המשבר בישראל שנגזר ממשבר התפשטות וירוס הקורונה ברחבי העולם מחייב אותנו לחשוב על היבטים שונים של חיינו ולהגדיר את הזהות שלנו. אחת הזהויות המרכזיות של גננות ומורים היא הזהות הפרופסיונאלית. בלב תפיסת התפקיד מצויה ההנחה שהוראה משמעה למידה-יצירת תנאי למידה לילדים שבאים מרקעים תרבותיים, אתניים וסוציו-אקונומיים שונים. אחד מתחומי הלמידה בעת הזו היא למידה להסתגל למצב של חיים בצל מגפה עולמית. הסתגלות וחיים בעת הזו מחייבים אותנו לדאוג לעצמנו ולדאוג לזולת. מחייבים אותנו לציית להנחיות הרשויות ולחנך ילדים לכבד אותן. טענתי בפוסט זה היא שמטפלות, גננות ומורים ובעיקר העובדים בחינוך המיוחד ובחינוך לגיל הרך(עד כיתה ד') הם עובדים חיוניים למשק בנוסף להיותם סוכני למידה וסוציאליזציה של הילדים עצמם. כוונתי לעוסקים במלאכה בסקטור הציבורי ולא רק במסגרות פרטיות שחלקן נערכו משכבר לספק חינוך לפעוטות לטובת הורים שעוסקים במקצועות חיוניים.
המשבר בישראל ובעולם שמתלווה להתפשטות הקורונה הוא במהותו משבר שקשור לתחום הבריאות, אבל ההגבלות שהוטלו על מפגשים בין אישיים כדי למנוע הידבקות גורמות לכך שהמשבר חורג מתחום הבריאות ונוגע לכלכלה, חברה וחינוך. הצמצום בכוח האדם המורשה לעבוד בין 15% ל30% במשק והוצאת מאות אלפי אנשים לחל"ת מכבידים על המשק כולו ומערערים את תחשות הביטחון הכלכלי של פרטים, משפחות, עסקים קטנים ובינוניים רבים , עצמאים ועוד.
חזרה הדרגתית לשגרה חדשה בכפוף להנחיות משרד הבריאות תהיה מחויבת מציאות בשלב זה או אחר ולתכנון החזרה לחיים מחוץ לבית ולבניית שגרת חיים חדשה (לא זהה למה שהייתה לפני הקורונה אבל גם לא בידוד פחות או יותר מוחלט), במסגרות החינוך ובמשפחות, אקדיש פוסט נפרד. התנעה מחודשת זהירה של המשק כרוכה גם בהפעלה בטוחה של מסגרות החינוך המיוחד ומסגרות החינוך מלידה עד כיתה ד'. הלמידה מרחוק איננה נותנת מענה הולם לילדים ומשפחות שראשיהן יצטרכו לחזור לעבודה. גננות, מורות ומורים לילדים בכיתה א'-ג', בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד ומטפלות במעונות יום, הופכים בעיניי לעוסקים במקצוע חיוני בשלב החזרה לשגרה. מקצוע ההוראה הוא מקצוע מרכזי וחשוב ובאמת המטפלות, הגננות והמורים יוכלו לתרום לרווחת המשפחות -לבנות עבור הילדים בסיס בטוח ללמידה והתנסות ויאפשרו להורי הילדים לצאת לעבודת מורשות בהרגשת ביטחון, הרגשה שילדיהם מקבלים את התנאים הרגשיים, החברתיים והקוגניטיביים שנחוצים להתפתחותם ולרווחתם.
עד עתה מקצועות שונים הוגדרו כמקצועות חיוניים: כל העובדים בתחום הרפואה(רופאות ורופאים, אחיות, כוח עזר רפואי, פרדמדיקים. נהגי אמבולנסים. כוחות הביטחון מוגדרים כמו תמיד כמקצועות חיוניים. בנוסף מפעלים ליצור מזון ופארמה הם חיוניים. אין לשכוח שכל מי שעוסק במכירת מזון בסופרמקטים הגדולים ובמרכולים השכונתיים מוגדרים כעובדים חיונייים. האחרונים הם אנשים קשי יום שבעבודתם המסורה מאפשרים לכולנו להצטייד במזון כדי שלא יחסר לנו דבר.
בשלב התחלת היציאה מהבידוד, הצטרפותם של המטפלות ,הגננות והמורים למערך המקצועות החיוניים מתבקשת. חשוב מאוד שבניית הגשר לחזרה לשגרה יהיה הדרגתי ותאפשר לילדים מהחינוך המיוחד ומהחינוך לגיל הרך לחזור למוסדות החינוך לפני חזרתם של התלמידים הלומדים בכיתות הגבוהות ומהסטודנטים בהשכלה הגבוהה.
ברור שהיציאה מהבית לא קלה לעתים בשל החששות מהידבקות בוירוס, אבל היא תורמת לחברה ולבריאות הנפשית של העוסקים בה. כל החיים וגם היציאה מהבידוד כמו דרך אגב הכניסה אליו כרוכים בניהול מושכל של סיכונים. לכן חשוב שמטפלות, גננות ומורות ומורים בחינוך המיוחד ובחינוך לגיל הרך יתחילו לחשוב על עצמם כמצויים במסלול של חזרה לעבודת החינוך החיונית לפני שכל התלמידים יחזרו למוסדות החינוך. את המטפלות חשוב לפצות בהכנסה גבוהה מהרגיל כיוון שתנאיי עבודתם הרגילים כל כך נמוכים שמחייבים התאמות למאמץ הנוסף הנדרש מהם בתקופה זו.
חשוב שהאחראים לחינוך גיל הרך יעבדו עם המטפלות, הגננות והמורות ויפתחו יחד איתן דרכים לקלוט את הילדים ואת ההורים באופן אשר ינסוך בהם ביטחון. נדרשת בניה של תסריטי חזרה לשגרה ותכנון סדר יום ופעילויות שיעזרו לכולם: לילדים, להורים ולגננות , המטפלות והמורות לתפקד באופן כמה שיותר חלק. חשוב שהעוסקים בדבר יהיו פעילים בבניית מערך הפעילות במסגרות החינוך ולא יקבלו חבילות של פעילויות שבנויות עבורם על ידי "מומחים". בחינוך בכלל ובחינוך לגיל הרך עד אחד כמה וכמה, נדרשת התאמה לאוכלוסית הלומדים.
במציאות שבה מדברים על חשיבות החינוך לגיל הרך(עד גיל 8) והאמירות האלו הופכות לסיסמאות בפועל, חשוב להוכיח במעשינו שאכן החינוך לגיל הרך חשוב מאוד הן בשל פוטנציאל ההשפעה על ההתפתחות של הילדים והן בשל ההשפעה הגדולה שיש למחנכים לילדים בגיל הרך לאפשור התפקוד של המשק. ללא הירתמות המחנכים לגיל הרך והארגונים שמייצגים אותם, המשק לא יכול לחזור ולפעול באופן תקין. בעת הזו חשוב יותר מתמיד לחזק את הברית בין הורי הילדים ובני משפחותיהם לבין נצוותים נחינוכיים. האמון שהכרחי לקשר ביניהם בכל ימות השנה, הוא תנאי הכרחי לפעולה תקינה של המערכת כבר בעת הזו. לכן חלק מהכשרת העוסקים בחינוך לגיל הרך והחינוך המיוחד בעת הזו צריך להתמקד בתקשורת עם הורי הילדים.
לסיכום, בפוסט זה הצגתי את הטענה שהעוסקים בחינוך מיוחד ובחינוך לגיל הרך ייחשבו עובדים חיוניים במשק בעת התחלת תכנון וחשיבה לקראת היציאה מהבידוד שנכפה עלינו עקב התפשטות וירוס הקורונה. משמעות הדבר היא התכוננות נפשית שלהם עצמם ושל המערכות שתומכות בהם ליציאה מהבידוד לעבודה חיונית בשלבים מוקדמים מהיציאה של מורים לתלמידים בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, בכיתות התיכון ובהשכלה הגבוהה. מעבר להכנה תודעתית של המחנכים עצמם שתרומתם למשק חיונית, הכרחי שיינקטו פעולות הכנה של היציאה מהבידוד והתחלת ההפעלה ההדרגתית של מערכות החינוך המיוחד והחינוך לגיל הרך. תכנון שכולל תקשורת עם הורים , בניית תשתית של עבודת צוות ובניית מערך של פעילות שיתאים לבניית שגרת הלימודים והפעילות עם הילדים עצמם. בעת הזו חשוב לתכנן דרכים לפצות את המטפלות במסגרות החינוך לידה עד שלוש מעל ומעבר למשכורתם בשל תנאי העבודה הירודים שלהן בדרך כלל. נזכור כולנו שהחיים כרורכים בניהול סיכומים וכשניקרא לשוב לעבודה בשלב יחסית מוקדם, נהיה מוכנים לכך.
בת זוגי היא מחנכת בחינוך מיוחד. מיותר לציין, אני מניח, שהיא לא היתה בחופשה, וגם בשבתות היא לא בחופשה, שהרי מחנכים/ות בחינוך המיוחד עובדים באופן קבוע עם ההורים, לפחות בעלי האחריות שבהם. הם סופגים את הנאצות, הכעס, הרבה פעמים שנאה וקנאה, ולמרות זאת… [ כולל הזנקת משטרה לאירוע על ידי המחנכת כי לא רצתה לספר להורים ].
הלאה, בתי הספר אינם בנויים להגנה על המורים מבחינה סניטרית. אני שואל את עצמי האם מורה בחינוך מיוחד יכול להגיע כולו לבוש בלבוש מגן וללמד או לטפל? שאלה? מי מחטא את ביה"ס באופן תדיר? איך מתמודדים עם ילדים אלימים?
העלית סוגיות ממש חשובות, אני חושש מאוד שבמדינת ישראל, בהיות המורים נחשבים כאקדמאים הזולים ביותר להעסקה ולהכשרה כך גם הוא ההרכב הסוצי-פדגוגי של המורים. אני חושב שיש להתחיל בהכשרה מחודשת של כל מורה במדינת ישראל. לשנות מהקצה לקצה את סולמות השכר של המורים – ראיית המורה כמקצוע חיוני מחייב התיחסות אליו כמו לרופא, לוחם אש, פאראמדיק או ח"כ.
מסכימה מאוד. והצגתם של המורים והגננות בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד כעובדים חיוניים מוצנעת. גם מכימה שיש להכשיר את מסודות החינוך לקליטתם ואני לא חשובת שהם צריכים להגיע לבושים בחליפות מגן בגנים ובבתי הספר.
מסכימה איתך שאנשי החינוך, במיוחד בעבודה עם קבוצות מסויימות של ילדים – חיוניים ביותר !
בנוסף לעובדים שהזכרת, מתפקדים אנשי רווחה ובריאות הנפש, שגם הגדרתם (ובצדק) היא
של עובדים חיוניים.
ומכאן האתגר הגדול של המחלה הכל כך לא "חברותית" הזאת !
אנחנו יודעים שההעברה של המחלה היא מאוד מהירה ואגרסיבית הן מבחינת הצוות,
הן מבחינת הילדים כנשאים, והן מבחינת הילדים בעלי מערכת חיסונית מוחלשת.
לצערינו (!) לא משתמשים בידע שלרשות אנשי המקצוע (חלקו קיים, חלקו נלמד)
לגבי בדיקות, מיון וייחוד האוכלוסיה המוחלשת – זו שבסיכון.
משכך – כל אדם העובד כיום במשק, חיוני ככל שיהיה, נמצא בסיכון גבוהה וכאמור – לא מנוטר.
העוסקים, כמונו, במגע אנושי קרוב ומקרב, יכולים אף פחות, כפי שציינת, להיעזר במיגון חיצוני,
הסותר את עבודתינו.
כאמור – אני רואה בכך את האתגר הגדול, שבשלב זה נראה כבלתי פתיר !
עליזה, התייחסותך מנומקת ומשכנעת. מסכימה מאוד ובכוונתי הלתייחס בפסוט המשך שתנאי לחזרה לעבודה הוא תהליך קבלת החלטות מבוסס נתונים שמימושן לא מסכן את העובדות והעובדים מעבר למשהו שהוא סביר. אני מסכימה שהבעיה היא שההתנהלות הכללית ותהליך קבלת ההחלטות במדינה לא מעורר יותר מידי אמון -בכל שההחלטות מושכלות ומבוססות נתונים.
אז..איך יגנו על עצמם? כבר ידוע שכפפות עוזרות כמעט כמו "כוסות רוח" למת, וצריך להחליף אותן בתדירות גבוהה. התעטשות ורסיסי רוק מגיעים עד למרחק של 8 מטר, כלומר צריך את מסכות הפלסטיגלס, שאנחנו רואים לאחרונה, כמובן תחתן מסיכת פנים.
ילדים קטנים נדבקים בקורונה ומדביקים מאוד. הם לא מתים מקורונה. מי יגן על הגננת המחבקת מילד שנזלת מרוחה עליו? כמה זמן ילד יכול לשאת מסיכה, כפפות או פלסטיגלאס על פניו?
וחיטוי קבוע של השירותים, של חללי הגן, של הצעצועים.
אני חושש שללא הבטחת הגנה כזו, מעט מאד מורים וגננות יסכימו לבוא ולעבוד.
מסכימה איתך שמימוש ההחלטות האלו מחויב תהליך קבלת החלטות מבוסס נתונים. העניין הוא שמדובר בקבוצת ילדים מוגדרת וקבועה. יכול להיות שבשלבים הראשונים יש לבדוק את האנשים. אני גם חושבת שאין למהר יותר מידי. אבל יש לזכור שגם היום פועלים גני ילדים פרטיים עבור העובדים החיוניים לעאורה כאשר הסלקציה למסגרות אלו איננה בהכרח קפדנית0הבנתי שגם ילדים של עובדים שאינם חיוניים נמצאים במסגרות אלו).. דבר זה יוצר פערים בלתי נסבלים בין אנשים שיש להם לבין אנשים שאין להם. בשלב כזה או אחר המשק יצטרך לקבל החלטות שיש בהן סיכון מסוים. אני שמערת שבכל מצב של הארכה ממושכת מאוד של הבידוד ושל פתיחה הדרגתית שלו יש מחירים-מחירים בבריאות של אנשים.
מסכימה לגמרי עם הנחת היסוד שמקצוע החינוך לגיל הרך הינו חיוני לאורך כל השנה ללא קשר לטירוף שפקד אותנו בתקופה זו.
אולם, יש לשים לב שלא שמים את המחנכים, המורים, הגננות והמטפלות ב״חזית האש״ רק כדי להחזיר את המשק לפעולה.
יש לבחון היטב איך נכון להפעיל מסגרות אלו לטובת הצוות ולטובת הילדים ומשפחותיהם, במסגרת שמירה על בריאותם הפיזית והנפשית.