כתיבת פוסט זה נבעה ממחשבה שעלתה לי בדרכי לטיפול שיניים בהליכה מהירה כדי שלא אאחר. בדרכי לשם ואחר כך, בדרכי חזרה לכדו את עיניי מודעות גדולות (בכמות קטנה מאלו שהופיעו לפני חודשיים אמנם) שבהן כתוב "תודה לצוותי הרפואה כולנו מצדיעים לכם!". בעבר זוכרת שנתלו בחוצות העיר רמת גן(אני מניחה שבמקומות אחרים במדינה) דגלים של מגן דוד אדום לאות תודה לצוותים אלו, כיוון שצוותי מגן דוד אדום הם אלו שביצעו בתחילת המשבר את בדיקות הקורונה.
תהיתי מדוע בימים אלה איני רואה בחוצות ההערים שלטים שבהם הציבור מביע את תודתו לעובדי החינוך וההוראה.
אני באמת חושבת שהגיעו לצוותי הרפואה ומגיעות להם גם היום תודה והצדעה מצד הציבור הרחב.
עם זאת, אני תוהה מדוע אנחנו כציבור הורים, סבים וסבתות, מנהיגות עירונית וממסד ארצי לא מרגישים צורך להודות למטפלות, לסייעות, לגננות, למורות ולמורים על כך שהם נמצאים עם הילדים שלנו יום יום, במשך מה שצפוי להיות תקופה ארוכה במסגרות החינוך השונות. אנשים אלו הם "שם" בשביל הילדים שלנו, נותנים מענה לצרכים רגשיים וחברתיים ומלמדים בתנאיים בלתי אפשריים.
צוותי החינוך נמצאים היום בחזית הרחבה של ההתמודדות היומיומית עם ילדים שחזרו מהסגר יותר או פחות מאורגנים; הם מתמודדים עם הסיכון לחלות בקורונה. מה שקורה בפועל הוא שצוותי החינוך וההוראה מתמודדים עם כעסים וחוסר ההערכה של רבים מהורי הילדים. על אי שמירת הכללים של הילדים. חשוב להבין שבאחריות המסגרות החינוכיות להגדיר כללים ולאכוף אותם בעקביות. עם זאת, הצפיפות בכיתות ובגנים מקשה על יישום הנחיות משרד הבריאות. לצד אלו, מתווספת הנטיה של הציבור הישראלי לא לשמור על כללים. כהורים עלינו להקפיד בעצמנו על שמירת כללי הבטיחות הבריאותית ולשכנע את ילדינו לעשות כן. עלינו גם להודות לצוותים החינוכים שעושים את עבודתם נאמנה יום יום, שעה שעה..
נזכור שעובדי החינוך וההוראה הם אלו שבזכותם המשק מתחיל את צעדיו לחזרה לשגרת קורונה-שגרה שרחוקה מאוד מהשגרה הרגילה.
בטווח הרחוק חשוב מאוד להבין(דבר שמדינות הנורדיות באירופה הבינו מזמן) שחשוב למשוך את תלמידי התיכון המוכשרים ביותר להוראה. זה בלשון המעטה איננו המצב היום בישראל.
משיכת כוחות טובים לחינוך והוראה מהלידה עד י"ב היא פועל יוצא של תנאיי עבודה, הערכה ציבורית וסטטוס וגם של משכורת כמובן.יש לנצל את משבר הקורונה לשדרג את תנאיי העבודה של צוותי החינוך ושל צוותי ההוראה. המשבר הנוכחי שבשלב זה מצטייר כרחוק מסיום, איננו המשבר האחרון שיפקוד את החברה האנושית ואת ישראל בתוכה, בעתיד. כדי להתכונן טוב למשברים הבאים חשוב שנשפר את התשתיות שלנו. מערכות חינוך ובריאות מצוינות הן החלק העיקרי של התשתוית הלאומיות. מערכות אלו תורמות להון החברתי של המדינה.
בהרצאה של ד"ר עמי נויברגר מומחה למחלות זיהומיות מבית החולים רמב"ם בחיפה על וירוס הקורונה הוא טען ש:א. אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על הוירוס הזה ולכן יש להימנע מניבויים ויש להיערך עד כמה שאפשר למניעה. ב. הוא ציין בהרצאה שהמדינות שהיטיבו לתמודד עם הוירוס הן המדינות שבהן מערכות בריאות ציבוריות שוויוניות טובות ומתפקדות. הדבר נכון גם לגבי מערכות חינוך. לכן, אל לנו להעתיק את הרע הקיים בארה"ב[יש במדינה ענקית זו הרבה מאוד יצירתיות ודברים טובים] אלא יש לחזק את מערכות החינוך והרפואה הציבוריות. חשוב בעיניי למנוע את הנהירה של אוכלוסיות חזקות מבחינה כלכלית למערכות חינוך ובריאות פרטיות על ידי הצבת סטנדרטים גבוהים למערכות החינוך הציבוריות.
העניין הוא שבעוד תנאיי העבודה של הרופאים גרועים בישראל, מעמדם החברתי גבוה ותנאי הקבלה לפקולטה לרפואה הם מהגבוהים שיש. וזאת לעומת מערכת החינוך הציבורית ופקולטות לחינוך במוסדות להכשרת מורים שאינם מצליחים למשוך את תלמידי התיכון המצטיינים לשורותיהם ולכן תנאי הקבלה לפקולטות אלו אינם גבוהים. זהו מצב שיש לשנותו.
תרומתנו כהורים וכציבור הוא להביע הערכה למורים ולדחוף לכך שתנאיי העבודה במסגרות החינוך מלידה עד י"ב ישתפרו לצד שיפור משמעותי בשכר. אל לנו להתעסק במנין ימי החופשה של עובדי ההוראה. חינוך והוראה הם מלאכות מתישות ושוחקות ושכרם הממוצע היחסית נמוך של עובדי ההוראה מגלם בתוכו את ימי החופשה האלו.
היי קלודי – לקחתי לעצמי את הזכות להפיץ את הרשומה הזו בדף שלי בפייסבוק, בטוויטר כן בדואר הפנימי של בית הספר. החשיבות שבו לא תאומן. תודה רבה לך.
ור ותודה. הכוונה שזה יבוא לידי ביטוי בציבוריות בישראלית
הפוסט שלך חשוב מאוד ואכן יש לעשות הרבה לטובת מערכת החינוך.
ועם כל הבעיות צריך לזכור שתקציב מערכת החינוך בישראל הוא השני בגודלו לאחר תקציב הביטחון. גבוה בהרבה מתקציב משרד הבריאות. וכמו בכל תחום, הקשרים בין מערכת החינוך לציבור הם כמו ריקוד טנגו. ובירידה בהערכת הציבור למורים ובמעמדם יש גם למורים חלק (לא כולם כמובן): מורים שלא מתקנים למשל שגיאות לשון וכתיב של ילדים, מורים "מִתְחַלִּים" על ימין ועל שמאל (בעיקר במערכת חטיבות הביניים) ושבלי הודעה מוקדמת או מחליף – התלמידים נותרים עם חורים של שעתיים באמצע יום הלימוד שלהם, או נשלחים מוקדם לביתם, מורים ומנהלים שמתעלמים מתלמידים שמסתובבים בבית הספר עם סכינים ומהטרדות מיניות, ועוד ועוד (מניסיון שלי עם ילדיי בבתי ספר שנחשבים לטובים מאוד ובהשוואה למערכת הלימודים בילדותי, שמאז רק קוצצו שעות לימוד ומקצועות לימוד).
לפחות צריך להתנחם בכך שבימי הקורונה המורים (שלא כולם לימדו 1:1 בהוראה מכוונת) לא נשלחו לחל"ת כמו בסקטורים אחרים במשק. וכעת רם ארז לא מוכן להוסיף 9 ימי לימוד שיפה בן דוד הייתה מוכנה לתת, ובגללו כנראה חוזרת בה. גם זה לא עושה טוב למורים ולמעמדם….
מסכים שיש הרבה מה לעשות ועצוב שמערכת החינוך, כמו הבריאות, לא יקבלו יותר ואפילו יאבדו בקיצוץ תקציב רוחבי – בגלל "הצורך" לתקצב משרדים מטופשים – המזין אינפלציית שרים שלא מסתפקים בשרות ללא תיק.
הוראה מקוונת כמובן
מסכימה מאוד שחלק מהמורים צריכים לשפר את דרכי עבודתם. בדיוק כמו שחלק מהרופאים צריכים לשפר את הגישה שלהם לחולים. בשני המקרים הכשלים בתפקוד המורים והרופאים נובעים משילוב של תנאים של המערכת ושל אופי בני האדם. כחברה אנחנו חייבים לדרוש את שיפור מערכת החינוך: לתת וגם לדרוש ממורים אין ספק. אל אין להשלים עם המצב הקיים.