קשר משמעותי עם גננת, מורה או יועצת כגורם לרווחה הרגשית של ילדים עם אילמות סלקטיבית

פוסט זה הוא פוסט המשך לזה שכתבתי בשבוע שעבר ובו הגדרתי את תופעת האילמות סלקטיבית, שיתפתי לגבי הניסיון האישי שלי כפסיכולוגית עם ילדים שמפגינים אילמות סלקטיבית  וכתבתי מספר המלצות של "עשה"  ו"אל תעשה" במסגרות חינוך שבהן לומדים ילדים וילדות עם אילמות סלקטיבית.

הפוסט הקודם שכתבתי עורר התעניינות בקרב הגולשות והגולשים וזיכה אותי בלא מעט תגובות משמעותיות  ומעוררות חשיבה ובהצעה של סרט נוסף לזה שהצגתי בפוסט הקודם. אני אסירת תודה לכל מי שטרח לכתוב תגובה לפוסט. הסרט שעידית צולמן הציעה לי  הוא הסרט שוברים שתיקה.  צפייה חוזרת ונשנית שלי בסרט הביאה לחידוד ההגדרה של מספר עקרונות התערבות שבהם אני מבקשת לשתף בפוסט זה-לקראת סופו.

http://buckeyemomsmeet.blogspot.co.il/2015/08/my-child-has-special-needs-and-i-am.html

אתחיל בהצגת הסרט  שוברים שתיקה

במרכז הסרט שוברים שתיקה סיפורה של שירז, ילדה מרשימה שבזמן עריכת הסרט היא בת 14 ולומדת בכיתה ט'. היא מתראיינת ארוכות לסרט, דבר שמאפשר להבין קצת יותר טוב מה עובר על האדם שסובל מאילמות סלקטיבית. במודעות עצמית  ובאומץ רב מספרת שירז על חוויותיה כילדה "כלואה" בתוך האילמות הסלקטיבית שלה החל מכיתה א' כמו לא פחות מכך על היצירתיות שהיא גייסה כדי "לצאת" מתוך עצמה באמצעות שיגור  הקלטה קולית לעמיתיה לכיתה בה הם יכולים לשמוע לראשונה את קולה(הצרוד מהתרגשות). שירז  מסבירה איך אף שרצתה לדבר, משהו שיתק אותה וגרם לה להרגיש שקיים בלוק חוסם בינה לבין העולם. במקרה של שירז, חומות האילמות הסלקטיבית הלכו והפכו גבוהים יותר עם השנים. אם בהתחלה, לפני עלייתה ארצה  לא דיברה עם ילדי כיתתה בבית ספר, אך בבית היא הייתה מסוגלת לתקשר איתם מילולית , אחרי עלייתה ארצה היא לא הייתה מסוגלת לדבר עם אנשים שקשורים לבית ספרה בכל מקום-כולל הבית שלה. מתראיינים לסרט הוריה של שירז, אחיה והיועצת בחטיבת הביניים שהקשר איתה סלל ככל הנראה את דרכה של שירז החוצה למקום שאפשר לה לתקשר מילולית עם הסובבים אותה. היועצת מצטיירת מהצפייה בסרט כדמות לא פחות מרשימה משירז. היא סיפקה לה מרחב בטוח שבו היא יכלה להרגיש היא עצמה. היועצת הייתה מוכנה לפגוש את שירז במקום שהיה לה נוח בו. "אין פה שום סוד כמוס" אומרת היועצת בהקשר האופן שבו היא עזרה לשירז להשתמש שוב בקולה בקשר שלה עם ילדים אחרים ועם מורים בבית הספר. כל מה שצריך  הוא "פשוט להיות שם" בשביל הילדה. הקשר בין שירז לבין היועצת התנהל בהתחלה בכתב ואחר כך באמצעות הקלטות קוליות. השימוש בהקלטה הקולית בקשר עם היועצת היווה עבור שירז השראה לנסיון לשגר את ההקלטה הקולית בואטס-אפ הכיתתי.

תובנות לגבי הטיפול באילמות סלקטיבית שעולות מהסרט "שוברים שתיקה" ומהסרט בלי לומר מילה (סרט שהוצג בפוסט הקודם)

בסרט בלי לומר מילה, שבו מככב הילד מוסא, בן למהגרי עבודה ללא מעמד חוקי בארץ, המחנכת שלו היא זו שפורסת את חסותה עליו ויוצרת איתו קשר טוב שמאפשר לו להרגיש שייך ומוגן. עמדתה של המחנכת תורמת כנראה לא מעט לכך שבני כיתתו של מוסא(שלא לדבר על תמיר בנה של המורה) מחבבים אותו ומתאמצים ליצור קשר איתו בכל דרך אפשרית(בכתיבה  על גבי פתקים ובאמצעות המחשב). למעשה מוסא מתחיל לדבר עם המורה רק בשדה התעופה בדרכו לאתיופיה ועם ילדי כיתתו בהיותו באתיופיה. בסרט שוברים שתיקה, היועצת היא זו שיוצאת מגדרה ליצור קשר עם שירז ולהעניק לה הרגשה שהיא חשובה ושמקבלים אותה בתנאים שלה.

מטרות ההתערבות במסגרות החינוך שעולות בבירור משני הסרטים הן: 1. שהילד ירגיש שייך ובטוח במקומו -גם בשלבים שהוא אילם; 2. ליצור קשר משמעותי עם מבוגר משמעותי בתוך המוסד החינוכי-מבוגר שמהווה כתובת עבור הילד עם האילמות הסלקטיבית; 3. לעודד בתיווך של מחנך רגיש קשרים עם ילדים אחרים בכל דרך שאפשרית לילד עם האילמות הסלקטיבית. 4. להנכיח את הילד האילם בכיתתו גם בשלבים שבהם אין לו קול בדרך שאיננה מגבירה את הלחץ עליו לדבר.

העניין המרכזי הוא שהדיבור בקול של הילד ראוי שיהפך לתוצאת לוואי רצויה של טיפול שמתמקד בתחושת השייכות והביטחון של הילד-תחושה שחייבת להישען על יצירת קשרים חברתיים טובים עמו. הדיבור בקול איננו חזות הכל. בפועל, לעתים קרובות כולם עסוקים במציאת דרכים קצרות טווח להביא את הילד לידי דיבור. נסיונות אלו נכשלים לרוב כי הם אינם נותנים מענה של ממש לצורך של הילד בביטחון ושייכות ורגיעה שימתנו את החרדה החברתית ויאפשרו לו לפגוש את העולם המצטייר בעיניו כמאיים. הניסונות להביא את הילד לידי דיבור "כאן ועכשיו" רק מרחיקים את הפתרון.

תובנה נוספת חשובה היא שמורה או יועצת רגישות יצליחו לעתים קרובות למצוא דרך לתקשר עם הילד בצורה שנותנת לו ביטחון יותר מאנשי מקצוע מבריאות הנפש. כמו שהיועצת בסרט שוברים שתיקה אמרה, הטיפול  איננו כולל איזה "סוד כמוס", איזו שיטה מתוחכמת ונדירה, אלא פשוט להיות נכון להיות שם בשביל הילד ולפגוש אותו במקום שנוח לו לפגוש אותנו. זהו הבסיס שיאפשר לילדים עם אילמות סלקטיבית, כמו ששירז תיארה, לחפש בעצמם דרכים לשבור את השתיקה מול חלק מהעולם. לכן חשוב שאחד המחנכים במסגרת החינוכית שבו לומד הילד יעשה כל מה שביכולתו ליצור קשר משמעותי עם הילד או הילדה עם אילמות סלקטיבית. אין טבעי מיצירת קשר עם הילד ואין קשה ממנו במקרים של ילדים מאתגרים בדרך זו או אחרת את המבוגר. בסופו של דבר קשרים בין אישיים טובים עם ילדים עומדים בבסיס הקשר שלהם עם הוריהם, עם המחנכים שלהם וגם עם פסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש. זהו הבסיס ההכרחי בכלל בעבודה החינוכית, והכרח בטיפול בילדים עם אילמות סלקטיבית.