מטרת הפוסט להציג עמדה מבוססת מחקר וניסיון לגבי שנת אחה"צ בגיל הגן (3 עד 6). עמדתי היא שמסגרות החינוך הציבוריות צריכות להיערך לאפשר לילדים הצעירים (בעיקר ילדי הטרום-טרום חובה) פרק זמן קצר של שנת אחר הצהריים. אינני חושבת שיש לחייב את כל הילדים לישון. אני גם ערה לקשיים הארגוניים לאפשר שנת אחר הצהריים במסגרות החינוך הציבוריות לגיל הרך בישראל. בנוסף, אני ערה לאפשרות שהורים מתנגדים לאפשור שנת אחה"צ לילדיהם הצעירים במסגרות החינוך. אני כותבת את הפוסט אחרי התלבטות רבת שנים לגבי מקומה של שנת אחר הצהריים בחיים של ילדי הגן בכלל וכחלק מסדר היום וההתנהלות של הגן בפרט. הכתיבה מונעת גם על ידי קריאה של ממצאי מחקר שמציבעים על התועלת שבשנת אחר הצהריים, כמו גם על ידי האזנה להרצאה של חוקרות מיפן שהציגו ממצאים שמלמדים על קשיים ביישום סדר יום מחייב של שינה בגני הילדים ביפן.
ממצאי מחקר על השפעת שנת אחה"צ על אנשים בכלל וילדי גן בפרט
שנת אחר הצהריים נמצאה שוב ושוב כתורמת ללמידה. כתורמת לקונסולידציה של הידע שנלמד לפני השינה. באחד המחקרים נבדקה ההשפעה של שנת אחר הצהריים לעומת מנוחה ונמצא שבאופן בולט השינה מיטיבה עם הלמידה והזיכרון יותר מסתם מנוחה, גם בבדיקה מייד אחרי השינה וגם בהמשך היום.
רוב המחקרים שהתמקדו בהשפעת שנת אחר הצהריים על למידה וזיכרון התבססו על נבדקים מבוגרים. בין מיעוט המחקרים שמתמקדים בשנת אחר הצהריים בקרב ילדים צעירים, חוקרים מאוניסרסיטת University of Massachusetts Amherst מצאו השפעה חיובית על למידה(קונסולידציה של הזיכרון) בילדי גן. יתרה מזו חוקרים אלו מצאו שלשם למידה נדרשת שינה של ממש ולא מנוחה בלבד. כמו כן הם מצאו שאין מדובר בסך כל שעות השינה שמשפיעות על הלמידה אלא בהכנסה של פרק שינה נוסף בסדר היום, אחרי התנסות בלמידה. דהיינו, הם מצאו ששנת לילה ממושכת יותר איננה מהווה פיצוי הולם לשנת אחר הצהריים.
ישנה גם מטה אנליזה (מחקר שבודק ומנח מחקרים רבים שמתמקדים באותו נושא)בנושא השפעת שנת אחר הצהריים על ההתפתחות הרגשית, חברתית, פיזית וקוגניטיבית של ילדים מלידה חמש. עקב שונות מאוד גדולה באופן איסוף הנתונים בניתוחים הסטטיסטיים תורפ וחבריה(Thorpe et al, 2018) מסכמים שתוצאות המחקרם אינן חד משמעיות והם ממליצים שיש לבצע מחקרים פרואקטיביים נוספים בנושא.
מחקרים נוספים מצביעים גם על הבדלים בין אישיים נרחבים בין ילדים להתגבר על היעדר של שנת צהריים בעיקר עקב הבדלים בין אישיים בממדים יזיולוגיים שמאפיינים את תפקודי המוח שלהם.
סטטון ושתפיה(Staton at al, 2015) מתייחסים גם לנזקים אפשריים שנגרמים על ידי הניסיון להכריח ילדים בגיל הגן לישון אחר הצהריים במסגרות החינוך שלהם, במשך יותר מ-60 דקות ליום. בחודש אוגוסט שמעתי בכנס שהתמקד על חינוך לגיל הרך בסלוניקי -יוון(EECERA 2019) הרצאה של חוקרת צעירה מיפן (Sachiko Nozakawa) שבה הציגה נתונים על קשיים באכיפת שנת אחר- הצהריים בגני ילדים שבהם לומדים ילדים בני 5. הבעיה המרכזית שהיא הצביעה עליה הייתה כרוכה בכך שבמקרה של יפן כל הילדים חייבים לישון ואין מאפשרים להם פעילות חלופית.
איור מתוך אתר שממליץ להורים לעודד שנת אחה"צ בקרב ילדיהם
פרקיטיקות חינוכיות שנוגעות לשינה בגני הילדים בישראל
לאור זאת נשאלת השאלה מדוע במקומות רבים -כמו במדינת ישראל, נהוג "לגמול" ילדים משינה בגיל הגן. לרוב הדבר קורה באופן די גורף כשילדים נכנסים למערכת החינוך הציבורית(בגיל שלוש-ואף שנתיים ושמונה חודשים) . נזכיר שבגנים פרטיים מאפשרים לילדים לישון מעבר לגיל שלוש. גם ילדים בני שלוש, ארבע ישנים לרוב בסוג זה של מסגרות חינוך.
אציין שישנם מקומות בעולם כמו בגני רג'יו אמיליה באיטליה או בגני ילדים ביפן(אלו רק דוגמאות אחדות) שבהם נאכפת שנת אחר הצהריים לכל ילדי הגן עד גיל 6 או 7 היא חלק אינטגראלי מסדר היום במסגרת החינוכית.
גורמים אפשריים לניסיון "לגמול" ילדים בני שלוש משנת אחר הצהריים בישראל
גורמים הקשורים למבנה יום הלימוגים בגנים הציבוריים בישראל
אני מעריכה שאחד הגורמים לפרקטיקה של גמילה משנת אחה"צ בגני ילדים ציבוריים קשור לכך שיום הלימודיים בגן עצמו מסתיים בשעה 14:00. בשעה זו, רוב הילדים עוברים לצהרון שאחראי גם על הגשת ארוחת הצהריים. המעבר לצהרון כרוך לרוב גם בהחלפת צוותי הוראה ובמקרים מסוימים במעבר לגן אחר. מבנה זה של יום הלימודים מקשה על האפשרות להיערך לקיום שנ"צ עבור הילדים.
יום הלימודים בגנים הציבוריים בישראל התארך במהלך השנים. היו שנים שהילדים נשארו בגן עד השעה 1200 ואחר כך עד השעה 1320. סיום יום הלימודים בשעה מוקדמת ייתר את הצורך להיערכות לאפשור שינה. ברור שיום לימודים קצר מקשה עוד יותר על הורי הילדים שימי העבודה שלהם ארוכים הרבה יותר משעות השהות של הילדים במסגרות החינוך.
במקומות שבהם פועל יום לימודים ארוך(יש די מעט מקומות כאלו-דהיינו מדובר ביום רציף עם אותו צוות הוראה ללא צורך במעבר לצהרון או במסגרת יוח"א או יול"ה) הילדים זוכים לרציפות של צוות ומתאפשרת שנת אחה"צ ביתר קלות. לפי מיטב ידיעתי גם בגנים אלו לא מתאפשרת שנת אחה"צ.
גורמים שקשורים בעמדות הורים כלפי שנת אחה"צ בגנים
אני משערת(לא בדקתי את העניין מחקרית) שהורים רבים מתנגדים שילדיהם ישנו שנת אחה"צ בגן כדי להבטיח הליכה מוקדמת יותר לישון בערב. התרשמותי היא אפוא שגמילה משנת אחר הצהריים עולה בקנה אחד עם רצונותיהם של הורים רבים.
מה הבעיה עם הגמילה משנ"צ בגיל צעיר?
שנת אחר הצהריים זה לא משהו שחייבים להיגמל ממנו. לראייה, ממצאי המחקר מצביעים על התועלת שבשנת אחה"צ-תועלת שהיא מעל ומעבר להשלמת שעות שינה בלילה. הדבר נכון בכל הגילים. שנת אחר הצהריים הפכה בעשורים האחרונים בהדרגה לבלתי אפשרית בשל אורח החיים האינטנסיבי של מבוגרים וילדים כאחד. ילדים נמצאים במסגרות החינוך עד שעות מאוחרות כדי לאפשר להוריהם לעבוד ולפרנס את משפחותיהם ולא כדי להוסיף דעת(אין מדובר בילדים שנמצאים במעונות רב תכליתיים ששהותם הממושכת במסגרות נעשית לגמרי לטובתם). מניעה של שנת אחר הצהריים הופכת חלק מהילדים לדי עצבניים ועייפים. דהיינו, ילדים צעירים משלמים מחיר רגשי וקוגניטיבי בעקבות מניעה מהם של שנת אחר הצהריים.
יש לזכור עם שיש גם הבדלים בין אישיים בין הילדים לגבי הצורך בשנת אחר הצהריים ולגבי מידת העייפות שהם חשים בשעות אחה"צ עקב היעדר שינה.ממחקרים כמו זה שנערך ביפן ניתן ללמוד שיש ילדים שמוחאים כנגד זה שמכריחים אותם לישון.
מה רצוי לעשות לטובת הילדים הצעירים?
מהמוצג לעיל עולה שטובת הילדים מחייבת עידוד של שנת אחה"צ בקרב ילדים, יחס דיפרנציאלי בין הילדים בנוגע לשנת אחה"צ במסגרות החינוך לגיל הרך(וגם בבתים עבור אותם ילדים מעטים שנמצאים בבתים בשעות אחה"צ). וודאי לא גמילה בכוח מההרגל הלא מגונה בכלל "לתפוס שנ"צ". יחס דיפרמציאלי פרושו לאפשר לילדים שזקוקים לשינה פרק שינה קצר(בגבולות השעה) ובמקביל לאפשר לילדים שאינם זקוקים לשינה פעילות שקטה ורגועה באותן השעות.
הדבר מחייב לכל הפחות הצטיידות במספר מזרונים ודאגה למצעים(על ידי ההורים). מציאת מקום שקט בגן וחשיבה על השגחה על הילדים הישנים. הדבר מחייב לא פחות תיאום עמדות עם הורי הילדים ושכנוע של ההורים (פוסט זה משמש גם כלי אפשרי לשכנע את ההורים) שאפשור של שנת אחה"צ בגן היא לטובת הילדים. רבים מהילדים הישנים אחה"צ רגועים הרבה יותר בשעות הערב והניצול של השעות המשותפות להורים ובני המשפחה האחרים ולילדים אפקטיבי הרבה יותר.
האמת היא ששינוי מיטבי מחייב הרבה יותר ממה שהזכרתי. מחייב שינוי של מבנה יום הלימודים בגנים. הפיכת יום הלימודים ליום לימודים ארוך. הקדמת ארוחת הצהריים. הכשרה מקצועית של כוח האדם שעובד עם הילדים בצהרונים והסייעות עצמן והפיכתן לגננות מוסמכות לכל הפחות. אבל להיבטים אלו בכוונתי להקדיש פוסטים נוספים.
ובנימה אישית לפני הסיכום…
אני מבקשת להסביר שלא היה לי באופן אישי קל להגיע למסקנה המתבקשתת ששנ"צ זה דבר טוב ומומלץ בכלל, ולילדים בגיל הגן בפרט. אסביר מדוע היה לי קשה להגיע למסקנה הזו. בילדותי(אנחנו מדברים על יובל+) נהגו במשפחתי לישון שנ"צ. אומנם הורי וסבתי שגרה איתנו גילו גדלות נפש ולא הכריחו אותי לישון (אני מניחה שאם היו מנסים לא כל כך היו מצליחים) אבל כללי הבית היו כאלו שיש לשמור על שקט די מוחלט בשעות השנ"צ("שלפשטונדה"). אני מודה שבאופי המעט תזזיתי חויתי קושי גדול מאוד לשמור על שקט. אפשר לומר שבמהלך השנים(גיל הגן וראשית בית ספר יסודי) פיתחתי מעין עוינות למצב של שקט בבית עקב הצורך לאפשר לאנשים בסביבה שנ"צ. אני זוכרת שנהגתי למיין בתים ומשפחות לכאלו משובחים יותר שאין בהם שנ"צ לכאלו מעצבנים יותר שיש בהם שנ"צ.
עם השנים התחלתי להבין שיש אנשים שממש זקוקים לשנת אחה"צ. התחלתי גם לקרוא עוד ועוד מאמרים על חשיבות השינה אחר הצהריים. ובנוסף ראיתי ילדים די אומללים שנרדמים בזמן המפגש או האוכל. ראתיתי ילדים עצבניים מאוד בשל העייפות.
שניים מבין שלושת נכדיי הפסיקו בעצמם לישון אחר הצהריים לפני כניסתם בגיל רבע לארבע לגני עירייה. הנכדה הצעירה שלי די סובלת מזה שנמנעת ממנה שנת אחר הצהריים. היא ממש אוהבת את גן העירייה והיא שבעת רצון מהצהרון. יש לה חברים וחברות ונהנית להיות בגן. אבל היא חוזרת הביתה עייפה מאוד. היא אומרת שהיא עייפה ולעתים היא די עצבנית. כך שאני ערה להבדלים הבין אישים בין ילדים בצורך בשנ"צ מהחיים בתוך המשפחה שלי.
לסיכום
בפוסט זה הסברתי מדוע רצוי לאפשר לילדים בגיל הגן לישון שנת אחר הצהריים בבית ובגן הילדים. הצגתי גם את האופן שבו אני מבינה את הגורמים שמונעים אפשרות של שנת אחר הצהריים לילדים הצעירים. אני חושבת שבטווח הקצר יש לחשוב על פתרונות מקומיים לאפשור למקצת הילדים לישון אחה"צ(שריון ציוד ושמירה על הילדים). בטווח הארוך מסתמן שיש לתכנן את ימי הלמידה במסגרות החינוך באופן שיתאים יותר הן לצורכי ההורים העובדים והן לצורכי הילדים. הורים ומחנכים ורשויות החינוך צריכים להיות שותפים לעיצוב פתרונות אשר יאפשרו לחלק מהילדים לישון שנת אחה"צ.
פוסט מעניין מאד.
גם אני מ"נפגעי" שנת הצהריים בתור ילד. וזמן מנוחת הצהריים זכורה אצלי לשעות קשות ומאד לא נעימות.
היום, כשאני סוגר כבר 18 שנים בעבודה בגני ילדים פרטיים, אני בהחלט יכול להתחבר לגישה הדיפרנציאלית. רואים את זה באופן מובהק – יש ילדים שיכולים לדלג בקלות על שנת הצהריים ואילו אפשר לראות את הילדים שזקוקים לשנת צהריים של שעה לפחות.
לשימחתי, אני מצליח להעביר מסר זה להורים (שבהחלט מבקשים לצמצם עד לכדי להכחיד את שנת הצהריים), וילדים שאכן צריכים את שנת הצהרים, אכן מקבלים אותה – באישורם של ההורים.
תודה דן על ההתייחסות. במסגרת שבראשה אה עומד ניתנת לילדים שזקוקים לשינה האפשרות לישון. הבעיה בגנים הציבוריים היא שאפשרו ו איננה קיימת כללץ