על הסביבה ללמוד לא לדכא אסרטיביות בכלל ואסרטיביות של בנות ונשים בפרט!

מטרת פוסט זה היא להדגיש את חשיבותה של האסרטיביות בתקשורת בין אישית בכלל ובתקשורת שבנות ונשים לוקחות בה חלק בפרט. הטריגר לכתיבתו היה יום האישה הבין-לאומי. אצביע בנוסף על האופן שבו הסביבה התרבותית , הסביבה החינוכית וסביבות העבודה עלולות לדכא או לטפח אסרטיביות בכלל ובקרב בנות ונשים בפרט. פוסט זה נכתב מתוך ראייה מערכתית, סוציולוגית, בנוסף לפרספקטיבה הפסיכולוגית הרגילה שבאמצעותה מטפלים באסרטיביות. בסריקה שטחית ברשת האינטרנט באנגלית ובעברית גיליתי שרוב הבלוגים והמקורות האקדמיים מציעים אימון אסרטיבי לפרט-ליחיד. בפוסט זה אראה כיצד בסביבות מסוימות אסרטיביות עלולה לפגוע בהערכה של ילדים ועובדים שמציגים עמדה אסרטיבית על ידי ממונים ומחנכים, ולכן אציע שיש צורך בשינוי בסביבה לא פחות מאשר אימון לאסרטיביות עבור הפרט. אני מציעה כמטרה של עשייה חברתית וחינוכית בנושא שנשכיל כחברה במרחב הציבורי, כמורים וגננות במרחב החינוכי, וכמנהלים ומעסיקים במקומות העבודה, לבנות תנאים אשר יאפשרו לילדות וילדים נשים וגברים מכל הסוגים והצבעים לבטא באסרטיביות את דעותיהם, צרכיהם ורגשותיהם.

הגדרת האסרטיביות והנחות היסוד שעומדות מאחוריה

אסרטיביות מוגדרת כסגנון תקשורת שבו אנשים כפרטים מביעים רגשות, צרכים (ודעות) באופן ישיר ובהיר לאנשים אחרים, בד בבד עם  כיבוד הצרכים והזכויות של הזולת, תוך שליטה ברגשותיהם. ביטויים לדוגמה של אסרטיביות: אמירות קוהרנטיות, ישרות, בהירות.

דהיינו העידוד לתקשורת מאופיינת על ידי אסרטיביות מושתתת על תפיסה של שיווי זכויות של כל אחת ואחד מאיתנו; על התפיסה שיש משקל לכל קול ולכל דעה. תקשורת שיש בה אסרטיביות מחייבת אפשור של הבעת רגשות, צרכים ודעות לצד שמירה של זכויות הזולת. תקשורת מעין זו מניחה שכל יחיד שמשתתף בתקשורת זכאי להביע את דעתו.

נהוג בספרות הפסיכולוגית להבחין בין אסרטיביות שנשענת על תפיסה של שוויון זכויות שני הצדדים לשיח לתוקפנות ולפאסיביות-כחלופות תקשורת עדיפות פחות שיש בהן פגיעה באחד הצדדים. בתוקפנות הדובר פוגע בזולת-חלופה לא רצויה בעליל ובפאסיביות הדובר מוותר על זכויותיו-מכפיף את עצמו ואת רצונותיו לאלו של הזולת.

לאפשרויות שגורות אלו בספרות המקצועית אני מבקשת להוסיף מספר הבחנות נוספות. האחת היא בין אסרטיביות לסמכות. אף ששני מושגים אלו עשויים להיות קרובים ההבדל ביניהם נעוץ בכך שהסמכותיות מניחה קיומם של קשרים בין אישיים לא שוויוניים בין הדוברים או האנשים הנמצאים בקשר  אי שוויוניות באיזה מובן (מקצועי, משפחתי, אישי). הורה או מורה עשוי להפגין סמכותיות ביחס לילדים (סמכותיות חדשה, נאורה, נוכחת) אבל במקרה זה אין מדובר באסרטיביות. אסרטיביות מניחה שוויוניות. עובד עשוי להפגין אסרטיביות וכך גם ילד עם הוריו ומוריו כשמסתכלים על כך שהילד או העובד הם בעלי דעה וצורך שווים בחשיבותם לאלו של ההורים, המורים או הממונים.

אני גם מציעה שלא נתבלבל בין אסרטיביות לבין בורות. האחריות של מי שטוען טענה או מביע דעה לבססה על נתונים או על לוגיקה איתנה. אין להתבלבל בין דעה שאתה מביע לבין נתונים מסולפים. קרה לי לא אחת לשמוע אנשים חולקים ב"אסרטיביות" על נתון מחקרי או על ההגדרה מבלי שלמדו אותה או התעמקו בה.

אסרטיביות איננה גם רישיון להתחצף. המתבונן בהגדרות יראה שהאדם האסרטיבי שומר על כבודו וזוכיותיו של הזולת ולא רק דואג לזכויותיו הוא. יש אנשים חוצפנים-ולא אסרטיביים-שמצפצפים על צורכי הזולת בדרכם לממש את זכויותיהם ואת צורכיהם. אנשים אלו אינם אנשים אסרטיביים. במקרה זה ה"חוצפה" היא סוג של תוקפנות שמוכרת מהאבחנות הקלאסיות בנושא.

אם כך הגיוני היה להסיק שיש לעודד ביטוי אסרטיבי של דעות ורגשות בכל זמן ובכל מקום. שיש לעודד ילדים וילדות נשים וגברים, עובדים זוטרים ועובדים בכירים לנהוג כך. על בסיס הנחה-פשטנית לדעתי זו-הגיוני היה ליצור מסגרות של אימון לאסרטיביות במסגרתם מלמדים אנשים איך ליצור קשר עין; איך להביע באופן ישיר ובהיר את דעותיהם; איך לתבוע בצורה יפה ולא מתלהמת את זכויותיהם. אלא שהקושי ביישום רעיונות יפים אלו איננו בהכרח בחוסר הבנה של משמעותם (גם זה קורה לפעמים), אלא בקשיים הרגשיים ובאי הפנמה של ערכים של שוויון וזכויות אדם בסיסיות בקרב רבים-רבים מדי מאיתנו! הרעיון של שווי זכויות ושווי ערך הקולות הוא יפה אבל זה לא מה שאנשים חושבים. על כן לעתים קרובות אנשים אסרטיבים ובמיוחד נשים אסרטיביות נתפסים כ"לא נחמדים" במקרה הטוב או כמתלהמים ולא רצויים במקרה הפחות טוב. 

יחס לאסרטיביות אסרטיביות של נשים לעומת זו של גברים

 האיור מתוך הפוסט http://www.tidewaterwomen.com/columns/your-image/are-you-assertive-or-aggressive

אפילו בחברה המערבית אשר מקדשת לכאורה שוויון זכויות בכלל ושוויון זכויות בין ילדים לילדות ובין נשים לגברים, נוזפת ו"מענישה" נשים ובנות אסרטיביות. ראו כעדות לכך ההשוואה שהוצגה בעיתון "הארץ" , גליון  "דה מרקר" בין משוב הניתן לנשים לעומת לגברים במקומות העבודה.

חינוך לאסרטיביות

בהקשר החינוך בבית ובגן חשוב שנשים לב אם אנחנו מוכנים לקבל דעות שנוגדות את אלו שלנו מהילדות והילדים שלנו. האם אנחנו מוכנים לקבל אותן בכבוד ולעיין בהן ברצינות? האם אנחנו מעודדים בנות להביע דעה בתחום החשבון והמדעים ולהקשיב להן? האם אנחנו מתייחסים לתוכן ואיכות הטיעונים של הבנות או רק למראה החיצוני שלהן? אני לא מבקשת להתייפיף. ליופי ולמראה חיצוני יש תפקיד חשוב בתקשורת בין אישיית. אבל השאלה היא האם אנחנו מוכנים להתעלות מהתבוננות ב"קנקן" ולקחת את הזמן לראות מה יש בתוכו אצל עובדות ועובדים, בנות ובנים?

חשוב שנבחן זאת בכנות ולעומק כי עד שלא כל אחת ואחד מההורים, הגננות המורים, המעסיקות והמעסיקים יעשו זאת יהיה בלתי אחראי מצדנו לעודד ילדות וילדים ונשים וגברים צעירים להשמיע את רגשותיהם, צורכיהם ודעותיהם בבהירות ובישירות. כי בעולם הממשי שלנו אנשים אסרטיבים משלמים מחיר של קידום ו"אוירה" סביבם . נשים וילדות אסרטיביות נתפסות לעתים קרובות כמתלהמות. לעומת זאת, גברים ונשים, ילדות וילדים "נחמדים" שיודעים להחמיא להורה, לגננת או ל"בוס" מוערכים לעתים הרבה יותר ממה שכישוריהם ומומחיותם מאפשרים זאת.  לדעת להיות נחמד למי שאתה תלוי בו הוא כישור חברתי מועיל שאין להתעלם מחשיבותו בסביבות חינוכיות ועבודה מסוימות.

לא אתעלם ממחיר הנחמדות לדימוי ולהערכה העצמית של מאמצים אסטרטגיית התמודדות זאת. יש בסוג של אימוץ קבוע של נחמדות ויתור על הגדרה עצמית אוטונומית שגם עליה משלמים מחיר.

עם זאת, כדי להרשות לעצמך עמדה אסרטיבית אתה צריך באמת לא להיות תלוי כלכלית או מכל בחינה אחרת בזולת. כל עוד קיומך תלוי בקיום הזולת יהיה זה מסתגל להעריך את כוחותיך מול אלו של הזולת ולאמץ אסטרגיית תקשורת הולמת. דהיינו בסביבה מוסימת אסרטיביות אפשרית וחשוב לנקוט בה, ואילו בסביבות אחרות אסרטיביות תוביל את האדם לשלם מחירים גובהים ובמקרים אלו יש להתלבט אם יש מקום לנקוט בה.

לכן בפוסט זה אני מציעה שניצור סביבות למידה ועבודה שמאפשרות ומעודדות אסרטיביות שאינן מדכאות בצורה ישירה או עקיפה אותה. רק כשהסביבה היא כזו יהיה זה אחראי מצדנו לאמן פרטים לתקשורת אסרטיבית. 

לסיכום אתייחס לצעדים של סביבה חינוכית שמעודדת אסרטיביות ולאופן שבו נעודד אסרטיביות אצל ילדים ואנשים מבוגרים.

מה על הסביבה לעשות ?

• מנהיגות כל סביבה (הורים, מורים, גננות, מעסיקות ומעסיקים) יבחנו את עצמם ואת מוכנותם להתמודד עם התנגדויות, ביקורת שעמדה אסרטיבית של "כפופים" עשויה להכיל ; חשוב לזכור שביקורת וחשיבה מפרספקטיבות שונות מקדמת ארגונים וסביבות למידה. אבל השאלה היא אם אנחנו ערוכים להתמודד עם אתגר ההתנגדות הישירה.
• נבין שדיכוי של אסרטיביות והתנגדות לאורך זמן יוביל אנשים להתנגדות סמויה וחתרנית ולפגיעה באפקטיביות של החינוך ושל העבודה.
• נעודד הבעת רגשות, צרכים ודעדות בתקשורת איתנו ונעודד סוג כזה של תקשורת בתוך קבוצת השווים.
• נתגמל אנשים -חברתית וכלכלית-על פי תרומתם, מאמציהם וכישוריהם ולא על פי נחמדותם אלינו!
• נעזור לילדים ולילדות להבחין בין תוקפנות, פאסיביות ואסרטיביות ונעודד אותם לנקוט עמדה אסרטיבית.
• נתרום לכל מי שבסביבתנו להביע עמדות מנומקות אחרי לימוד הסוגיה ולא להביע עמדות סתמיות ולא מבוססות.

מה על האנשים-פרטים לעשות?

• ללמוד להעריך את עצמם, את צרכיהם, את רגשותיהם את דעותיהם במקביל ללמידת ההערכה של הצרכים הרגשות ועמדות של הזולת.
• ללמוד לא לבטל את עצמם בפני אך אחד-ללא קשר לתפקיד, סמכות, כסף שיש לזולת.
• ללמוד את הסביבה שבה הם חיים ולהעריך את נכונותה להקשיב באמת לביטוי צריכהם, רגשותיהם ודעותיהם.
• להביע צורך, רגש, דעה באופן בהיר, ישיר ומכבד במקומות שבהם לא צפויים מחירים כבדים מדי.
• לאפשר לאחרים בסביבה לבטא את עצמם בבהירות ובישירות גם אם הזולת חולקת עליך וגורם לך להרגשה לא טובה.
• ללמוד לעומק סוגיות ולהביע דעות מנומקות.

לסיכום, בפוסט זה אני מבקשת להתעלות מעל אימון למיומנויות של אסרטיביות ולדרבן אנשים בתוך ארגונים לבניית סביבה שמעודדת אסרטיביות באמת. במקביל, בפוסט זה אני מעודדת אנשים להעריך את סביבתם לפני שהם מביעים עמדה אסרטיבית. אסרטיביות היא חשובה מאוד…אבל לא בכל מחיר. את המחיר שמוכנים לשלם יקבע ותקבע כל אחד ואחת מאיתנו.