צמצום מספר הילדים בגני הילדים חשוב אבל לא מספיק לשיפור איכות החינוך

הרקע לכתיבת הפוסט

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא הרצון להתייחס באופן מפורט ומעמיק עד כמה שאפשר לסוגיית מספר הילדים בגני הילדים בישראל. רצון זה עלה בעקבות תגובות רבות של קוראים בנוגע לשני פוסטים שכתבתי לאחרונה שהתמקדו במבנה יום הלימודים בגנים ובאפשור שנ"צ לילדים שזקוקים לכך בגני הילדים הציבוריים. בפוסט האחרון הצעתי שינוי של מבנה יום הלימודים על מנת לבנות מבנה יום רציף וארוך יותר שנותן מענה לצרכים של ידלים והורים. רבים מהוקראות והקוראים כתבו שעדיף בכל מקרה להקטין את מספר הילדים בגנים.

סוגיית מספר הילדים בגנים הינה סוגיה נפרדת ולא קשורה כלל למבנה יום הלימודים. היא איננה קשורה לשתי בעיות היסוד שעליהן הצבעתי בפוסטים הקודמים: 1. מבנה יום לימודים חסר הרציפות, שחלקיו השונים נמצאים באחריות גופים ארגוניים שונים ושעות מעבר שמקשים על תפקודם של הילדים(ארוחת צהריים מאוחרת מידי והיעדר אפשרות לשנ"צ לילדים שזקוקים לשנת אחר הצהריים ; 2. היעדר כישורים של הצוותים העובדים בצהרונים. אף שמספר הילדים בגני הילדים בישראל גבוה יחסית, מאפיין זה של דרכי הפעולה של גני הילדים איננו קשור כלל לאופן שבו מאורגן יום הלימודים.

על מספר הילדים בגן והשפעתו על איכות הלמידה

הכתיבה כאן נסמכת גם על מקורות וגם על הבנתי את המערכת. ניתן להגיע לסיכום של ממצאי המחקר בקנדה על ידי לחיצה על הלינק. ברור לי גם שחלק לא מבוטל של הדברים שאכתוב לא ימצא חן בעיני חלק (גדול) מהקוראים. כל מה שאני מבקשת הוא לקרוא בעיון, לנסות לעקוב אחרי הטיעונים ורק אחר כך להגיב.

כשמדובר במספר הילדים חשוב להתייחס לשני ממדים:

1. היחס מבוגר: ילד בגן
2. מספר הילדים בכיתה/בגן

בנוסף, מספר הילדים בקבוצה ומספר הילדים בגן מושפעים מהרכב הילדים שמאכלסים את הגן. הימצאותם של ילדים עם צרכים מיוחדים מחייבת הוספה של אנשי צוות והקטנה של הקבוצה, בשל הצורך בגישה מותאמת אישית ותשומת לב והשגחה אינדיבידואלית על אותם הילדים.

בהמשך אתייחס לשלושת ההיבטים האלו.

גיל הילדים כמשתנה קריטי בנוגע להשפעת מספר הילדים על איכות החינוך

כל התייחסות ודיון בנושא מספר הילדים בחינוך לגיל הרך חייב להתייחס לגיל הילדים. דינם של תינוקות(עד גיל שנה, שנה ושלושה חודשים) איננו כדין פעוטות(שנה ורבע עד שלוש), של ילדים בני 3 עד ארבע שהם במעבר מפעוטות לגיל הגן, וכדין ילדים בני ארבע עד שש.

גודל הקבוצה ויחס מבוגר:ילד תינוקות ופעוטות

בספרות המקצועית ניתן למצוא ביטוי לכורח לשבץ מבוגר למספר קטן ביותר של תינוקות עד גיל שנה(הרצוי הוא 1:3-; לפעוטות עד גיל שנתיים 1:5, לפעוטות עשנתיים-שלוש 1:6. כמו כן במעונות רב תכליתיים שמיועדים לילדים בסיכון יש לשמור על יחס מבוגר ילד של 1:6 גם בגילים בוגרים יותר. גודל הקבוצות המקסימליות המומלצות הן בין 15 לתינוקות ל-24 לפעוטות, ל-30 לילדים בני 3-4. (ראו דו"ח הסטנדרטים של הוועדה בראשות פרופ' מיקי רוזנטל משנת 2009 ). ההכרח במספר רב של אנשי צוות ולקבוצות לא גדולות מדי יש הגיון התפתחותי: תינוקות ופעוטות תלויים במידה רבה למילוי צרכיהם במבוגרים. זאת ועוד, בגילים אלו הולכת ונבנית תשתית האמון בעולם ועל המחנכות לבנות באמצעות אינטראקציות יומיומיות אינטנסיביות ורציפות עם התינוקות והפעוטות. בנוסף, תינוקות ופעוטות אינם מסוגלים לתקשר באופן מילולי ולהביע את רגשותיהם, מצוקותיהם וצרכיהם. קבוצת בני הגיל(תינוקות ופעוטות אחרים) מעוררת בהם עניין, אבל הקשר עם ילדים אחרים הרבה פחות תורם להרגשת הביטחון והשייכות מאשר בגילים מתקדמים יותר. אפילו הילדים בני השלוש ארבע-שנת החינוך חינם חובה ראשונה במערכת החינוך הציבורית בישראל, זקוקים לעזרה ותמיכה אישת כשהם הולכים לשירותים, רוחצים ידיים, לומדים הרגלים חדשים בגן, משתלבים בקרב קבוצות. התנועה הגסה שלהם עדיין מגושמת ולכן גם קבוצת גיל זו זקוקה ליחס צוות ילד גבוה יותר. תינוקות ופעוטות זקוקים לגישה אינדיבידואלית ולקשר ישיר ממושך ותכוף עם מבוגרים. יתרה מזו, הימצאות בקרב קבוצות גדולות עלולה להוות עבורם מצב לחץ ולכן ומומלץ על גודל קבוצות מקסימלי(תינוקות לא יותר מ-15 ילדים וכך הלאה).

להמלצות אלו יש ביסוס מחקרי והיגיון רב. נזכור שתינוקות ופעוטות לומדים והלמידה שלהם מתאפשרת תחילה באמצעות חקירה אינטנסיבית של הסביבה, אינטראקציות רציפות עם מבוגרים(ביוזמת הילד או המבוגר) ובהמשך גם במסגרת של קבוצות קטנות שבהן מתאפשרת התייחסות של פעוט לפעוטות אחרים. גם בגיל זה , כמו בגילים בוגרים יותר איכות האינטראקציה קובעת הן את מידת הביטחון והשייכות למסגרת החינוכית והן את איכות הלמידה. אלא שככל שהילדים צעירים יותר(בעיקר בשנתיים החיים הראשונות) האינטראציות חייבות להיות במידה רבה אינדויבידואליות ולאינטראקציות כחלק מהקבוצה יש פחות השפעה על תפקודם והרגשתם. קבוצות של ילדים בגיל הזה חייבות להיות קטנות ממש(שניים שלושה ילדים).

גודל הקבוצה ויחס מבוגר:ילד מעל גיל ארבע(גילאי 4 עד 6)

מה לגבי ילדים בני ארבע, חמש ושש? לגבי ילדי גן בוגרים יותר ממצאי המחקר אינם מצביעים על קשר ברור וחד משמעי בין כמות הילדים בגנים לבין הישגי הילדים בגן, ובהישגיהם בהמשך, כשהילדים גדלים. יתרה מזו, כפי שניתן לראות בסיכום המחקרים בקנדה שהזכרתי בתחילת המאמר, אפילו באותה מדינה(גדולה) ניתן לראות גיוון מאוד גדול ביחס מבוגר:ילד ובכמות הילדים בקבוצה באזורים שונים של קנדה. בקנדה ניתנת למחוזות הרשות לקבוע מהו גודל הקבוצה הרצוי של הילדים בגן.

בישראל מספר הילדים המקסימאלי התקני בכיתת גן הוא 35 ומספר נשות הצוות שעובדות עם הילדים בשעות הגן(לגבי צהרונים אין תקנים ברורים) הוא 2(גננת אקדמאית וסייעת פרה פרופסיונאלית). כיוון שגננות וסייעות עובדות בין ארבעה לחמישה ימים בשבוע(ארבעה וחצי ימים למשרת אם) פועלות בגנים גננות וסייעות משלימות קבועות. בנוסף, בלא מעט גנים פועלות גם חונכות או סייעות אישיות לילדים עם צרכים מיוחדים(ילדים על הספקטרום האוטיסטי, ילדים עם אלרגיות). הסייעות האישיות לא תמיד קיבלו הכשרה הולמת לעבודה עם הילדים עם הצרכים המיוחדים. המענין הוא שתהליך ההצמדה של סייעת או חונכת אישית לילדים עם בעיות התנהגות איננו אוטומטי ובעיות התנהגות קשות בקרב ילדים הן אלו שמפריעות במידה הרבה ביותר להתנהלות התקינה של הגן ובעקבות זאת ליצירת תנאי למידה ורווחה רגשית לילדים.

לכארוה הדרישה שלא לומר הזעקה של גנננות לצמצם את מספר הילדים בגן מוצדקת.

אלא ששלפני שנדרוש צמצום במספר הילדים כאמצעי לשיפור איכות החינוך, הכרחי שנביא בחשבון את הדברים הבאים:

1. איכות החינוך תלויה באיכות האינטראקציות האינטנסיביות השוטפות של הילדים עם מבוגרים ועם ילדים אחרים בגן כמו גם האינטראקציות עם הסביבה הפיזית.
2. לכן נדרש שהמבוגרים המצויים באינטראקציה עם הילדים(גננות, סייעות) יהיו בעלות כישורים אישיים והכשרה הולמים.
3. קשרים טובים ולמידה מחייבים קשר אינטנסיבי, רציף וקבוע עם אותם האנשים. אינטראקציות מעין אלו אינן מתרחשות בפורום של 35 ילדים אבל גם לא בפורום של 25, 20 או 18 ילדים.
4. נזכיר גם שבגיל הגן אינטראקציות אינטנסיביות עם ילדים אחרים(קבוצת השווים) הם מקור חשוב לרווחה רגשית וחברתית וללמידה.
5. לאור סעיפים 3 ו-4 מתחייב ארגון גן(מה שאנחנו קוראים ניהול כיתה וא ניהול גן) שמבוסס על עבודה בקבוצות קטנות(עד חמישה ילדים). הקבוצה הקבועה המונחית תחילה בגן שמתמקדת או בקריאה חוזרת או בלמידה של נושא או תחום כלשהו במפגשים עוקבים בהשתתפות אותם ילדים מאפשרת בנייה רציפה ומשותפת של ידע, חיזוק הקשרים הבין אישיים בין הילדים ובין כל אחד מהילדים לבין המבוגר שמנחה את הקבוצה, וניכוס של דרכי למידה. דהיינו, מה שיבטיח איכות של קשרים בין אישיים ושל למידה(דהיינו איכות של חינוך) הוא קיום של קבוצות למידה קבועות.
6. בנוסף, מרחב הגן(מרכזי הלמידה השונים צריכים לענות על העניין של הילדים, חייבים לחול כללי התנהגות לגביהם שמתגבשים עם הילדים, יש לעמוד על כיבוד כללים אלו וגם רצוי לאפשר תנועה חופשית בין המרכזים). חשוב לציין בבגני הילדים בישראל המרחב מאפשר לרוב פעילות חופשית וזרימה ממרכז למרכז במידה ואלו כללי ההתנהגות הנהוגים בגן(וזאת בניגוד לכיתות הלימוד בבתי הספר שאינן מאפשרות חלוקה נוחה לקבוצות ופעילות שאיננה פעילות למידה פרונטאלית בכיתה).
7. כדי לממש את האמור בסעיפים 5 ו-6 מתחייבת עבודת צוות מאורגנת, שוטפת שכוללת הגדרות תפיקדים ברורות של שתי הגננות ושתי הסייעות וגם של הסייעות הנוספות המצויות בגנים). עבודת הצוות הזו חייבת להתקיים לכל אורך השנה על מנת לאפשר לקבוצות הקבועות ולזרימה במרחב של מרכזי המשחק להתנהל.
8. במקרה של ילדים עם צרכים מיוחדים-הכרחי לבנות תכניות התערבות(נקראות תח"י) עבור ילדים אלו. אבל אף שהתכניות אישיות היישום שלהן חייב להתקיים בתוך חברת ומרחב הגן. כל הצוות חייב להיות שותף הן בבניית התכניות ובעיקר בישומן. דהיינו, ילדים אלו צריכים להיות משולבים בתוך קבוצות "רגילות"-(גודלן ייקבע בהתאם לאופי הקשיים של הילדים). על כן יש "להשתמש" בסייעת האישית לליווי או להנחית קבוצת למידה שכוללת גם ילדים אחרים ולא רק את הילד עם הצרכים המיוחדים.
9. הכרחי במקרה של בעיות התנהגות קשות להצמיד סייעת אישית לילדים לתקופת יישום תכנית התערבות אינטנסיבית וקפדנית עד לשיפור ההתנהגות. סייעת זו אמורה לסייע ביישום תכנית ההתערבות גם בהקשר של שילוב הילד בפעילות הרגילה בגן.
10. למידה משמעותית כזו שמלווה בהבנה, מחייבת חקר פעיל של התופעות הנחקרות שמענינות את הילדים ותיעוד של תהליכי הלמדיה של הילדים(למשל סיכום דברי כל ילד וילדה, צילום התוצרים שלהם וכו', צילום התופעה הנחקרת). התיעוד הוא ענייני וחשוב לקבלת החלטות לגבי כיווני חקר עתידיים על בסיס ההתקדמות והמסקנות שהוסקו על ידי הילדים בכל מפגש ומפגש. מלאכת התיעוד של התהליך היא מלאכה לא פשוטה והיא יוצרת עומס. ככל שיש יותר ילדים בגן, מתקיימות יותר קבוצות של חקר ונדרש תיעוד רב יותר. אציין גם שסוג זה של תיעוד עשוי לשמש להערכת התפקוד וההתקדמות של הילדים מבלי שהגננות יזדקקו למבדקים.
11. לחצי האחריותיות שיובאו מהמדינות האנגלו סקסיות יצרו מנהג להעריך כל ילד וילדה באמצעות כלי הערכה מבוססי תצפית כגון מבטי"ם. מילוי המבטי"ם או כלי מיפוי אחרים פעמיים, שלוש בשנה גוזלים זמן רב ולא תמיד ברור מהו השימוש שנעשה בתוצאות מבדקים אלו לטובת הלמידה של כלל הילדים .

הסעיפים 1 עד 9 חייבים להתקיים בכל גן ילדים שבו ריבוי של ילדים בני 4 עד 6, לא משנה אם מדובר בגן ילדים שיש בו 20, 30 או 35 ילדים. מהיכרותי רבת השנים עם מערכת הגן נוכחתי שלמרות שרפורמת אופק חדש מחייבת עבודה בקבוצות קטנות, העבודה בקבוצות קטנות איננה מתקיימת בישראל בגנים באופן שגרתי ושוטף(ברבים מאוד מהגנים ומתנצלת בפני הגננות שמקיימות סוג זה של עבודה שיטתית בקבוצות). לעתים קבוצות פעילות יצירה של ילדים "נספרות" כקבוצות למידה. תרבות של עבודה קבוצתית אינטנסיבית(כתבתי על כך פוסטים אחדים בבלוג זה) לא התבססה מספיק בגנים בישראל. יתרה מזו, לא מתקיימת בגני הילדים עבודת צוות שוטפת כזו שבאה באמת להסדיר את העבודה ואת חלוקת התפקידים בין אנשי הצוות ולערוך התאמות ומעקב אחרי הלמידה במהלך השנה. מפגשי הצוות הם ספורדיים לעתים ולא בהכרח מכוונים להבטיח פעולה שוטפת של הגן.

הקשר של הנאמר למספר הילדים בגנים. ומה אני מציעה?

מהנאמר עולה שמילוי הצרכים של הילדים בני ה-4 עד 6 כרוכה באינטראקציות רציפות וקשרים עם מבוגרים וילדים כאחד. בגילאים אלו לילדים אחרים תפקיד מרכזי וחשוב בחיי הילדים.

זאת ועוד, צמצום מספר הילדים בגנים כרוך בהוצאות רבות הן בשעות אנשי סגל והן בבינוי(נדרש לבנות יתר כיתות גן). הכרחי שנוודא שההשקעה היא כדאית ומניבה את התוצאות המצופות. לאור הכתוב בסעיפים 1-11, צמצום מספר הילדים איננו נוסחת פלא שתביא באופן אוטומטי וישיר לשיפור איכות החינוך ולקשרים טובים יותר עם ובין הילדים, וללמידה יותר משמעותית בגנים. לראייה, גם בגני ילדים שבהם מספר הילדים מצומם יותר לא מתקיימות בהכרח קבוצות למידה קבועות ולא תמיד מתקימים תהליכים מוסדרים ורציפים של עבודת צוות. וודאי שאין קשר בין מספר הילדים בגן לקיומם של תהליכי חקר מלווים בתיעוד. בגנים שיש בהם יותר ילדים, ניתן לדעתי לקיים את התהליכים האלו(עבודה בקבוצות ולמידת חקר) -רק בתדירות יותר נמוכה. מספר הילדים איננו מונע יישום של עבודה בקבוצות, של עבודת צוות ושל תהליכי חקר. מדובר בפרקטיקות חינוכיות משמעותיות שלא הופנמו בנוף העבודה הישראלי.

הוגן מאוד לציין גם שבשנים האחרונות משתלבים בגנים ילדים עם צרכים מיוחדים מבלי שלגננות הכשרה מספקת להתמודדות איתם. שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים שמחייב תשומת לב אישית יותר ומחייב צמצום במספר הילדים(דבר שלא תמיד נעשה הלכה למעשה!). ובנוסף, במקרים של בעיות התנהגות קשות של ילדים לא ניתנת לגננות תמיכה מיידית מספקת.

לאור האמור אני חושבת שיש לנקוט בצעדים הבאים:

1. לא מוצדק לצמצם באופן גורף ואוניברסאלי את מספר הילדים בכל הגנים לילדים 4-6 בישראל. צמצום במספר הילדים חייב להיות מקומי ומותאם לצרכים הספציפיים של גנים שונים.
2. יש להביא ליישום שיטתי של עבודת צוות ועבודה בקבוצות קטנות בכל הגנים.
3. יש לצמצם את מספר הילדים בגנים שבהם ילדים עם צרכים מיוחדים ו/או ילדים עם בעיות התנהגות ובמקביל לתת תמיכה מתמשכת לבניית תכניות התערבות אישיות שכוללת שילוב אותם הילדים בגנים.
4. יש לבנות תרבות של ראיית הסייעות האישיות כחלק מצוות הגן; כנ"ל לגבי סטודנטיות להוראה.
5. יש לבנות מנגנון ברור של תמיכה במקרים של בעיות התנהגות קשות בגנים. מנגנון התמיכה חייב לכלול מערך של סייעות זמינות -סייעות עם הכרה להתמודדות עם בעיות התנהגות וסיוע בבנית תכניות התערבות להתמודדות עם בעיות התנהגות וליווי הגן עד לייצוב המצב. הכרחי שההיענות לפניות שקשורות לבעיות התנהגות תהיה מיידית .
6. רצוי להביא להכשרה מסודרת וממושכת של סייעות "רגילות" ושל "סייעות מיוחדות". הצעתי היא משכבר שהללו יהיו גננות מוסמכות ולא פרה פרופסיונאליות.
   

סיכום

בפוסט זה נאמר שיש להבחין בהתייחסות לגודל הקבוצות וליחס המספרי מבוגר: ילד, בין קבוצות הגיל של הילדים. בעוד שלגבי ילדים מלידה עד שלוש ואפילו מלידה עד ארבע, למספר הילדים וליחס מבוגר: ילד השפעה על הרווחה הרגשית ועל הלמידה של הילדים, לא נמצא קשר כזה לגבי ילדים בני 4 עד 6 שנים. נאמר שצמצום מספר הילדים בגני הילדים לגילאי 4-6 שנים איננו נוסחת פלא לשיפור איכות החינוך באותן מסגרות. איכות החינוך תלויה במידה רבה באיכות התהליכים החינוכיים: באיכות האינטראקציות בין מבוגרים לילדים, בין הילדים לבין עצמם, ובין המבוגרים לבין עצמם. בפוסט הוצגו מספר פרקטיקות הכרחיות להבטחת אינטראקציות טובות וחינוך איכותי: עבודה בקבוצות קטנות וקבועות, ארגון סביבה או מרחב פיזי, למידה משעמותית מבוססת חקר במרכז העשייה של הקבוצות, עבודת צוות, עבודה שיטתית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בכלל ועם ילדים עם בעיות התנהגות בפרט. למרות שמפתה לכתוב זאת, לא ניתן לקבוע שצמצום מספר הילדים יביא איתו ליותר עבודה בקבוצות, ליותר עבודת צוות וליותר למידה של חקר. מדובר בפרקטיקות חינוכיות תובעניות ושיטתיות שלא השתרשו מספיק במקומותינו. לכן, יש להבטיח קודם כל הפנמה של עבודה בקבוצות קטנות, למידת חקר, עבודת צוות בכל הגנים, לפני שמצמצמים את מספר הילדים בגנים. הסביבה הפיזית של הגנים בישראל מאפשרת משחק חופשי ותנועה במרחב. מדובר בתהליכי יישום ממושכים שלוקחים זמן רב יותר מאשר ההחלטה לצמצם את מספר הילדים בגנים שהיא החלטה יקרה כלכלית אבל קלה ליישום. במקרים של ריבוי ילדים עם צרכים מיוחדים ובמיוחד במקרים של בעיות התנהגות קשות, הכרחי לתת לאותם גנים מענה מיידי(הן סייעת מוכשרת לעבודה עם סוג זה של ילדים) והן הדרכה וליווי עד לייצוב ההתנהגות. בנוסף, חשוב מאוד שכל מבוגר שיעבוד עם הילדים יהיה בעל הכשרה הולמת(יש להחיות לדעתי את הדרגה של גננת מוסמכת).

בנימה אישית: כתבתי את הפוסט למרות שאני צופה שהוא יעורר התנגדויות עזות כיוון שהשתרשו במקומותינו מסורות של יישום צעדים ארגוניים מהיום למחר ללא חשיבה על התועלת שמתלווה אליהם. צמצום מספר הילדים בגנים הוא פעולה יקרה מאוד כלכלית אבל קלה מאוד ליישום. טיפוח האשליה שצעד שכזה יפתור את כל הבעיות מסוכנת בעיניי. שיפור מערכת החינוך לגיל הרך מחייבת שיפור של תהליכי עומק(עבודה בקבוצות קטנות, למידה של חקר, עבודת צוות). במקרים מסוימים של התמודדות עם בעיות התנהגות מוצדק מאוד לנקוט בצעדים מיידים לסיוע הגן. בנוסף, יש לוודא שנשות הצוות שעובדות עם הילדים יהיו בעלות הכשרה הולמת שתיתן מענה לצרכים של הילדים ולצורך של כל הילדים לשגשג רגשית וללמוד.