בסיפור חייהם של קורצ'אק ובלפר יש מעין ניצחון של הרוח על החומר. הצלחתו של בלפר לשקם את חייו, ולחיות עד גיל 98 חיים מלאים ומשמעותיים, כצייר, פסל וסופר וכאיש משפחה, מיוחסת על ידו לחינוך הטוב שזכה לו על ידי יאנוש קורצאק וסטפה- סטפניה וילצ'ינסקה, אם הבית בבית היתומים. אף שסטפניה פחות מוכרת לציבור (פרופסור שמעון זאקס כתב עליה), היא הייתה יד ימינו של קורצ'אק בחינוך הילדים וגם החליטה יחד איתו ללוות את היתומים לטרבלינקה ולמות יחד איתם אף שלה ולקורצ'אק הוצעו אפשרויות מילוט מהתופת.
האמת היא שהחלטתי לכתוב את הפוסט בעקבות התרשמותי העמוקה מאחת מהעדויות של בלפר אותה שמעתי בטלויזיה כחלק מהתוכניות שהתייחסו לפועלו ולמותו. באחד מהראיונות איתו (אם אני לא טועה משנת 2015) סיפר בלפר שאביו נפטר כאשר היה בן ארבע ואימו שהתקשתה לגדל אותו יחד עם אחיו ואחיותיו החליטה להפקיד אותו בגיל שבע בבית היתומים בידיהם של קורצ'אק וסטפה. ובחיוך רחב ועיניים שמחות סיפר בלפר פחות או יותר שאז התחיל החלק היותר טוב של חייו. הוא מצוטט אומר שיאנוש קורצ'אק וסטפה יצרו עבור היתומים מעין גן עדן. עדות מעין זו איננה מובנת מאליה שהרי אין זה מובן מאליו שבית יתומים נתפס על ידי דייריו בזמן אמת, ועשורים רבים אחר סיום השהות בו, כסוג של גן עדן, כהזדמנות לחיים טובים יותר. "את תיבת הכלים לחיים שהעניקו לי שני אנשים יקרים אלה (קורצ'אק וסטפה) נשאתי, אני נושא ותמיד אשא עמי".
בלפר היה צייר ופסל פורה מאוד והפך לסופר בעיקר כדי שקורצ'אק האיש והמורשת החינוכית שלו לא יישכחו. רבים הספרים שכתב על קורצ'אק ועל בית היתומים. חלקם למבוגרים וחלק אחר לילדי בית .
למשל בית לבן בעיר אפורה-שיצא לאור בשנת 2014, בהוצאת גוונים ותמונת כריכתו מופיעה למעלה.
ספר שמיועד לילדים בשם "האיש שידע לאהוב ילדים" שיצא לאור בשנת 2015 -הוצאת בן גל הפקות. בספר שנכתב ואויר על ידו מספר בלפר בשפה ישירה ונגישה על חייו ב"מוסד החינוכי" של קורצ'אק. על האינטראקציות היומיומיות עם המחנך שידע לתת הזדמנות, לטפח כישרונות ולתרום בדרכיו החינוכיות המיוחדות לטיפוח בני אדם שלמים שיודעים להסתדר ולהתחשב בילדים אחרים. לדוגמה הוא מספר כיצד האינטראקציות היומיומיות האלו עם קורצ'אק הביאו אותו להיות מדוע למעשיו, להיות פחות "שוויצר" ולהתקוטט פחות עם חניכים אחרים.
בית היתומים היהודי בהנהלת יאנוש קורצ'אק(רופא בהכשרתו) פעל בואשה בין השנים 1912-1942. במשך שלושים שנה הוא עמד בראש המוסד הזה-מוסד שאותו הקים כדי לתת הזדמנות לילדים בני 7-14 שהתייתמו מאחד מהוריהם. לצד בית היתומים היהודי ייסדו קורצ'אק וסטפה את ביתנו, בית יתומים עבור ילדים ובני נוער פולנים, מוסד חינוכי שבנוי על גישה פדגוגית דמוקרטית והומנית דומה לזו שעליה הושתתה העבודה החינוכית בבית היתומים היהודי.
"בשני המוסדות החינוכיים, שנועדו לילדים בגיל 7–14, מומשו הרעיונות של חברת ילדים בעלת מנהל עצמי שיצרה את מוסדותיה האוטונומיים כמו פרלמנט ובית דין שנוהלו בידי הילדים, עיתון, מערכת תורנויות ואפילו קופת הלוואות"(ויקיפדיה).
שיח וניסיון לבסס את החינוך על זכויות הילד הם חלק מהמוסכמות (לפחות באופן תיאורטי) היום. האמנה בדבר זכויות הילד , היא אמנה בין לאומית שישראל ורוב אומות העולם חתומות עליה. גם היום ישנם פערים בין הרצוי למצוי בתחום זה.
נראה דימיוני לחשוב שבתחילת המאה ה-20 באוירה הרעילה מבחינת זכויות אדם-שלא לדבר על זכויות הילדים ששררו אז באירופה, הלכה ופרחה לה גישה חינוכית דמוקרטית שבאה לשקם ילדים וליצור תנאיים לצמיחתם של בני אדם שלמים. ההישג המרכזי שדובר על מוסדות ממשיים שיצרו מרחבים מיוחדים עבור החניכים שלמדו בהם. הטרגדיה של מחזור החניכים שהלך יחד עם קורצ'אק וספה אל מותו בטקבלינקה רק מעצימה את ההישג החינוכי. בלפר, היתום האחרון של קורצ'אק שהלך לעולמו היה בין אלו שהיטיבו להציג את דרכי החינוך של קורצ'אק מתוך התנסויותיו האישיות ולהנכיח את הפדגוגיה הדמוקרטית וההומניסטית שלו. שני אנשים ענקיים אלה-קורצ'אק ובלפר- שהלכן לעולמם בנסיבות מאוד שונות השאירו מורשת כתובה של פדגוגיה חינוכית שניתנת ליישום גם היום.
לא היה רע בכלל לבנות את רוב המוסדות החינוכיים היום (לא להסתפק בבתי ספר מיוחדים ברוח קורצ'אק) על היסודות הפדגוגיים שהוצגו ויושמו על ידי קורצ'אק. לשם כך החינוך צריך להתבסס יותר על תפיסות פדגוגיות הומניות יותר מאשר על טכניקות ושיטות!
