איך לתמוך בגיבוש הזהות המינית של ילדים (טראנסג'נדרים) מהגיל הרך- הסיפור המעודד של ריילנד ומשפחתו

תוך כדי כתיבת פוסט נוסף על מאפייני סביבת הלמידה ברג'יו אמיליה(פוסט המיועד לפרסום בשבוע הבא) נתקלתי ב-1.3.2018 בכתבה מעניינת וחשובה במוסף גלריה של עיתון הארץ "סיפור על טראנסג'נדר מגיל חמש" מאת צח יוקד. הכתבה מתבססת על ראיון עם אימו של ריילנד ילד שנולד כילדה (באותו שם) שהחל מהרגע הראשון שהתחיל להביע את עצמו במילים (בערך בגיל שנתיים וחצי, שלוש-באיחור מה כיוון שנולד חירש), לומר משפטים כגון :"אני לא בת, אני בן". אחרי שנתיים ומשהו שבהן ההורים התעלמו למעשה מכמיהתו של ריילנד שיכירו בו כבן-הם קיבלו החלטה גורלית : לקבל את דבריו ולאפשר לו להיראות ולהתלבש כבן-על פי הצהרותיו שזה מה שהוא וזה מה שהוא רוצה להיות. המפנה בהתייחסות הוריו של ריילנד (הילרי וג'יף ויטינגטון) כלפי הצהרותיו בדבר הזהות המינית המאפיינת אותו,  התרחש אחרי שבגיל חמש ריילנד שחרר אמירות מדאיגות. הוא איחל למות משפחתו כדי שיהיה סוף סוף לבד בעולם. ותהה מדוע אלוהים ברא את גופו כפי שהוא נראה. אמירות אלו הדאיגו את ההורים שהחליטו שהם מעדיפים בן מאושר וחי על פני בת מתה. אמירותיו של ריילנד (כשעוד נראה כבת) הובילו את ההורים להתעניין בטראנסג'נדרים צעירים. הם גילו שאחוז ההתאבדויות בקרב נערים ונערות שעוברים משברים  של זהות מינית המצויים בקונפליקט עם הסביבה אשר  לא מקבלת ולועגת לרצונם להביא לידי ביטוי חיצוני את זהותם המינית, הוא גבוה ביותר. הם הבינו שהילד שלהם הוא זה שיכול להגדיר את זהותו המינית ושעל ההורים לאפשר את הביטוי של הזהות המינית מצד אחד ולבנות חומת ורשת הגנה עבור הילד המתבגר מפני העוינות של החברה המתנכלת לרוב לאנשים "שונים" בכלל ובהיבט של הזהות המינית בפרט, מצד שני. הילרי ויטינגטון פרסמה ספר בשם לגדל את ריילנד (Raising Ryland) בשנת 2015- ספר שזכה בארה"ב לפופuלריות רבה. בראיון מציגה הילרי תמונה מרשימה של מאמצים ליצור עבור ריילנד תנאיי חיים והתפתחות אופטימאלית. החל מסינון בני משפחה וחברים שמגיעים הביתה-דריסת רגל ניתנת רק למי שמוכן לקבל את ריילנד כבן לכל דבר, בלב שלם. וכלה במאבק ציבורי שמכוון לכך שילדים יוכלו לבחור בשירותים המתאימים להם בבתי ספר, לפי הגדרת הזהות המינית שלהם. השתתפות בקבוצת תמיכה להורים לילדים טראנסג'נדרים, מפגש מזדמן עם מטפל במקרה הצורך (נאמר שלא היה צורך במפגשים רבים איתו מאחר והמשפחה והסביבה מקבלת אותו), השתתפות במחנה קיץ לילדים במצב דומה, עידוד של חברות אישית עם ילד טראנסג'נדר אחר. לא בטוח שיש בארץ מסגרות תמיכה מהסוג שמתוארות בספר. 

מהסיפור המעניין שנכתב על ידי הילרי ויטינגטון ניתן ללמוד שלושה דברים מרכזיים:

1. זהות מינית היא רכיב מרכזי בתוך הזהות ה"כללית" של האדם ורק הילד עצמו יכול להגדיר מי הוא באמת בכלל, ומבחינת זהותו המינית בפרט. יתרה מזו, הסיפור של ריילנד מספק אישוש לממצא שמדבר על התחלה מאוד מוקדמת של מודעות לזהות מינית של הילד, ועל כך שפעוטות וילדים בגיל הגן ערים לפער בין איך הם מרגישים לבין איך הם מצוידים מינית מלידה.
2. לקבלת ההורים את הזהות המינית המתגבשת של הילד-גם כאשר הדבר כרוך באי נעימות שקשורה לשינוי המראה החיצוני של הילד או הילדה, תפקיד מכריע ליצירת תנאים לרווחה הנפשית שלו. יכולת הקבלה של ילד או ילדה "שונים" לרבות הנכונות לאפשר שינוי של מראה חיצוני ולבוש היא לרוב תהליך הדרגתי של התלבטות וחקר של ההורים עצמם.
3. ילדים טראנסג'נדרים והוריהם זקוקים למערכות חברתיות וקהילתיות תומכות.

זהות מינית

זהות מתייחסת  לאופן שבו רואים ומאפיינים אנשים את עצמם. מדובר בתהליך שנמשך כל החיים אבל מצוי על פי אריק אריקסון(1960) במרכז העיסוק התודעתי  של האדם בעיקר בגיל ההתבגרות.  אריקסון מדגיש  שמדובר בתהליך פעיל שכולל חקר והתלבטות בטרם מגבש כל פרט תפיסה לגבי מי הוא בעיני עצמו. גיבוש הזהות העצמית כוללת בתוכה התייחסויות של אנשים קרובים שעברו תהליך של עיבוד והפנמה. אחד המאפיינים הכלולים בזהות העצמית הוא הזהות המינית. בהקשר של גיבוש הזהות המינית  מדובר על האופן שבו רואה כל אחד את עצמו כבן, בת, גבר או אישה או אף אחד מהם או שילוב כלשהו של שניהם.  וכן מהם התפקידים שנתפסים על ידי הפרט שאופייניים לגבר ולאישה. אף שאצל רוב האנשים הזהות המגדרית(תפיסת תרבותית של תפקידים שיאים למין) עולה בקנה אחד עם הסיווג הביולוגי המולד(התפיסה המינית), ישנם אנשים שמגבשים לעצמם זהות מגדרית שונה מהסיווג הביולוגי המולד. מה שחשוב לזכור כשעובדים עם ילדים צעירים הוא שהאדם עצמו בכל גיל וגיל הוא זה שמארגן בתוך תודעתו את התפיסה העצמית שלו ושגיבוש הזהות המגדרית הוא תהליך הדרגתי. מרצ'יה(Marcia,1973 ) מדגיש, בהתבסס על התיאוריה של אריקסון, שכשם שרצוי לאדם בסופו של דבר(בתום גיל ההתבגרות)  אחרי תהליך חקר שיגבש תמונה ברורה שמאפיינת את דמותו בעיני עצמו, כך חשוב לאפשר תהליך של חקר והתלבטות ולא "לדחוף" ילדים ונערים להתחייב לזהות עצמית  "שקרית", לא אמיתית, בטרם עת (מה שקרוי אצל מרצייה  identity foreclosure) לפני שחקרו את האפשרויות הקיימות ואת אשר מתאים לאישיותם.

בכל מקרה תחילת ההתייחסות של הילדים והילדות למגדר שלהם עוד בהיותם פעוטות.  בין גיל 18 חודש לגיל 3 שנים ילדים מזהים עצמם כבנים או בנות אבל התייחסות ראשונית זו איננה כמובן עדות לאימוץ זהות מינית מגובשת מודעת האופיינית לתום גיל ההתבגרות. בגיל 4-5 ילדים מזהים עצמם לרוב באופן עקבי כבנים או בנות מאמינים שמדובר במאפיין קבוע שלא הולך להשתנות.

תפקידי ההורים, המחנכים והחברה

הורים צריכים להיות קשובים לקולות הילדים. חשוב גם להבין-למרות הקושי שהוצג בפוסט שהתמקד בספר של אנדרו סולומון על  הקושי לקבל זהות אופקית של ילדים בכלל, ובמקרה של זהות מינית שונה בפרט-שהילד הוא אדון לזהותו  ולגופו ועל ההורים להרכין ראש ולקבל את הזהות של הילד. הורים יכולים וצריכים לחנך ילדים איך להתנהג בחברה, איך ומתי ללמוד, איך לשים לב לאופן שבו הילד נתפס על ידי החברה. הורים לא יכולים גם אם הם רוצים להכתיב  את הזהות המינית של ילדיהם. זה פשוט בלתי אפשרי. ניסיונות להשפיע באופן ישיר על הקבלה הזהות נמינית של הילדים-גם כאשר הכוונות טובות-גורמים למצוקה לילדים ולהורים.

מעבר לקבלה, הורים צריכים להיות מודעים לדעות קדומות ולסטריאוטיפים בסביבה. אחד התפקידים החשובים ביותר כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרה של הילרי ויטינגטון-הוא ליצור תנאים של התפתחות בטוחה לילד-להגן עליו מפני עוינות, דעות קדומות וסטאיאוטיפים של החברה. מאמצים אלו נכללים בתפקיד הבסיסי של הורים בכלל: בניית עבור ילדיהם תנאיים של ביטחון פיזי, רגשי וחברתי. מילוי תפקיד זה תלוי במידה רבה מאוד בהיענות החברה והקהילה לצרכים של ילדים והורים טראנסג'נדרים. הורים לבד אינם יכולים להצליח במילוי תפקידם.

חשוב שגננות ומורות תעשנה כל אשר הן יכולות כדי לקבל את הילד על זהותו המוצהרת על ידו, וכדי ליצור תנאים של קבלה חברתית בתוך הגנים והכיתות. גננות ומורות יכולות ליצור תנאים טובים להתפתחותם של ילדים טראנסג'נדרים רק אם הן התגברנה על הנטייה האנושית  לדחות שונות מינית. לפני שבועות אחדים הייתה לי שיחה מעניינת עם סטדונטית מהתואר השני , שהיא גננת ומעונינת לקדם שינוי של ממש בהגדרת תפקידי  המגדר הנשיים בגנים ממלכתיים -דתיים. סטדונטית זו חדורת מוטיבציה להביא לשויוניות בין בנות לבנים כבר מגיל הגן. בשיחה איתה דיברתי על דעתי שאחת המטרות של גננות היא לאפשר לילדים  תנאים להגדיר את זהותם המינית כפי שהם מרגישים ורואים אותה. בתגובה לדבריי אמרה לי הסטדונטית שעם אמירה זו שלי היא לחלוטין לא מסכימה. הערכתי את הפתיחות שלה, והבנתי שיש לנו דרך ארוכה ביותר לעשות כדי לשכנע מחנכים ומחנכות שאיש איננו יכול להכתיב לילדים זהות מינית שונה מזו שהם מגדירים לעצמם. אנחנו עוד לא "שם". ללא הבנה זו מצד המחנכים , ילדים טראנסג'נדרים לא יוכלו לקבל בגנים ובכיתות את התנאים שהם זקוקים להם כדי  להתפתח כאנשים שלמים , מאושרים וגאים במי שהם כבני אדם.

בנוסף, נדרשים עמדות ותפיסות מכילות מצד אנשי החינוך וחקיקה. למשל חקיקה כזו שמאפשרת שאנשים יבחרו בשירותים הציבוריים  לפי זהותם המינית ולא לפי מאפיינים ביולוגיים . בנוסף, נדרשת חקיקה שמקנה זוכויות לילדים להגדיר את המגדר בתעודת הזהות לפי העדפותיהם. נדמה לי שבלגיה היא חלוצה בשינוי תקנות הרישום של  המין בתעודות הזהות. מוקנית לילדים מגיל 12  הזכות לרשום את עצמם באופן שהם רואים את עצמם.

בתחום המדיניות הכללית ותפיסות המחנכים וההורים הדרך עוד ארוכה מאוד בארץ.

העשרה נוספת בנושא טראנסג'נדרים בילדות המוקדמת

אציג בהמשך כסוג של העשרה מספר מקורות שמצאתי באינטרנט בעזרתה של אלודי הוטייה-שותפתי לבלוג.

סיפור נוסף שהתפרסם בשנים האחרונות הוא סיפורה של ג'ז שנולדה בן הפכה לבת אקטיביסטית רהוטה של זכויות הטראנסג'נדרים. לשאלת כתבת בראיון המוסרט האם היא בטוחה שלא תרצה להפוך שוב לבן היא ענתה בשאלה לכתבת:"מה את היית אומרת אם הייתי שואלת אותך אם את בטוחה שאת לא רוצה לשנות את המין שלך?, שאלה שהותירה את המראינת ללא מילים.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Jbg-LdVdNk0&w=560&h=315].

ג'ז, נערה מרשימה, הוציאה בעצמה (באנגלית) ספר ילדים וספר נוער על סיפורה.

בנוסף, לפני כשנתיים יצא לאור בארץ ספר ילדים "אני רק רוצה להיות אני" מאת גלית צוק שמימשה את הטראנסג'נדריות שלה במהלך קשר זוגי עם בת זוגתה וכתבה ספר ילדים בנושא.

http://gogay.co.il/item.php?id=19459

לסיכום, בעקבות כתבה בעיתון הארץ ראיתי לנכון להציג את סיפורם של ילדים טראנסג'נדרים ש"מגלים" את זהותם המינית בגיל צעיר. ה"מסר" המרכזי בפוסט הוא שלרווחתם הנפשית ולעתים לעצם קיומם של ילדים ונערות ונערים טראנסג'נדרים, נדרשות קבלה ותמיכה מצד הורים ומחנכים. בנוסף, נדרשת חקיקה בנושא. אחד השלבים הראשונים כדי שנתקדם לכיוון של אפשור חיים טובים ומלאים לילדים אלו, הוא לשנות את תפיסותינו ואמונתינו לגבי תהליך הגיבוש של הזהות המינית בכלל, ולגבי טראנסג'נדריות מהגיל הרך, בפרט.