ציון יום השואה והגבורה בחינוך לגיל הרך: לחשוב, להתלבט, להקשיב לילדים ולהתבונן במעשיהם ולעשות מעט ובשכל!

על מעט נושאים שקשורים לחינוך אני מרשה לעצמי להביע עמדה כל כך נחרצת כמו בנושא הוראת השואה בגיל הרך. כמו שאני כותבת מידי שנה, אני חושבת שאין מקום להוראה יזומה על ידי גננות ובעיניי גם על ידי מורות בכיתות א'-ב' בנושא השואה. לכן, גם השנה כמו בשנים קודמות אני חוזרת על הניסיון לשכנע באמצעות פוסט זה קובעי מדיניות, מחנכות ומחנכים להימנע  מלמידה יזומה בנושא השואה בגנים ובכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים. הכוונה לשיעורים, פעילויות וטקסי זיכרון. כמו בשנים קודמות אני מדגישה בפוסט זה שהקריאה להימנע מלמידה יזומה בנושא השואה איננה צריכה להתפרש כקריאה להימנע מהתייחסות לשאלות הילדים בנושא. הקשבה לשאלות ולדאגות הילדים והתייחסות עניינית לשאלותיהם רצויה תמיד, לא כל שכן בנושאים רגישים כמו נושא השואה.

נראה כי הנכונות לקבל החלטה מושכלת להימנע מהוראה יזומה בנושא השואה בחינוך לגיל הרך מחייבת אומץ. נראה כי קל יותר להציע המלצות כלליות ולא מועילות ממילא הנוגעות להוראה ברורה, תואמת התפתחות כביכול, מתחשבת … מאשר לקבוע חד משמעית שאין מקום להוראה יזומה ומכוונת בנושא השואה- הוראה שהיא ממילא כוללת בעיקר סיסמאות וטקסים. בתנאים אלו ברור שאין סיכוי ללמידת עומק בנושא השואה. העניין הוא שנגיעה יזומה בנושא השואה במסגרת קיום יום של פעילויות – כמומלץ על ידי משרד החינוך- עלולה להכניס מספר ילדים לחרדות מיותרות מבלי שגננות ומורות תדענה את הרקע לקשיים אלו בקרב הילדים הצעירים.

פוסט זה הוא שחזור של הפוסט שכתבתי אשתקד ,לפני שנתיים  ולפני שלוש שנים אליו הוספתי חומרים שהוצעו על ידי נשות מקצוע שעיינו בו. הוספתי לפוסט המקורי הפניה למאמר, והמלצות על ספרי ילדים שעידית צולמן, יפית מלכין ופנינת טל הציעו. אחד הספרים המעניינים מאוד שאני מוסיפה השנה, שנת 2022 הוא ספרה העדין והמעניין של איריס ארגמן "חדר הפלאות של סבתא מאשה" (איורים יעל אלברט, הוצאת מכללת לוינסקי לחינוך, 2020). מודה להן על השיתוף ועל העניין שהן מגלות בפוסט זה ובבלוג בכלל.

לעתים נשמעת האמירה שהלמידה בנושא השואה צריכה להיות "חווייתית". בפוסט זה אסביר מדוע חשוב להימנע מההמלצה שהלמידה של נושא השואה  צריכה להיות "חווייתית". באשר ללמידה חווייתית בנושא השואה, אני חושבת שגם בתיכון אין מקום ללמידה מסוג זה, אלא ללמידה שכלתנית, שכוללת עיון וניתוח של תהליכים היסטוריים שאפשרו את התרחשותה של השואה, ולדיון באשר להשלכות המוסריות של ההתרחשות הזוועתית שהייתה בימי השואה. תפיסה זו נסמכת גם על המלצתם של היסטוריונים של נושא השואה: באואר, יבלונקה וקרן.

על למידה חוויתית

למידה חווייתית (Gentry) היא למידה מתוך חווייה אמיתית, חוויה רלוונטית. דיואי התייחס ללמידה מסוג זה כאל "למידה מתוך עשייה". קולב (Kolb) הציג את תיאוריית הלמידה החווייתית שלו(שמתבססת על התיאוריה של קורט לוין) בשנת 1984. לתפיסתו למידה חווייתית כוללת מעגלים שכוללים ארבעה שלבים: למידה מוחשית, התבוננות רפלקטיבית, המשגה מופשטת והתנסות אקטיבית. למידה חווייתית נתפסת אצל קולב כתהליך הוליסטי שיש בו הסתגלות לעולם. הלמידה מחייבת אפוא יחסי גומלין בין האדם לסביבתו. הלמידה עצמה מתגבשת כתוצר של טרנספורמציה של ההתנסות. ניתן להשוות אתה למידה החווייתית ללמידה התנהגותית מזה שיש בה רק פעולה ללא רפלקציה וללא תהליכים קוגניטיביים טרנספורמטיביים וללמידה "אקדמית" מזה שיש בה למידה של תוכן ללא התנסות ועיבוד אישי רגשי.

היתרון של הלמידה החווייתית עשוי לבוא לידי ביטוי כשמדברים על למידה על בעלי חיים באמצעות ביקור בגן חיות או בתצפיות ממושכות על בעלי חיים לעומת עיון בלעדי בספרים. בנוסף, למידה של רכיבה על אופניים או של שחיה איננה אפשרית ללא התנסות.

בנושאים חברתיים למידה חווייתית עשויה להביא להבנה מעמיקה של תופעות חברתיות. לדוגמה,  ניתן לראות ביטוי מטלטל של למידה חווייתית של גזענות ואפליה  בסרט  עין הסערה שמציג ניסוי חינוכי שנעשה על ידי אליוט, מורה מאייווה שבארה"ב למחרת הרצח של מרטין לותר קינג, בשנת 1968. אליוט תכננה וביצעה בכיתתה ניסוי שניתן לראות בו למידה חווייתית. מטרתה הייתה הצגה חווייתית של נזקי האפליה. המתודה הייתה יצירת תנאים של אפליה בכיתתה על מנת שכל ילד ירגיש על בשרו את חווית ההשפלה, והכאב שכרוכה בהיות האדם מושא לאפליה שרירותית. לשם כך, היא ערכה ניסוי חברתי. היא הציגה כללים חדשים לפיהם הילדים בעלי העיניים הכחולות הם חכמים ו"איכותיים" יותר מבעלי העיניים החומות ולכן מגיעות להם פריבילגיות (יותר זמן חצר, פחות שיעורי בית וכו'). היא גם עודדה את הילדים כחולי העיניים לא לשחק עם הילדים חומי העיניים בהפסקות). הנחיותיה גרמו למבוכה בקרב הילדים ולעוינות בין חלק גדול מכחולי העיניים לבין חומי העיניים. למחרת היא הפכה את הכללים: חומי העיניים אמורים היו להיות הקבוצה הפריבילגית. לבסוף המורה קיימה דיון עם כל הכיתה על רגשותיהם כשהיו בקבוצה המופלית ועל החשיבות של אי כניעה לדעות קדומות ולגזענות. סביר להניח שהיום ניסוי מהסוג שנעשה על ידי אליוט לא היה עובר וועדות אתיקה. מצד אחד הלמידה הייתה אכן חווייתית ועוצמתית אבל אין לדעת איך היא השפיעה על עיצוב תפיסותיהם של התלמידים. המוטיבציה החזקה של המורה לעקור דעות קדומות וגזענות מתלמידיה איננה מבטיחה שאכן זה מה שקרה לכל התלמידים. בהכשרת מורים, זהו סרט מומלץ מאוד, כי הוא מלמד על הקלות המפחידה להסיט קבוצה כנגד קבוצה אחרת. הסרט גם מעלה לדיון דילמות אתיות לגבי המוסריות של הניסוי עצמו.

אני מזכירה את הסרט המעניין הזה כדי להבליט את הבעייתיות של למידה חווייתית אפילו במקרים שכוונת המחנכים היא הפחתה של דעות דעות קדומות. אם הלמידה החוייתית היא אפקטיבית, היא עלולה לפגוע נפשית בחלק מהילדים. אם היא איננה אפקטיבית היא מגחיכה את התופעה החברתית שהיא מבקשת ללמד.

"למידה חווייתית" בהוראת השואה

ננסה לתרגם במה מתבטאת הלמידה החווייתית בנושא השואה בקרב ילדים בגיל הרך וילדים מבוגרים יותר. השלב הראשון של הלמידה החווייתית היא למידה קונקרטית. זאת אומרת הזמנה שהילדים (בגיל הרך ובגיל יותר מבוגר) יבינו איך זה לחיות בגטו או במחנה השמדה או לענוד טלאי צהוב.  ביקורים ב"יד ושם" והמסעות לפולין הם עוד ביטוי של למידה "חווייתית" אצל תלמידי תיכון. אלא שבעידוד ללמידה חווייתית בנושא השואה יש שתי סכנות שלא מספיק נותנים עליהן את הדעת: 1. האחת היא שההתנסות החווייתית תגרום לילדים לחרדות שהרי "ההצלחה" "להעביר" את החוויה עלולה להביא ילדים להזדהות עמוקה עם הרגשות של קורבנות השואה ; 2. לעתים בשל חוסר המיומנות של עובדי הוראה, היומרה לגרום להזדהות עלולה להגחיך את החוויה עצמה. מצבים כגון שימוש באמצעים מלאכותיים כדי לגרום לבכי(בצל למשל) או מעין דרישה שילדים ונערים ירגישו עצובים בזמן ובמקום המוכתבים על ידי המדריכים, עלולה להפוך את למידת השואה לחוויה מגוחכת.

תמיכה מפתיעה לעמדתי קיבלתי ממקור לא צפוי בשנה שעברה -מאייטם מצוין לדעתי, מתוך תכנית סטירה של תם אהרון על המשלחות לפולין בתוכנית שלו "פעם בשבוע עם תם אהרון" בערוץ "כאן". השילוב של קטעי צילום מתוך מסעות לפולין של תלמידי תיכון מאוד חידדו את הבעייתיות של "למידה חווייתית" בנושא השואה. הן בשל חוסר המוכנות הנפשית של נערות ונערים רבים לחוות את זוועות השואה, והן בשל חוסר מיומנות של מדריכים להתמודד עם הוראה מסוג זה.

על כן, אני חושבת שבגיל הרך אין ליזום הוראה בנושא השואה (וודאי לא למידה חווייתית בנושא) ובתיכון חשוב ללמוד לעומק על התהליכים ההיסטוריים שהובילו לעליית הנאציזם, ועל תובנות של התופעה. גם נערים ונערות בגיל ההתבגרות נמצאים בשלב של גיבוש הזהות שלהם ולא בטוח שביקורים באושוויץ הם חוויה מעצבת רצויה בגיל זה. למידה חייבת לשלב בין היבטים קוגניטיביים תודעתיים לבין היבטים רגשיים. בחלק מהחוויות שנכנסות תחת הכותרת של "למידה חווייתית " מנסים להכפיף את ההיגיון לרגש.  בסוג כזה של "חוויות" יש שני סוגים של בעיות: א. זאת איננה למידה חווייתית לפי פרשנותו של קולב כי אין בה את אלמנטים הרפלקטיביים והטרנספורמטיביים הנדרשים; ב. חוויות מסוג זה עלולות להביא לנזקים רגשיים לילדים ולנערים ולהתגברות של פחד ושנאה כלפי האחר. דוגמה לנזקים מעין אלו ניתן לראות בכתבה  של שולי נאור זוארץ שעידית צולמן שלחה את הלינק שלה כתגובה לפוסט שנכתב בשנת תשע"ח. בכתבה שפורסמה במאינט קריות בפברואר 2018, פורסם מקרה של תלמידת י"ב שחוותה טראומה ונזקקה לאשפוז במהלך המסע לפולין. בכתבה חשובה זו, מדווח על כך שעורכי הדיון של התלמידה שתבעה את בית ספרה, מצאו בתחקיר לקראת הגשת התביעה שפסיכיאטרים ונוירולוגים נתקלים לעתים קרובות בתלמידים שמפתחים חרדה, דיכאון והפרעות פוסט-טראומטיות עם שובם מהסיורים במחנות ההשמדה. נתונים אלו מוצנעים לרוב!

לא הוגן להציע למידה חווייתית בחינוך לגיל הרך, ואחר כך לבוא בטענות לגננות ולמורות על הוראה בלתי הולמת

תוצאת תמונה עבור מדבקות יום הזיכרון לשואה

גננות ומורות מפרשות את ההנחיה לקיים למידה חווייתית בצורה קונקרטית. ולכן כמעט כל שנה  "מתפוצצת" פרשיה כמו זו של גננת בצהרון מלפני שנים אחדות שענדה לילדים טלאי צהוב, או כמו הצמדה לחזם של הילדים מדבקות שמייצגות טלאי וסימון של גטו (ראו את המדבקה למעלה) או יצירת גטו שמגביל תנועה כמשחק בגן כדי שהילדים יבינו את משמעות הגטו. בעקבות מערכי שיעור חווייתים אלו, התקשורת ומשרד החינוך התנפלו על הגננות שהפעילו אותם. אבל שיעוריהם החווייתיים הלא מוצלחים הם לדעתי תוצר של הנחיות מעורפלות לגבי האופן הראוי לציין את יום השואה בחינוך לגיל הרך. אני מתרשמת שיש בישראל מעין חשש לקבוע שלא מלמדים באופן יזום את נושא השואה בגיל הרך ואין כל סיבה לשתף ילדים צעירים בטקסים של יום השואה. הנחיה ברורה וחד-משמעית מסוג זה הייתה עוזרת לגננות ומורות לא לטעות. ככלות הכול לא כדאי שילדים צעירים ידמיינו לעצמם איך הייתה החווייה של חיים בגטו או במחנות השמדה.

לא ללמד את נושא השואה באופן יזום איננו אומר להתעלם משאלות הילדים

חשוב להקשיב לשאלות הילדים ולהתייחסויותיהם לכל נושא טעון , קל וחומר לנושא השואה,  ולהשיב לכל שאלה. אחד התירוצים להזמנה שגננות ומורים לילדים בגיל הרך ילמדו את נושא השואה הוא שהילדים חשופים למדיה ואי אפשר להתעלם מהקורה בסביבתם שמרבה ביום זה וכמה ימים לפניו ואחריו, להתייחס לנושא. לכן, אני מבקשת להבהיר שוב ושוב  שאני מתנגדת להוראה יזומה של השואה כנושא או כ"חווייה". בוודאי לא במליאה, במפגש אחד שאיננו מאפשר לגננות ומורות לדעת איך פרשו הילדים את התכנים שקשורים לשואה שהוצגו להם. אבל התנגדות זו איננה צריכה להתפרש כהתעלמות משאלות, דאגות, תהיות ופרשנויות של הילדים. יתרה מזו, אני חושבת שבימים שלפני ואחרי יום השואה חשוב להיות קשובים במיוחד לדברי ושאלות הילדים. חשוב להתבונן במשחקיהם וביצירותיהם ולהתייחס לכל שאלה ודאגה בנושא השואה או בכל נושא שהילדים מעלים. השואה איננה טאבו אלא נושא טעון רגשית שיש ללמדו בגיל שיש לילדים כלים לעבד את הנושא ולהתמודד איתו.

מתוך הפוסטים שפורסמו בשנים קודמות וספר נוסף שלא הוזכר בפוסטים קודמים

אני משלבת בפוסט זה לנוחות הגולשים תמצית של הפוסטים שפרסמתי בנושא הוראת יום השואה בשש השנים האחרונות.

המטרה היא לעצור ולחשוב על המשמעות של יום השואה עבור הילדים הצעירים במדינת ישראל של ראשית המאה ה-21. לעצור ולחשוב על המשמעות של עשייתנו החינוכית  ביום זה עבור הילדים הצעירים. ולחשוב לא פחות על ההשלכות של הנחיות שניתנות לצוותי ההוראה על יוזמותיהם לגבי הוראת השואה בחינוך לגיל הרך.

מה שמטריד אותי הוא טיפול בנושא טעון רגשית כל כך מתוך עמדה של עשייה שגרתית, יומיומית ולא מתוך הבנה עמוקה של משמעות האירוע ההיסטורי עצמו ומשמעותו עבור ילדים צעירים שחיים במדינת ישראל במאה ה-21.

אני מזכירה שיום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין ימים אחדים אחרי שובם של הילדים, הגננות והמורות למסגרות החינוך אחרי חופשת הפסח. זאת אומרת שלא עומד לרשות הצוות החינוכי זמן רב לטפל בנושא. בכוונתי בפוסט זה להתייחס למה כדאי לדעתי לעשות ומה כדאי לדעתי לא לעשות לקראת ציון יום זה במדינה ובמערכת החינוך לגיל הרך(הכוונה לגני הילדים ולכיתות א' וב').

עם שובם אחרי  חופשת הפסח, מה שעומד לרשותם של גננות, גננים, מורות ומורים הוא ארבעה ימים לשמוע רשמים על חופשת הפסח הארוכה, להיזכר ביציאת מצרים, לסייע להסתגלות מחדש למסגרת החינוכית של הילדים ושל המבוגרים כאחד(גם על אנשי הצוות להסתגל לשגרת הוראה מחודשת) ולהכין את הילדים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. בהמלצותיי בנושא העשייה החינוכית שקשורה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מביאה בחשבון :

1. את המשמעות הטראומטית ויוצאת הדופן מנקודת מבט היסטורית של שואת היהודים;

2. את הצרכים הרגשיים של ילדים צעירים;

3. חשיבה על אופן שבו אנשים בכלל וילדים בפרט לומדים;

4. את ממד הזמן הקצר שבמהלכו לומדים הילדים על המן , פרעה והיטלר הרשעים בזה אחר זה;

5. את השפעת הדחיסה בזמן קצר  בתודעה של  הילדים תכנים שיש בהם רדיפת היהודים מבלי שהילדים יוכלו לעכל או להבין אותם;

6.הנטייה של רבים מאיתנו ללמד נושאים-גם כאלו שהם טעונים רגשית כמעשה שגרתי מבלי לעצור ולחשוב על האופן שבו הנמענים-הילדים הצעירים תופסים את  הנושאים הנלמדים;

7. הצורך לבנות שותפות בין ההורים למחנכות שתאפשר להגן על הילדים מחשיפה לתכנים שקשה להם להתמודד איתם. 

אציין גם שאיני מחזיקה כמובן בעמדה רשמית מחייבת כלשהי ומה שאני כותבת הוא ביטוי למחשבותיי ולדעותיי מבלי שהללו יחייבו איש. עם זאת אשמח מאוד לעורר לחשיבה בנושא ואולי לדיון ולוויכוח על מנת שנושאים רגישים וטעונים כל כך כמו השואה לא יילמדו כחלק משגרה חינוכית שאינה מתבססת על חשיבה מעמיקה.

עמדות הגננות

במחקר שהתמקד בעמדותיהן של גננות להוראת השואה בגיל הגן נמצא שהנושא שנוי במחלוקת. כשליש מהגננות מתנגדות נחרצות להוראת הנושא, כ-47% מהגננות תומכות באופן חד משמעי בהוראת הנושא בגן והיתר מתלבטות. הנמקותיהן של הגננות לכאן ולכאן הן בחלקן עקרוניות(לדוגמה יש ללמד על השואה בשל התמיכה בחוסן הלאומי, ובחלקן פרקטיות(יש ללמד את נושא השואה כיוון שבין כך וכך הילדים חשופים לנושא באמצעות כלי התקשורת ). גם המתנגדות להוראת הנושא העלו נימוקים עקרוניים(כגון הקושי האינהרנטי בהבנת השואה על ידי מבוגרים קל וחומר אין להטיל על ילדים מעמסה רגשית כבדה כל כך) ונימוקים פרקטיים(הורי הילדים מתנגדים להוראת הנושא). במאמר בכתב העת  חוקרים@הגיל הרך ניתן לקרוא בהרחבה על ממצאי המחקר שנוגעים לעמדות הגננות ולהנמקותיהן.

עמדותיי לגבי הוראת השואה

עמדותיי בנושא התגבשו במהלך מספר שנים.  במשך שנים רבות מאוד הנושא לא העסיק אותי ולא ידעתי איך הוא מטופל בגני הילדים ובבתי ספר יסודיים. גם כשעבדתי עם גננות ומטפלות במעונות יום, הרצאותיי וההדרכה במסגרות חינוך התמקדו בנושאים אחרים ודרכי ההוראה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא העסיקו אותי. כשבנותיי היו בגן, הייתה לי ההרגשה כאם שאני יודעת איך לטפל בשאלותיהן  בנושא מבלי להתעמק יותר מידי ומבלי להתחמק מהנושא. במהלך ההדרכה  האינטנסיבית בגני ילדים בארץ, ובמיוחד כראש תכנית וחוג החינוך לגיל הרך התחלתי להתעמק בנושא ולשאול את עצמי שאלות. לפני מספר שנים יעל ארזי, גננת שלמדה במכללת לוינסקי לחינוך כתבה סמינריון על נושא ציון יום השואה במסגרות חינוך לגיל הרך. שיחותיי איתה דרבנו אותי לחשוב על מה עושים בנושא בהכשרת הגננות.

הבנתי שהגננות נמצאות במבוכה ושמדיניות משרד החינוך במהלך שנים רבות הייתה די עמומה ביחס להוראת נושא השואה בגן הילדים. את הוואקום מילאו יזמות ותכניות כגון אלו של בת שבע דגן(שוב ראו התייחסות ביקורתית לחומרים אלו במאמר ב-חוקרים@הגיל הרך) שחייבו את הוראת הנושא מגיל הרך. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת בגנים רבים ספריה של בת שבע דגן: מה קרה בשואה? (ספר בחרוזים) וצ'יקה הכלבה מהגטו היו הספרים המוקראים והדומיננטיים ביותר בנושא. החל משנת תשע"ה אימץ משרד החינוך את התכנית בשבילי הזיכרון שנבנתה ב יד ושם והביא ליישומה הדי מזורז במסגרות החינוך.

בסקר שערכנו במכללת לוינסקי לחינוך לפני כשלוש שנים מצאנו ששני ספרי הילדים המוקראים ביותר בגני הילדים הם שני ספרים של בת שבע דגן. שני ספרים אלו מטפלים בשואה באופן ישיר. הספר צ'יקה הכלבה מהגטו מספר סיפור לכאורה אופטימי על ילד שנאלץ בזמן מלחמת העולם השנייה להיפרד מכלבה, חיית המחמד החביבה על המשפחה, ולמסור אותה לשכנה פולנייה על מנת שהכלבה לא תחשוף בנביחותיה את המשפחה שהסתתרה בגטו. הסוף הטוב מגיע: בסוף המלחמה הושבה הכלבה על ידי השכנה הפולניה למשפחה. בעיניים של מבוגר הסיפור נראה אופטימי: המשפחה נשארת יחד, הכלבה שבה לחיק המשפחה האוהבת, ומופיעה בסיפור זה גם גיבורה: השכנה הפולנייה שמסכימה לארח את צ'יקה בזמן המלחמה ולהשיבה לבעליה מיד אחריה. אבל לא כן הדבר כשמסתכלים בסיפור הזה בעיני ילד בגן חובה בראשית המאה ה-21: עליו לנסות להבין את הכורח להיפרד מחיית המחמד האהובה ולהבין את הסיטואציה של חיים בגטו . הכיצד יבין ילד בגיל הגן בארץ את הסיטואציה של כורח לחיות בגטו בהגבלות התנועה ובסכנת החיים הכרוכים בכך?! סיפור זה כסיפורים אחרים מסופר פעם אחת או במקרה הטוב פעמים ספורות, לרוב במליאת הגן, מבלי שהגננות בודקות מה קלטו, זכרו והבינו ממנו הילדים. קריאה בודדת של ספר מעין זה עלולה להשאיר את הילדים עם שאלות, תהיות וחרדות גדולים, שיתקשו להתמודד עמם בגילם הצעיר. אין זה משום חוסר יכולתם להבין את השואה, שכן ודאי שאינם יכולים להבינה. גם אנשים מבוגרים מתקשים להבין את הטירוף ואת הרשעות שבהחלטה להשמיד עם. אולם לילדים יש קושי מיוחד לעכל את המידע שבסיפור זה מבחינה רגשית.

אני חושבת שנושא השואה כל כך חריג בחומרתו-הניסיון השיטתי מגובה באידיאולוגיה להכחיד עם -שאין כל אפשרות שילדים בגיל הגן או בראשית בית הספר היסודי יתחילו להבין את הרקע להתרחשותו. זאת ועוד, כפי שהיסטוריונים בולטים בנושא טוענים (יהודה באואר, חנה יבלונקה, נילי קרן)- נושא השואה מטופל גם בבית הספר כאירוע מבודד ומנותק מהבנת הרצף ההיסטורי ששימש רקע להתרחשותו. יהודה באואר, חנה יבלונקה ונילי קרן מתנגדים נחרצות ללמידת השואה כאירוע מנותק מן ההקשר ההיסטורי; ללמידתו באמצעים "חווייתיים". טקסים ועדויות בלבד- עלולים לעורר חרדות, פחד ושנאה כלפי זרים. בגיל הרך- עקב שרשרת החגים שבמרכזם ניסיונות לאיים על העם היהודי- הסיפורים ההיסטוריים והתוקפים של העם היהודי מתערבבים ביניהם עד כדי כך שלעתים קרובות הילדים אינם מבחינים בין המן, פרעה והיטלר. מה שנשאר לעתים קרובות הוא המחשבה וההרגשה ש"כולם שונאים אותנו". מחשבה והרגשה קשות מנשוא לילדים צעירים. זאת ועוד, ההנחיה שיטפלו בנושא במהלך יום אחד  תוך מתן הסברים מלומדים על משמעות היום, הצפירה ויתר הסמלים -במהלך טקס מאולתר בגן הילדים או טקס בית ספרי- אינם תורמים דבר וחצי דבר לכך שהילדים יבינו במה מדובר.

אני חושבת שמתפקידנו להגן על הילדים ולספק להם סביבה עד כמה שאפשר בטוחה פיזית ורגשית. כשהילדים יגדלו – בגיל תיכון- יוכלו ללמוד באופן שכלתני ומעמיק על נושאים חשובים כמו היסטוריית העם היהודי בגולה ועל השואה. כשיגדלו ויהיו להם כלים רגשיים וקוגניטיביים להעמיד את אירוע השואה בפרספקטיבה של זמן היסטורי ושל מקום באופן שלא יאיים עליהם רגשית.

לכן אני באופן יותר ויותר נחרץ ככל שעוברות השנים חושבת שאין ללמד את השואה כנושא לימודי בגן הילדים ובראשית בית ספר יסודי. שאין לשתף את הילדים הצעירים בטקסים שאת משמעותם אין הם מבינים. שהעמדת שולחן זיכרון היא חסרת משמעות עבור הילדים הצעירים-היא עשויה להיות חשובה למבוגרים ואני לא חושבת שהיא מזיקה. אני תמהה על ההמלצות  שמופיעות לעתים בפרסומים של משרד החינוך שאת הנושא יש להתאים התאמה התפתחותית לילדים. אני תמהה גם על האמירה שנושא השואה מתאים להילמד בגן חובה ולא בגן טרום -טרום חובה. אני תוהה מי מאיתנו אנשי המקצוע יודע באמת איך לערוך התאמות כאלו? ומה מכשיר בעיני הממליצים ילדים בני חמש-שש להבין לעומק את נושא השואה שלא מכשיר את הילדים בני ארבע ללמוד אותו? מדוע חושבים הממליצים שילדים בני חמש, שש או שבע מצוידים להבין את משמעות השואה?

אני חושבת שלעתים ההמלצות האלו נובעות מסוג של התעלמות מכך שחינוך וחיים אמיתיים חייבים להיפגש. ובחיים האמיתיים אי אפשר באמת לשלוט על התודעה של הילדים ולהכתיב להם מה ללמוד ואיך להבין דברים לפי המלצות שכתובות המערכים שלנו. עצם הביטוי "ערכת שואה" שכוללת מן הסתם מארג של פעילויות וחומרים דידקטיים מעביר בי צמרמורת. ו איך אפשר באמת לדחוס אירועים היסטוריים טראומטיים בערכות נוחות לשימוש ?

אני מבקשת להדגיש גם שהימנעות מללמד על השואה כנושא לימודי שכולל מערכים סדורים שצומחים מתוך הבנה של אנשים מבוגרים ולא מתוך הבנת הפרספקטיבה של הילדים-איננה שקולה כנגד התעלמות משאלות הילדים בנושא.

אני חושבת שיש להקשיב  לילדים; שיש להשיב על כל שאלה שהם שואלים באופן ענייני. שיש להקשיב לשיחות בין הילדים על מנת להבין את האופן שבו הם מבינים את המתרחש סביבם. שכדאי מאוד, תמיד, ובמיוחד בימים טעונים אלו לעודד ציור חופשי (תוך שימוש בכל הצבעים האפשריים) ומשחק חופשי ולעקוב אחרי הילדים. התבוננות במשחק ושיח סביב הציורים שהילדים מציירים בימים אלו עשויה לשפוך אור על מה שמעסיק אותם.

יש בהחלט להכין את הילדים לקראת הצפירה ולחזור ולהסביר שהצפירה באה כדי לכבד אנשים שמתו במלחמה רחוקה ושהמבוגרים יעמדו דום אבל שהילדים לא חייבים לעמוד דום. חשוב גם שכל גננת תכיר את הילדים בגן שלה ותדע לאלו ילדים יש להציע עזרה מיוחדת בעת הצפירה כדי למתן את חששותיהם. חשוב גם אחרי הצפירה להקשיב לדברי הילדים כדי ללמוד על השפעותיה עליהם.

יימצאו אולי גננות או מורות שתרצנה לתת ביטוי לקהילות בחוץ לארץ שמהן עלו משפחות הילדים לישראל. הרעיון לעסוק בקהילות הוצע על ידי ארזי ובנשלום במאמר : יום הקהילות: מבט אל השואה בגילאי הגן. הנושא עשוי לשמש לפרויקט מעניין של חקר ולהרחבת הידע של הילדים לגבי  מדינות וקהילות יהודיות שחיו בתוך מדינות העולם. לשם כך, יש להקדיש לנושא זמן ומחשבה רבים ובשיתוף ההורים ללמוד במשך שבועות וחודשים על מקורות המשפחות באמצעות צילומים, חפצים, סיפורים שמסופקים על ידי ההורים. הצגתם של הפריטים ודיון בהם תוך מיקום אפשרי על מפת העולם, תוך הכרת שירים, סיפורים, מנהגים שמקובלים למקומות שונים עשויים לתרום לבניית ידע ראשוני על עמים – ידע שילך ויתגבש כשהילדים יגדלו. אבל לשם כך יש להיערך מבעוד מועד, להקדיש לכך זמן ומחשבה ולוותר על נושאים אחרים. אי אפשר באמת ללמוד את הכל לעומק ולכן יש לבחור נושאים מעטים ולהתעמק בהם.

אחת הטענות שצפה ועולה היא שהילדים מגיעים לגן טעונים במידע בעקבות חשיפה לתכני שואה במדיה במסגרת החיים בתוך משפחותיהם. בהקשר זה, אני חושבת ששיחה עם ההורים על הנהוג בגן ביום השואה ועל ההמלצה להמעיט לחשוף את הילדים לתכנים טעונים רגשית בטלוויזיה היא חשובה ביותראפשר להיערך ולעשות זאת באסיפת ההורים הראשונה בתחילת השנה, ולשוב ולתאם פעולות אלו עם הורי הילדים סמוך ליום השואה-לפני או מייד אחרי חופשת פסח.

ספרי ילדים

ספרי ילדים בוטים וישירים כגון מה קרה בשואה? (בחרוזים) או ספרי הנצחה כגון "כוכב מאיר" מאת אסנת ונעמה אדם קשים ל"עיכול" רגשי ולא ממש מלמדים את הילדים ערכים. בדומה לסימה גולן (גולן, 1993), אני מציעה לבחור ביצירות ספרות מעודנות יותר, המטפלות בסוגיות מוסר כגון פגיעה באחר וגזענות, בדרך אמנותית, סימבולית, מרוחקת ומעודנת. דוגמאות לספרי ילדים שמטפלים בסוגיות מוסר רלוונטיות הן אלה: "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג; "שלושת הפרפרים" מאת לוין קיפניס; "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" מאת אפרים סידון ועוד. נתקלתי גם בספרים איכותיים מבחינה ספרותית בנושאים שנוגעים באופן ישיר בשואה שנועדו לילדים בגיל הגן. אציג אחדים מהם.

למה לנפתלי קוראים נפתלי? מאת אלונה פרנקל-מודן הוצאה לאור

לנפתלי קוראים נפתלי כריכה עריכה

והמגרה השלישית של סבא מאת ג'יודי טל-קופלמן בהוצאת ידיעות ספרים

השלישית של סבא

הדובי של פרד מאת איריס ארגמן (איורים אבי עופר) בהוצאת הקיבוץ המאוחד

של פרד כריכה ערוך

ספר הפלאות של סבתא מאשה מאת איריס ארגמן, איורים יעל אלברט הוצאת מכללת לוינסקי לחיוך(המרכז להנחלת שפת האידיש ותרבותה על שם מקס וטובי פרידלנד -פרויקט ביוזמת וליווי ד"ר בתיה אפלפלד)

%D7%97%D7%93%D7%A8 %D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA %D7%A9%D7%9C %D7%A1%D7%91%D7%AA%D7%90 %D7%9E%D7%90%D7%A9%D7%94 %D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8 %D7%94%D7%96%D7%95%D7%9B%D7%94 %D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%A1 %D7%A1%D7%90%D7%A1%D7%90 %D7%A1%D7%98%D7%95%D7%9F %D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA %D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D %D7%9E%D7%90%D7%AA %D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1 %D7%90%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F %D7%95%D7%91%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94 %D7%A9%D7%9C %D7%99%D7%A2%D7%9C %D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%98

ילד כוכב מאת רשל אוספטר-דויב (איורים אוליביה לטיק) בהוצאת כינרת זמורה -ביתן, דביר:

כוכב ספר ערוך

ולילדים יותר בוגרים (כיתות ב'-ג'):

איך למדתי גאוגרפיה מאת אורי שולביץ, תרגום איתן בן-נתן בהוצאת כינרת בהמלצת יפית מלכין:

למדתי גיאוגרפיה כריכה ערוך

(כיתות א'-ג' לדעתי אף שמדובר בפיטורבוק)

הנקה ופיט מאת רן כהן-אהרונוב בהוצאת כתר:

ופיט כריכה ערוך

והקלאסיקות הנהדרות של אורי אורלב- האי ברחוב הציפורים בהוצאת כתר:

האי ברחוב הציפורים

וכן משחק החול, אוטוביוגרפיה בהוצאת כתר:

החול כריכה ערוך

ספרים אלו רגישים ועשויים לעורר את התעניינותם של הילדים בעבר המשפחה. ספרים אלו למרות הטיפול העדין בסוגית העבר הטעון הם גם עצובים. אני חושבת שמי שמתאים שיקראו אותם לילדים  ועם הילדים היותר בוגרים הם הורים וסבים וסבתות באינטימיות של הבית בהיכרות הקרובה והמעמיקה עם הילד.לא סתם כותרת המשנה של המגרה השלישית של סבא היא סיפור להורים, לילדים, לסבים ולסבתות. אני חושבת שבני משפחה קרובים הם אלו שראוי שישתפו את הילדים בפרטים הנמצאים בתוך מגירות פיזיות ומטפוריות נעולות בבתיהם. העתוי של הקריאה חשוב ביותר. ולבני משפחה קרובים עשויה להיות הבנה לגבי זמן שמתאים לספר סיפורים כאלו לילדים שלהם או לעודד אותם לקרוא אותם.  קריאת ספרים מעין אלו במליאת הגן פעם אחת בלבד עלולה לבלבל את הילדים ולהשאיר מיעוט מתוכם נסערים יותר משהמבוגרים משעריםעל מנת להימנע ממועקה וצער מיותרים לילדים אני חושבת שספרים מעין אלו-איכותיים ככל שיהיו-אינם מתאימים לקריאה המונית בגן או בכיתה. אם יש לגננת או למורה סיבה טובה לקרוא לחלק מהילדים ספרים כאלו, המסגרת המתאימה לקריאה היא הקבוצה הקטנה והקבועה שמאפשרת לכל אחד מהילדים להתבטא ולבטא מחשבות ורגשות. גם במקרים כאלו נדרשת קריאה חוזרת ונשנית כדי להביא להבנה טובה של הטקסט מצד הילדים ולהבנה טובה ומעמיקה של המחנכת לגבי מטענים שעמם יצאו הילדים מהשתתפות בקריאת הסיפור.

לסיכום

פוסט זה עשוי לשמש גננות ומורות בהיערכות שלהן ליום השואה והגבורה החל ימים אחדים אחרי שובם של הילדים מחופשת הפסח הארוכה. אני מתכוונת בעיקר להיערכות תודעתית, לחשיבה מעמיקה על מה לעשות ובעיקר על מה לא לעשות עם הילדים הצעירים בנושא. אני מציעה להקדיש זמן רב לחשיבה על משמעות השואה בכלל ועבור ילדים צעירים במדינת ישראל של המאה ה-21 בפרט. בנוסף, הצעתי היא להקשיב לילדים ולהתבונן במעשיהם, משחקיהם ויצירתם. להתייחס לאמירות, שאלות התייחסויות של הילדים אבל לא ליזום הוראה בנושא השואה. בפוסט זה אני מתייחסת  גם לנזקים האפשריים של "למידה חווייתית" בנושא השואה בכל שכבות הגיל. אני טוענת שחשוב לא לעודד את הילדים הצעירים לדמיין לעצמם ולהבין לעומק  מה קרה בשואה. את העיון המעמיק בנושא השואה יש להשאיר לכיתות בית הספר הגבוהות וגם אז יש לעודד עיון מעמיק ומושכל בטקסטים ולא למידה חווייתית. בנוסף, פוסט זה כולל תכנים שנכללו בפוסטים שנכתבו בנושא בשש השנים האחרונות. הפוסט כולל גם הפניה לספרי ילדים רלוונטיים המטפלים בנושא השואה בדרך עדינה ומתאימה לגילם הצעיר של הילדים.. עם זאת, דעתי היא שאין לקרוא פרים אלה במליאת הגן או הכיתה. רוב ספרי הילדים המומלצים כאן מתאימים לקריאה אינטימית של הורים, סבים וסבתות עם הילדים הצעירים. בפוסטים אלו אני מזמינה את הקוראים/הגולשים להתעמק בעמדותיהם לגבי הוראת נושא השואה לילדים צעירים ולעמת את עמדותיהם עם עמדותיהם של אנשים אחרים. הצגתי בפוסט גם את עמדתי שאין ללמד באופן יזום את נושא השואה בגן ובכיתות א' וב'. לא ביקשתי בהבעת עמדותיי "למחוק" דעות אחרות. אשמח מאוד אם הפוסט יעורר למחשבה ולוויכוח. הדבר הגרוע ביותר בעיניי שיכול לקרות בנושא הוא שגננות ומורות  תנסנה "להעביר" תכנים שקשורים בשואה מבלי לעצור ולחשוב על המשמעות של מה שהן עושות. כל החלטה שתתקבל אחרי התלבטות ,  דיון וויכוח תוביל לעשייה חינוכית איכותית יותר מאשר הוראה טכנית וסתמית של תכנים כל כך טעונים וקשים.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. אשר וינשטיין

    תודה לך פרופ' קלודי יקרה על הפוסט החשוב האמיץ שלך, כנגד רוב המוסכמות הנוכחיות של הנגשת חוויות השואה,
    ללא שום התייחסות רגשית והתנהגותית מערכתית נדרשת כלפי הילדים בגילאים הרכים ובכיתות היסודי הנמוכות.
    מחוויותיי האישיות הרלוונטיות בנושא, עם נכדנו אסף בן השש הלומד בגן חובה, ילד נבון ורגיש מאד המתעניין רבות "ומלוני" בסקרותו הרבה בתחומי כתיבתי לילדים, נשאלתי על ידו במספר נסיבות, לפני שנה וגם לאחרונה, לגבי הסבים והסבתות שלי; נרצחי השואה, אשר לצערי כרבים מאד מבני דורי לא זכיתי להכירם, התלבטתי רבות דאז ואכן ספרתי לו בעצב ש"לא הכרתים כי הם מתו בשואה" וזאת מבלי לפרט יותר ומבלי לקיים שום "שיחת עומק" טעונה בנושא.
    בנוסף; לפני כחודשיים הוא ממש ביקש בממני בתוקף לצפות, במהלך אחד משיטוטינו במחשבי, בסרטון (ב "YOUTUB") של שירי העצוב, המתאר את משפחתו של ילד קטן המטיילים יחדיו בנחת בגן מטופח, המסתיר את זוועות המקום מתקופת השואה;
    "סוד האופל", שיר שהולחן ומבוצע ע"י חברתי המלחינה והמנצחת המוכשרת ב"קונסרבטוריון גבעתיים", כאשר באופן "אינסטינקטיבי" ממש סירבתי בתקיפות להציגו בפניו, בנימוק שהשיר לא מתאים לגילו כעת ולכשיהיה "מבוגר מספיק" נוכל לצפות בו יחדיו.|
    בהוקרה, אשר וינשטיין, משורר עברי ויזם חברתי

    1. clodieta

      תודה רבה אשר על ההתייחסות.אני באמת חושבת ששיחות על השואה עם הורים וסבים שונות לגמרי מאשר "שיעורים"או מערכים בנושא. בבית יש הקשבה לילד והיכרות אינטימית איתו בשונה מהמציאות בגן.קלודי

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.