזלינדה במושגים פסיכולוגיסטית היא דמות דחויה על ידי החברה. חיה בשוליה, בבדידות כמעט מוחלטת עד שהופכת כמעט ל"שקופה". היא מתבוננת בתוגה על העולם מענפי העץ הגבוהים. כאמור מכשפה לא רעה ולא טובה-מכשפה בודדה. עד שהיא יוצרת קשר ידידות מיוחד עם הדוור השכונתי שבדיעבד מסתבר היה דמות בודדה למדי. דמותה של רוזלינדה אמנם מציגה את המכשפה כבודדה אבל את מצבה כבעל פוטנציאל השתנות לטובה.
לאור ה"עובדה", שהחברה התשנתה, היחס לילדים השתנה לכזה שהוא כנראה לכאורה הרבה יותר מגונן משהיה בעבר, ההשתקפות של דמות המכשפה בספרות הילדים השתנתה-נשאלת השאלה מה יותר"טוב" לקרוא לילדים? אבל השאלה הזו היא שאלה פשטנית כי לדעתי אין טוב ולא טוב מוחלט בבחירת יצירות הספרות שיש לקרוא לילדים.
העולם איננו מושלם וספרי הילדים מייצגים את העולם על האפשרות לברוח לפנטסיה כדרך התמודדות עם קשיים ופחדים. לכן בעיניי-וכאן אני מתקרבת להתייחסות לסוגיה השניה-סוגית סיפורי המכשפות והפחדים- ראוי לקרוא לילדים ספרים מגוונים וכן גם על המכשפות. יש משהו כאמור מושך, ומסקרן במכשפות. גם כשהן מפחידות וגם כשהן פחות מיזקות כמו המודלים המרוככים שבתיה אפפלפלד דיברה עליהם. גם מכשפות מוחלשות ובודדות זכאיות לתשומת הלב של הקוראים הצעירים. מה שהופך את עולם הספרות לעוד יותר משמעותי עבור הילדים מעצם חשיפתם ליצירות השונות הוא סוג השיח שהולך ונרקם בין מבוגרים לילדים ובין הילדים לבין עצמם על משמעות היצירות המוקראות. המפגש עם מגוון סיפורי הילדים ועם מגוון הדמויות עשוי לעורר למחשבה. להעשיר את עולמם הפנימי של הילדים. "להלביש" את פחדיהם ה"טבעיים" בלבוש בעל צורה ושם. גם בצורה של מכשפות. כשנמדובר בספרות פנטסטית טובה , מתוחכמת ומשובחת (כמו יצירותיות השנונות והמצחיקות של דאל, והיצירות האחרות שהוזכרו), לא רואה סיבה להימנע מקריאתן לילדים.
על ספרי ילדים שמתמקדים במכשפות ופחדים
הדעות על חשיפתם של הילדים הצעירים ליצירות ספרות מפחידות (כגון ספריו של דאל או אגדות הילדים של האחים גרים-כמו עמי ותמי) חלוקות ואני כמובן מציגה כאן את דעתי תוך שאני מנמקת אותה. כל הורה יעשה מה שהוא מרגיש שנכון לו עם ילדיו.
ואכן אפילו במשפחתי בחירתי לקרוא לנכדיי ספרים מפחידים כגון טרופותי עוררו מידה של מחלוקת.
דעתי היא שאין להימנע מקריאת ספרי מכשפות. בכלל מקריאת ספרות ילדים טובה , ושנונה. המציאות שמצטיירת ממהדורות החדשות,חדשות לבקרים, היא בעיניי הרבה יותר הרסנית ומפחידה מספרים על דמויות דמיוניות-גם כשהללו מפחידות. תשתית של פחדים קיימת בכל מקרה אצל כל אדם ואצל כל ילד. ילדים פוחדים מהלא נודע, מתופעות שאין להם עבורן הסבר, מתופעות שגורמות להם חוסר שליטה במצב ובחייהם. בגיל הגן-כשהדימיון בכלל נמצא בשיא פריחתו הוא מביא עמו גם סוג של שיא בפחדים דימיוניים. ספרי הילדים על מכשפות הן הזדמנות לעבד את הפחדים, לתת להם צורה ממשית ולהתמודד עם פחדיהם. קריאה משותפת עם הילדים של הספרים הללו היא הזדמנות עבור המבוגר להכיר ולהבין את דמיונותיהם ואת פחדיהם של הילדים ולהציע תמיכה כשצריך בזמן ובמקום המתאימים. אין זה אומר כמובן שנכריח ילדים שנמנעים מכך להשתתף בקריאה של ספרי מכשפות!
הילדים חווים סוג של קונפליקט רתיעה- התקרבות מהמכשפות והתקרבותם התודעתית למכשפות עשויה לחסן אותם מפחדים על דמויות דימיוניות.נכדיי כאמור גדלו כשהם מכירים מכשפות מקרוב.
עוד כשהיו תינוקות אהבו למשוך אליהם את המכשפות התלויות על קפיצים בכניסה לבית.
בהמשך התיידדו עם המכשפה הגדולה. לקראת גיל 3-4 גילו עניין אבל שמרו על מרחק מהמכשפה. מכשפה זו חדלה להיות סתם בובה עבורם.
כאמור המפגש בין הפחדים המציאותיים מאוד שלהם לבין המכשפות הדימיוניות-מציאותיות שבהן הם נתקלים בספרי הילדים והחיים יוצר הזדמנות להתעניין, לחשוב, לצחוק ולדבר על הפחדים על דברים ממשיים ודימיוניים.
רק בשבוע שעבר נכדתי שיתפה אותי: "את יודעת קלודי מכשפה תפסה אותי". היא אמרה זאת באינטונציה מלווה במעט דאגה. אימצתי בשיחה זו אינטונציה "חינוכית" ואמרתי לה שוודאי היא חוששת והיא דימינה שהמכשפה תפסה אותה. אחרי כמה ימים, כששוב נפגשנו היא סיפרה: "את יודעת קלודי, דימינתי שמכשפה תפסה אותי". האינטונציה שלה, עם זאת, לא הראתה פחות סימני דאגה מאשר כשדיווחה על כך שהמכשפה תפסה אותה. שיחות אלו מלמדות לדעתי על עולמם הנפשי המורכב של הילדים הצערים.
באיזהשהו מקום הם יודעים להבחין בין דימיוני ומציאותי. אבל לפעמים הגבולות מעט מטשטשים- טשטוש שלעתים משרת את תחושת הביטחון הסוביקטיבית שלהם בסביבה ולעתים מגבירות לטווח קצר פחדים. אבל מדובר בפחדים ברמה נסבלת לרוב לפחדים שניתנים ל"אילוף".
לסיכום, סיפורי מכשפות והמכשפות עצמן הם לעתים מפחידים, לעתים חינוכיים יותר ופחות, אבל כשהם כתובים היטב הם תמיד מהנים.