אני כותבת את הפוסט בעקבות מפגש זום שקיימנו, ראשות התוכניות לגיל הרך ממכללת לוינסקי לחינוך, עם גננות מהמגזר הציבורי והפרטי(אחדות מהן מהחינוך המיוחד), חלק גדול מהגננות שהשתתפו הן סטודנטיות בתוכניות שלנו במכללת לוינסקי לחינוך. השתתפו גם מנהלות במעונות יום וסטודנטיות שמכשירות עצמן להיות גננות ומורות בחינוך לגיל הרך, ביום ד', 21.10.2020 .
החלטנו לקיים את המפגש בעקבות חשיפה לחששות והתלבטויות של סטודנטיות וגננות שאיתן אנחנו עובדות. כמו שכתבתי בפוסט האחרון היה צורך "הכרחי לאפשר זמן היערכות לחזרה למסגרות לילדים לידה עד שש". אבל, בישראל כמו בישראל, לצערי, ברוב הרשויות לא ניתן זמן מספיק למסגרות החינוך להיערך וברוב המקרים במעונות היום ובגני הילדים ובצהרונים היו צריכים להתארגן "תוך כדי הליכה". למרות זאת, יזמנו את המפגש כדי לדרבן את כל מי שרק אפשר לחשיבה ותכנון של תנאי עבודה במצב הקיים .
רגשות שעלו במפגש בעוצמה רבה
במצב הקיים שהוא המשך במידה רבה של הנהוג במקומותינו, הנחיות "מורדות" לאנשים "בשטח" מלמעלה למטה, לרוב בטון ציוויי. במצבים כאלו הרגשות של האנשים או ליתר דיוק במה שנוגע לחינוך לגיל הרך, הנשים הנמצאות ב"חזית" העבודה החינוכית הם שהן מופקרות על ידי המדינה לטובת הכלכלה, שאין התחשבות בהן כבני אדם. על אף השמחה של החזרה לעבודה, למסגרות החינוך אחרי הסגר, עלו במפגש שקיימנו עם הגננות ומנהלות מעונות היום חששות מהידבקות. במקביל עלתה הבעה של אי נוחות לנוכח הצורך לעטות מסכה במהלך היום. חלק מהמשתתפות הביעו אף דאגה לשלומם של הילדים הצעירים לנוכח הקושי לנחם אותם באמצעות מגע כמקובל בעבודה יומיומית עם ילדים בחינוך לגיל הרך. בעקבות זאת, הייתה במפגש התייחסות קצרה[קצרה מידי] לדרכים לנחם ילדים צעירים בתקופה הזו. לנושא הקשר עם הילדים בתקופה זו אקדיש פוסט נוסף. בפוסט הזה אני במקשת להתמקד בעיקר בבעובדות ההוראה.
חלק מהמשתתפות הזדהו הן עם הצורך לחזור לעבודה במסגרות החינוך מתוך הבנה של הצרכים הרגשיים והחברתיים של הילדים וגם הביעו, מתוך ניסיון, הזדהות מוחלטת עם הצורך לעטות מסכות. אבל התרשמנו שלחלק מהמשתתפות היה קשה מאוד להתנתק מתחושת החשש מהידבקות ובעיקר מתחושת העלבון שלהרגשתן הופקרו על ידי המערכת. לחלק מהמשתתפות, היה להן קשה להתקדם במפגש עצמו, לחשיבה פרקטית של "מה עושים" כדי להקטין את סיכויי ההידבקות של הצוות והילדים, ולצד זה ליצור תנאים של רווחה רגשית ושל למידה משמעותית במסגרות החינוך.
המסקנות מהמפגש החשוב והמעט טעון רגשית הן שהכרחי לפעולה בשלושה מישוריםם במקביל:
- צורך דחוף בתמיכה רגשית בצוותים החינוכיים. יש למצוא דרכים לתמוך בצוותי החינוך שכאמור נמצאים בחזית העשייה החינוכית. ולשתף אותם בתהליך קבלת ההחלטות.
- שכנוע הצוותים החינוכיים בנחיצותם של צעדים הכרחיים לפעולה הרציפה של מסגרות החינוך תוך שמקטינים סיכויי הידבקות, בידוד וסגר. לרתום אותם ליישום מוקפד של הנחיות שומרות בריאות.
- לשתף את הצוותים בתהליכי קבלת החלטות ולאפשר דרכי פעולה שהם פרי יוזמתם של צוותי הוראה מקומיים-יוזמות שמתיישבות עם הנחיות משרד הבריאות.
- צורך דחוף בתמיכה רגשית בצוותים: נראה מתבקש שמשרד החינוך, על קובעי המדיניות , והפיקוח, על הממונים על החינוך לגיל הרך ברשויות המקומיות ועל ארגוני הנשים לרבות הפיקוח על מעונות היום, להבין שעליהם לנהוג בגישה מאוזנת כלפי עובדות החינוך: מצד אחד לדרוש יישום של הנהלים ומצד שני לתמוך בהם רגשית ולהיות פתוחים להצעות הבאות מהשטח יתרה מזו, נראה לי הכרחי שנציגות של גננות, מנהלות של מעונות יום, מטפלות ומנהלות בתי ספר ומורות ישותפו בקביעת הנחיות הפעולה בשעת משבר. הכרחי שהצוות המדריך והמפקח הקיים ינקוט בגישה תמיכתית ואולי יש צורך בגיוס גורמי תמיכה נוספים.
- שכנוע הצוותים החינוכיים בנחיצותם של צעדים הכרחיים לפעולה הרציפה של מסגרות החינוך לגיל הרך. לשם כך הצגנו במפגש מספר צעדים קונקרטיים[שאני שבה ומעלה אותם מידי פעם בבלוג הזה] והם: 1. עטיית מסכה על ידי כל הצוות כל הזמן ובמצבים אינטימיים גם על ידי ילדים בני שלוש ויותר; 2. עבודה בקבוצות קטנות וקבועות לכל אורך היום ואף חלוקת הגן לשני חצאים שיפעלו בנפרד אחד מהשני, עם תא שירותים נפרד. אף שאני מאוד מאינה בדרך הזו אני מתרשמת שמעט מידי צוותים מבססים דרך קבע את עבודתם החינוכית על קבוצות קבועות של ילדים שהרכבתם מתחשבת בידידויות בין הילדים וןקרבה רגשית וגיאוגרפית; 3. שמירה על מרחק בין קבוצות ובין מבוגרים לילדים; 4. להרבות בפעילות בחצרות , במרחב הפתוח-להעביר למרחב הפתוח פעילות של משחק, אוכל ולמידה–אני מתרשמת שיש היום יותר נכונות לעשות זאת וקל כנראה יותר ליישום על ידי גננות מעבודה בקבוצות קבועות אף ששני צעדים אלה שלובים אלה באלה; עבודה בקבוצות קבועות עשויה וצריכה לדעתי להתרחש בחצר. אותם ילדים ירבו לשחק ביניהם, לאכול וללמוד יחד. 5. לפתח עם צוותים ועם ילדים דרכים להביע חיבה על בסיס אינטנסיבי במהלך היום שלא על בסיס מגע. וליישם את ה"שפה הרגשית הזו" על בסיס יומיומי וקבוע. לגבי אינטראקציות מבוססות מגע שהכרחיות עם תינוקות ופעוטות אקדיש פוסט נפרד; 6. לשתף את הצוות בתכנון וביישום של כל הצעדים; 7. לקיים קשר קבוע ותיאום עם הורי הילדים כדי לבסס תקשורת שמתבססת על אמון ולעודד למפגשים עם ילדים מתוך הקבוצות הקבועות גם בשעות אחה"צ.
3. על קובעי המדיניות והפיקוח לשתף צוותי הוראה בתהליך קבלת ההחלטות ולהיות קשובים ליוזמות שבאות מהשטח. רק אתמול שמעתי ראשי מערכות חינוך מתל אביב ובני ברק בראיון בטלויזיה שהציעו תוכנית סדורה לחזרת הילדים בכיתות א-ב לבתי הספר וטענו שאינם זוכים לאוזן קשבת במשרד החינוך; זאת ועוד, שמעתי דיווחים שהמשרד לא אישר פעילות של כל היום במרחב הפתוח בגנים שאינם מוגדרים כ"גני יער". שוב דבר לא סביר. הכרחי לעודד יומות מקומיות ולאפשר את מימושן אם הללו עומדים בהנחיות של משרד הבריאות.
לסיכום
בפוסט הזה הצגתי רגשות והתייחסויות אחרות שעלו במפגש שקיימנו ראשות תוכניות החינוך לגיל הרך מלוינסקי, עם קבוצה של גננות מגנים פרטיים וציבוריים, מנהלות יום וסטודנטיות בנוכחות מדריכות פדגוגיות שעובדות עם סטדונטיות . עלו לצד שמחה על החזרה לגנים, חששות מהידבקות ותחושה שהמערכת מפקירה את הצוותים החינוכיים. עלה גם קושי לעטות מסכות לאורך היום. הצגתי את המסקנות המתבקשות בעיניי, מהמפגש החשוב והטעון רגשית עם צוותי השטח: 1. הכרחי שמשרד החינוך, הרשויות, הארגונים ימצאו דרך להקשיב לצוותים החינוכיים ולתמוך בהם. לתת למחנכות הנמצאות ב"חזית", הרגשה שהן מוערכות ושיש להן גב. במקביל נדרשת הדרכה מתמשכת להביא להפנמה של הצורך הקיומי לעטות מסכות על אף הקושי. הכרחי להסביר לצוותים החינוכיים ולשכנע אותם שאי הנוחות הכרוכה בעטיית המסכה וצמצום המגע עם הילדים, הם הרע במיעוטו. הללו עדיפים על המשך הסגר והבידוד. בנוסף יש להדריך ולשכנע צוותים בצורך של עבודה בקבוצות קטנות וקבועות ובחלוקה וולונטארית לפעולה בשני חצאי גנים שמורכבים מקבוצות קטנות; על פעילות מורחבת וממושכת בחצר הגנים[כולל אוכל], על גיבוש מערכת עוקפת מגע להבעת חיבה כלפי הילדים על בסיס יומיומי , על עבודת צוות ותיאום עם הורי הילדים. לבסוף, עולה הצורך הדחוף לשתף צוותי שדה בתהליך קבלת החלטות ולהיות קשובים ליוזמותיהם-יוזמות הנענות להנחיות משרד הבריאות. רק כך נצליח לעבור את משבר הקורונה במינמום נפגעים ויש לזכור שהמשבר יעבור.