היערכות לימי הזיכרון תשפ"ד: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה (חלק שני)

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה יחול השנה ביום ב' ה' איר תשפ"ד, 13.5.2024 . העניין המיוחד השנה, שנת ה"שבת השחורה" ושנת מלחמת "חרבות ברזל" המתמשכת (שהחלה ב7.10.2023) הוא שכמעט כל יום מאז השבעה באוקטובר 2023, אנחנו חווים יום זיכרון פרטי של המשפחות ויום זיכרון ציבורי להנצחת קורבנות המלחמה הארורה והמתמשכת שאנו מצויים במהלכה. אין יום כמעט שבו אין קורבנות של פעולות איבה ובימים רבים, ימים רבים מידי אנחנו מתבשרים על מות חיילים. במקביל, 132 בני אדם (אחרי הבשורה העצובה על כך שאליקים ליבמן נרצח ב7.10 ונקבר בישראל) חטופים נמצאים במלתעות החמאס בעזה – אזרחים בגילים שונים, יהודים ולא יהודים וחיילות וחיילים. חלק מהחטופים חיים, על חלק מהחטופים אנחנו יודעים בוודאות שהם מתים. החטופים המתים מצטרפים לרשימה הארוכה, האימתנית של החיילים והאזרחים שהצטרפו למשפחת השכול המשפחתית ולאומית מאז השבעה לאוקטובר.

ציון ימי הזיכרון הלאומיים כרוך בחיבור של תהליכים פסיכולוגיים משלימים: התמודדות עם מוות של קרוב משפחה ובכלל, הכרה באבל המתייחס להתמודדות עם המוות של בני משפחה, חברים וקהילה, מצד אחד. מצד שני ישנה הדגשה של דרכי התמודדות: הנצחה של כל חלל ושל כל קורבן להדגשת חשיבות ערך האדם, כל אדם, לצד הענקת משמעות לאובדן וגיבוש תפיסה של תקווה כדי להיות מסוגלים להמשיך לחיות חיים משמעותיים. מוות כפועל יוצא של רדיפה על בסיס לאומני, או כתוצאה של מלחמה או מאבק להגנת האוכלוסיה האזרחית, או כפועל יוצא של פיגועי טרור, לצד ניסיון של החברה, של הקהילה, של המדינה להנציח את הקורבנות, להביע תודה והערכה על הקרבה למען חיי האוכלוסיה בכללותה. לעתים קרובות ניתן לדבר על אובדן שיש לו משמעות בכך שבמות החיילות או החיילים נמנעה פגיעה באנשים אחרים. יתרה מזו, ניתן להיאחז בתקווה שבעקבות פעולותיהם של החיילים ייתכן שהעתיד יהיה בטוח וטוב יותר לאנשים רבים. במקרים של קורבנות פעולות איבה כמו גם באירועי השואה, ימי הזיכרון מנציחים את זכרם של אלו שנרצחו בשל השתייכותם הלאומית או האזרחית, כמטרות שרירותיות של מעשי טרור שבאים לזרות פחד באוכלוסיה. ישנו מאמץ להדגיש את העובדה ש"לכל איש יש שם". בכל שנה ישנה מורכבות ונדרשת חשיבה על טיפול רגיש ומותאם גיל בימי הזיכרון במסגרות החינוך לגיל הרך.

בשונה מיום הזיכרון לשואה שמומלץ וניתן לא לדבר עליו באופן ישיר עם ילדים בגיל הגן וראשית בית ספר יסודי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה אין מנוס מלטפל גם במסגרות חינוך לגיל הרך. זאת כיוון שהאובדן והשכול הם חלק מהקיום ה"שוטף" שלנו במדינה. זה נכון תמיד ובמיוחד בשבעת החודשים האחרונים מאז השבעה באוקטובר. הילדים, גם אלו שמשפחותיהם לא נפגעו ישירות, הם חלק אינטגראלי מהחברה המתמודדת עם אובדן. עם זאת, הטיפול ביום הזיכרון חייב להיות מושכל, רגיש ומותאם גיל. היבט מעניין נוסף המאפיין את יום הזיכרון הדגישה ההיסטוריונית חנה יבלונקה. חנה יבלונקה מדברת על כך שבעוד יום הזיכרון לשואה הוא יום זיכרון יהודי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה הוא יום זיכרון ישראלי שקורבנותיו הם יהודים ולא יהודים כאחד והפגיעה בהם היא מתוקף היותם ישראלים או עובדים ופועלים בישראל(שהרי כידוע היו גם נרצחים תאילנדים ונפאלים שעבדו או למדו בישראל ).

צילום-חגית בן ליש(2015)

התייחסות קצרה להנחיות משרד החינוך-יום הזיכרון כחלק מ"חודש התקומה והגבורה"

אירועי שנת תשפ"ד, החל מהשבעה באוקטובר וכלה במלחמת "חרבות ברזל" המתמשכת הובילו את קובעי המדיניות במשרד החינוך ליזום החל משנה זו את "חודש התקומה והגבורה" שיתייחס בצורה אינטגרטיבית לימי הלאום הטעונים בתקופה זו. "השנה חודש זה יחל בכ"ג בניסן תשפ"ד, 1.5.2024, ויסתיים ביום האחדות בג' בסיון תשפ"ד, 9.6.2024." דהינו חודש זה מתחיל בציון יום הזיכרון לשואה ומסתיים בציון יום האחדות הפחות מוכר. יום האחדות מצוין החל משנת 2015 ביוזמת משפחות שלושת הנערים שנחטפו בשנת 2014 וראש העיר דאז ניר ברקת. באתר משרד החינוך נאמר עוד ש"בחודש זה יצוינו ימי הלאום בהתאם ללוח השנה ובד בבד יוקדש מקום ייחודי לציון אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל."

בתכנון חודש ה"תקומה והגבורה" נעשה ניסיון לתת ביטוי מקביל לעצב ולכאב עקב האובדן שאנו חווים מצד אחד ולרצון להעניק משמעות לאובדן ולעורר תקווה בקרב הילדים מתוך התייחסות נרחבת לביטויי הסולדריות, ההתנדבות, הנתינה שאפיינו את התנהלותם של אנשים יחידים וארגונים אזרחיים כמו גם של הלוחמים שחרפו נפשם בחודשים האחרונים.

אני חושבת שיש לברך על הרצון להתייחס לאירועים המעצבים את חיינו בשבעת החודשים האחרונים בזיקה לימי הלאום המצוינים מידי שנה. זאת ועוד, נאמר באתר משרד החינוך ש"חודש זה יהווה רצף חינוכי השוזר מגוון ערכים חברתיים, אישיים, קהילתיים ולאומיים, הנעים בין שמחה לעצב, בין שואה לגבורה, בין שבר לתקומה." כפי שהבנתי מוצע שמסגרות החינוך יתקיימו פעולות חינוכיות מגוונות הנוגעות לארבעה עקרונות, או כפי שהללו מכונים באתר ארבע אבני דרך מרכזיות: 1. ערבות הדדית; 2. הנצחה וגבורה; ג. מפגשים בחברה הישראלית; 4. הקשר לעם ולמדינה.

העניין הוא שמדובר בערכים מופשטים והצלחת הפעולות החינוכיות השונות תלויה באופן שבו צוותים חינוכיים מפרשים את הסוגיות השונות במסודות החינוך ובאופן שבו הדברים מתווכים לילדים. חשוב להבין שבסוגיות בהן מדובר מתגבשות בתודעת האנשים בתהליכים ייחודיים להם במשך שנים ולאו דווקא בחודש הספציפי שהוגדר להתמקד בהם. זאת ועוד, מדובר בתוכנית חדשה שייקח זמן לצוותים החינוכיים ללמוד ליישם אותה בדרך שמשרתת את טובת הילדים. חשוב להבין שחלק גדול מהצוותים אינם חווים בעצמם בעת הזו "תקומה וגבורה" ועל כן לא יוכלו לתווך מסרים מסוג זה בצורה אותנטית לילדים.

אחד ההיבטים שאליהם לא ראיתי התייחסות בחומרים של משרד החינוך הוא לכך שנראה שהיה בחודשים האחרונים סוג של שבר של אמון במוסדות שונים של המדינה. אני רואה אפוא כמטרה מרכזית בכל יישום תוכנית של גננות ומורות ביסוס אמון בצוות החינוכי ובמסגרת החינוכית. חשוב תמיד ובמיוחד בתקופה של ימי הזיכרון לפעול בעקביות בדרך שנותנת סיבה להורי הילדים ולילדים עצמם לסמוך על שיקול דעתה של הגננת\המורה ועל מחויבותה העמוקה לטובת כל ילד וילדה המגיעים למסגרת החינוכית שאותה היא מנהלת. לשם כך הכרחי בעיניי לעדכן מראש את הורי הילדים בתוכניות ודרכי הפעולה סביב יום הזיכרון. חשוב לא פחות מכך לבקש מידע על קרובי משפחה של כל ילד וילדה שנפגעו בכלל ובמלחמה האחרונה בפרט (לרבות באירועי השבעה לאוקטובר).

אני מבקשת להזכיר גם שבמקביל להטמעת "חודש ההתקומה והגבורה" מסוף פסח עד "יום האחדות"- מתקיימת ספירת העומר המסורתית מפסח עד שבועות. ספירת העומר מקובלת בגני ילדים רבים בעיקר בחינוך הממלכתי דתי. הכרחי שבמשרד החינוך ובמסגרות החינוך יתנו את הדעת לשתי הספירות השונות, "ספירת התקומה והגבורה" שמתקשרת לימי הלאום וספירת העומר המחברת בין פסח לשבועות. בחינוך לגיל הרך הנהגת שתי ספירות מקבילות מבלי לחשוב על יצירת זיקה כלשהי ביניהן מבלבלת מאוד.

בפוסט זה אתייחס בעיקר להיבטים פסיכולוגיים ולדרכי עבודה מומלצות לדעתי עם ילדים בחינוך לגיל הרך ולא לתכנים. לפני שאציג מספר פעולות שבעיניי ניתן לערוך בחינוך לגיל הרך אחזור על מספר מאפיינים המייחדים ילדים בגיל הגן שיש להביא אותם בחשבון בשעה שמשוחחים עם הילדים ומתכננים פעולות עבורם. אני חייבת לציין את התדריך המצוין של שפ"י הנוגע להתייחסות לימי הזיכרון בקרב ילדי הגן. אני מעריכה שמה שכתוב בפוסט זה עולה בקנה אחד עם המלצותיהם.

מה צריך לזכור כאשר מדובר בעבודה עם ילדים בחינוך לגיל הרך בכלל וסביב אירועים טעונים רגשית בפרט?

1. האופן שבו חווים ילדים צעירים אירועים בכלל ואירועים ביטחוניים מערערים במיוחד תלוי לטוב ולרע בסביבה שבה הם חיים ובמידת הביטחון שנבנה עבורם על ידי הורים וצוות חינוכי במסגרות החינוך. על כן על הצוות החינוכי לבנות סביבה סביב יום הזיכרון שיש בה איזון בין אפשור של הבעה רגשית של הילדים לבין מוגנות פסיכולוגית ופיזית עד כמה שהדבר נתון להשפעתה של אשת החינוך.
2. בהיעדר ידע היסטורי, המידע שנמסר לילדים מאוחסן בזיכרון באופן לא מי יודע מה מאורגן – מידע על "טובים" ורעים", על דמויות והתרחשויות מתערבב לו בתודעה;  בלבול של זמנים (בין עבר להווה) שעלול להלחיץ את הילדים. על כן יש לבחון בחינה מדוקדקת מה, כמה ואיך אומרים לילדים על יום הזיכרון.
3. ילדים מפרשים באופן אקטיבי את המידע שהם מקבלים ומסיקים מסקנות שעלולות להלחיץ אותם. אנחנו אחראים על מה שאנחנו אומרים אבל אם אנחנו לא נבדוק, אנחנו עלולים שלא לדעת כיצד פירשו הילדים את דברינו. לכן הכרחי למצוא דרכים לבדוק איך הילדים מפרשים את המציאות ואת מה שאנחנו אומרים להם כל הזמן.
4. ילדים בגיל הגן נמצאים לרוב על רצף של הבנת המשמעות של המוות. יש להביא בחשבון שישנה שונות גדולה בין ילדים בני אותו גיל במידת הדיוק שהם תופסים את המוות. מה שתורם בין היתר להבנה מדויקת של המוות הוא ההתנסות של הילדים עם הנושא. השערתי היא שילדים בגיל הגן בישראל התקדמו מאוד שלא בטובתם בהבנת המוות בחודשי המלחמה. ילדים בגיל הגן אינם תופסים ב הכרח את המוות כ"דבר" אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים שהעיתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בעיתוי שלו אי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב גם שנבין ששאלות הילדים בגיל הגן על המוות הן מצד אחד שאלות חקרניות (איך נראה ומרגיש אדם מת?-כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב?), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם אם יקרה משהו להוריהם, מי מטפל בילדים היתומים? ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה שלא תמיד נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?". זאת ועוד, ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. בכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו שמדובר בתהליך בלתי הפיך, שהמת לא יחזור, ותמיד לצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים. ילדים בגיל הגן גם לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות: הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות (כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות (לנשום, פעולות הלב וכו'). ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים. הם נוטים לספק סיבות לא  "מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.
5. ילדים בגיל הגן חווים אבל. על התמודדות עם אבל ואובדן אצל ילדים ומתבגרים אפשר למצוא התייחסות במאמרה המצוין של רונית שלו באתר פסיכולוגיה עברית. ילדים כמו המבוגרים מתאבלים על אובדן. הדבר העיקרי שכנראה מבדיל בין אבל של מבוגרים לבין אבל של ילדים הוא תלותם של הילדים במשענת שמספקים המבוגרים בחייהם כדי להתמודד עם האבל. על כן בצדק רב מצוין במאמר שילדים לעתים קרובות אינם מקבלים מספיק הכרה באבל שהם חווים ותמיכה בהתמודדותם איתו. חשוב להיות אפוא קשובים לילדים, לגלות אמפתיה איתם, לאפשר להם להביע את עצמם ולהוות כתובת עבורם.

מטרות הטיפול ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות פעולות האיבה בהקשר המיוחד של שנת תשפ"ד

1. להבין איך כל ילד וילדה באותה מסגרת חינוכית חווה את אירועי תשפ"ד. להבין איך הוא מרגיש ואיך הוא מפרש את מה שקרה לו , למשפחתו, לקהילתו, למדינה.
2. לחזק את תחושת האמון של הילדים במבוגרים: במחנכים, בהורים וכו'. לחזק את האמון בכך שבמשפחה ובקהילה יש תמיד מי שמטפל בילדים.
3. להוות כתובת עבור הילדים להבעת רגשותיהם.
4. להוות דוגמה עבור הילדים לכך שאנחנו מוקירים וזוכרים את האנשים שמתו כדי להגן עלינו.
5. להצביע על כך שימי הזיכרון הם דרך באמצעותה המדינה מביעה הערכה כלפי מי שנלחמו למענה ולמען האנשים החיים בה.
6. ללמד את הילדים להעריך השתייכות לקהילה , תרומה לקהילה ותמיכה על ידי הקהילה.
7. להימנע מהעלאת נושאים רגשיים שעלולים להקשות על הילדים ועל ידי כך לחזק את שוויון ערך האדם.

פעולות הכרחיות בעיניי לקראת וביום הזיכרון

הצעה מרכזית- תלקיט אישי, תלקיט של הגן של אירועי תשפ"ד- סביב עבודה הנעשית בין פסח לשבועות

1. הכרחי שיהיה בידי ההגנת או המורה לפני יום הזיכרון (אחרי פסח) מידע הקשור לפגיעות במהלך מלחמה (לרבות זו האחרונה שאנו חיים אותה) או במעשי איבה על קרובי משפחה ונסיבות מיוחדות הקשורות בחלק מהילדים ונשות הצוות בכל מסגרת חינוכית. חשוב שהגננת או המורה תשוחח עם ילדים שחוו שכול או היו עדים למצבים מערערים שיחות אישיות ולבדוק עם כל אחד מהם איך הם מרגישים סביב ציון יום הזיכרון בגן/בכיתה. חשוב לעודד את הילדים לצייר ולהתבטא באופן חופשי בנושא ולהוביל את השיחה לאותם מקומות של חשיפה שנוחים להם. חשוב לא ללחוץ שהילדים ידברו מעבר למה שהם מוכנים. שיחות אלה חייבות להיות תכופות ולא חד פעמיות. חשוב מאוד שכל ילד וילדה ידעו שניתן לפנות לאחד המבוגרים בגן כשהוא מוטרד או מרגיש שצריך.
2. במקרים של ילדים שהם יתומי המלחמה האחרונה או ילדים שהיו חשופים למראות חריגים בחומרתם במהלך אירועי השבעה לאוקטובר הכרחי שלגננת ולמורה יהיו הנחיות ברורות מצד המטפלים באותם הילדים כיצד לנהוג איתם סביב ימי הזיכרון.
3. חשוב ביותר לעודד הבעה חופשית של הילדים בציור, משחק, במילים תמיד ובמיוחד בתקופת ימי הזיכרון. לאפשר ציור חופשי כל יום ולהנחות את הסייעות לא להתערב ולתקן יצירות חופשיות. לעודד משחק סוציו-דרמטי על בסיס יומי ולהתבונן ולהתרשם מנושאי המשחק. חשוב להתפנות ולבקש מכל ילד וילדה לספר את הסיפור של ציור או שניים שצוירו במהלך השבוע בין יום השואה ליום הזיכרון. חשוב שהתיעוד של דברי הילדים יהיה מילולי ומדויק.
4. אני חושבת שבמפגש המליאה אין להתייחס לתוכני יום הזיכרון אלא רק לצפירה. לציין שצפירה היא דרך לזכור את האנשים שנהרגו בכל מלחמות ישראל. חשוב לומר לילדים שידברו עם הגננת או הסייעת על כל דבר שהם רוצים לשתף.
5. חשוב להימנע מהעלאת נושאים רגשיים טעונים מאוד (כגון החטופים). אם ילד מעלה את הנושא יש להקשיב לו ואין להוסיף לו מידע מעבר למה שהוא עצמו מעלה. חשוב מאוד שכל ילד ידע שהמבוגרים הם הכתובת שלהם לשיתוף במה שמטריד אותם. בנוסף, על הצוות למנוע הצפה רגשית של ילדים על ידי חבריהם לגן או לכיתה.
6. ביום הזיכרון עצמו חשוב ביותר שגננות, מחנכות במעונות יום ומורות לכיתות א'-ב' יכינו את הילדים לצפירה וידגישו שיש הבדל בין צפירה לאזעקה. יסבירו שכדי לכבד את מי שנהרג במלחמות המבוגרים יעמדו דום והילדים לא חייבים לעמוד דום. יש לאפשר לילדים להתקרב למחנכות או להחזיק ידיים עם ילדים אחרים. חשוב לא להעיר לילדים שצוחקים או מדברים. על המבוגרים לשמור על שקט ולהכיל את התנהגויות הילדים בזמן הצפירה גם אם הן לא לרוחן. חשוב לא להנחות את הילדים להרגיש או להיראות עצובים בזמן הצפירה. יש להזכיר כמה פעמים באותו בוקר את עניין הצפירה כדי שהילדים לא יופתעו. ניתן לעצור את הפעילות חצי דקה לפני הצפירה ולומר לילדים שעוד מעט תישמע צפירה.
7. מעבר לזה אני חושבת שביום הזיכרון יום הלימודים במסגרות החינוך לגיל הרך צריך להתנהל כמו יום לימודים רגיל.
8. אני חושבת שהצבת שולחן זיכרון הכולל נר ושלט יזכור ולעתים גם פרחים הוא אפשרי. המנהג טוב למבוגרים. לילדים הוא לא בעל משמעות במיוחד אבל הוא לא מזיק. הילדים הורגלו לסמלים אלה מאוד בשנה האחרונה. חשוב להסביר לילדים שזו עוד דרך לזכור את מי שנהרג במלחמות. מאוד ממליצה לא להעניק לילדים את ההסבר הדתי למנהג הדלקת נר הזיכרון כנר נשמה.
9. אני לא חושבת שמתאים שילדים בגיל הגן ובכיתות א'-ב' ישתתפו בטקסים של מרכזים לגיל הרך ושל בתי הספר. ילדים צעירים אינם מבינים את משמעות חלק מהדברים הנאמרים והתנהלות לפי "כללי הטקס" אינם טבעיים לילדים בגיל זה.
10. משרד החינוך הציע כאמור פעילויות שונות ל"עבודה חינוכית" על ארבע אבני דרך מרכזיות (ערבות הדדית, הנצחה וגבורה וכו). דעתי היא שריבוי פעילויות עלול לבלבל. דעתי היא שעל כל גננת ומורה לבחור רצף של פעילויות אחד ולעבוד עם הילדים בקבוצות מפסח עד שבועות ועד בכלל באותו רצף באותן קבוצות. בדרך כלל פעילויות אינטגרטיביות עשויות להתייחס לרוב העקרונות שמשרד החינוך הציב. אחת ההצעות שלי על מנת להבין כיצד ילדים תופסים ומפרשים את אירועי השנה על האובדן והכאב ולהשפיע על האופן שבו יזכרו הילדים את השנה הזו היא ליצור תלקיט אישי (לכל ילד ואני מציעה גם לכל איש/אשת צוות אם יסכימו) , תלקיט גן , תלקיט קהילה על אירועי תשפ"ד. הייתי אומרת לילדים שבימים אלה של זיכרון אנחנו רוצים לזכור מה היה לנו השנה-שהיא שנה מיוחדת וקשה לכולנו. באותו מעמד הייתי מסבירה לילדים שכל אחד יבנה תלקיט אישי ושאנחנו כגן או ככיתה נבנה תלקיט של אירועים מיוחדים בגן ואף בקהילה. לשם כך ניתן לבקש מכל ילד להביא שניים שלושה צילומים מיוחדים שלו בבית בשנה האחרונה ולהסביר מדוע הוא בחר אותם. הייתי מבקשת צילומים שמזכירים דברים משמחים שקרו להם וגם צילומים שמייצגים דברים עצובים שקרו להם. בנוסף הייתי מתחילה לאסוף עם הילדים שני ציורים מהתקופה מפסח עד יום הזיכרון ובהמשך ציור אחד שהוא בוחר בכל שבוע ולבקש לכתוב את סיפור שעומד מאחורי הסיפור. בקבוצות הייתי ממקדת את השאלות לדיון על: 1. מה היה לנו השנה? 2. מה הדברים שאתה הכי זוכר שהיו לך השנה? מהו הדבר הכי משמח שהיה לך השנה? 3. מהו הדבר הכי עצוב שהיה לך השנה? 4. מי שני המבוגרים (מהמשפחה, מהגן, מהטלויזיה מכל מקום) שאותם ואת מעשיהם אתה זוכר השנה? 5. מי שני הילדים (מהמשפחה, מהגן, מהקהילה, מהטלויזיה) שאתה הכי זוכר השנה? מה עזר לך להתמודד עם דברים עצובים? מה אתה מבקש מאיתנו הצוות בגן שנעשה כדי לעזור לך להתמודד עם דברים עצובים? אופן ההתנהלות של המפגשים הקבוצתיים בהתאם למה שיעלה בשיחות אישיות וקבוצתיות עם הילדים. את הציורים, הצילומים והתשובות של כל ילד יש להכניס לתלקיט האישי שלו. כל קבוצה תבחר תיעודים מרכזיים שתרצה להכניס לתלקיט הגן. כל הקבוצות ירכיבו לבסוף את תלקיט הגן שלהן. חשוב שבכל גן קבוצות הילדים מונחות על ידי הצוות יוכלו להגדיר מי עזר ותמך בהם אישית, בגן, בקהילה ובמדינה בתקופה הזו. חשוב גם שיגדירו במה הם כיחידים וכגן יכולים לסייע לתרום למישהו שירגיש יותר טוב(לילד בגן, לאח או אחות, למישהו בקהילה). על בסיס מסקנות של גנים שיעבדו בדרך זו ניתן היה לגבש המלצות על פעולות נחוצות לחיזוק הילדים והגנים בכלל ועל עבודה בחודש ה"גבורה והתקומה " בשנה הבאה.
11. אין בשום אופן לדעתי לסקור, להזכיר, להדגיש את אירועי השבעה לאוקטובר עם ילדים בחינוך לגיל הרך. אין ליזום שיחות בנושא הזה!
12. חשוב לחשוב ולמצוא דרך להציג לילדים איך משתלב חודש התקומה והגבורה" בשבעת השבועות של ספירת העומר.
13. הכרחי לעדכן את הורי הילדים לגבי דרכי העבודה המתוכננות בגן בימי הזיכרון בכלל וסביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה במיוחד. ניתן להיעזר בהורים מעבר לקבלת מידע בעידוד שיחות עם ילדיהם על בחירת הצילומים והציורים המשפחתיים (יש להנחות את ההורים לאפשר לילדים לבחור). חשוב גם לקבל משוב מההורים על דברים שילדיהם מספרים בבית על הנעשה בגן בימי הזיכרון.

איך נתמוך בהתמודדות הילדים עם נושא המוות ?

בנוסף לרעיונות היותר כלליים אני שבה ומציגה קווים מנחים להתייחסות לנושא המוות שעשוי להתעורר שוב ושוב בימי הזיכרון ובשנה האחרונה הכל כך מאתגרת- שנה שמתאפיינת בריבוי של אובדן חיי אדם.

אני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית (חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המבוגרים (הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות.

על כן חשוב שנהיה ערניים מאוד בכלל וסביב ימי הזיכרון בפרט לאמירות, שאלות, סימני מצוקה של הילדים. שאלות שנוגעות למוות ולזיכרון עשויות להופיע לפני ואחרי יום הזיכרון עצמו. נתבונן במשחק החופשי, בציורים של הילדים; נתעניין במיוחד במשחק הסוציו דרמטי של הילדים.

בתשובות שניתן לילדים בנושא המוות נשיב באופן ענייני, נגיד את האמת אבל לא את כל האמת. לא נדבר על המוות ולא נפתח דיון עם הילדים בשיעורים פרונטאליים או במליאת הגן. שיחות במליאה או במסגרת שיעורים פרונטאליים עלולות להותיר חלק מהילדים עם מצוקות, אי הבנות שכגננות ומורות לא נדע עליהן ולא נספק את התמיכה הנדרשת לילדים שזקוקים לתמיכה זו.

אציין גם שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון ובכלל,  לבין ילדים בגיל הגן וכיתות א-ב שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות.

דוגמאות של רשמים של התקופה האחרונה על נכדיי- השיתוף שלי

אני מודה שהקדשתי הרבה מחשבה לכתיבת פוסט זה. התלבטתי הרבה מעבר למה שאני בדרך כלל מתלבטת בכתיבת מאמרים מסוג זה . המלאכה הייתה קשה עבורי יותר מאשר בשנים קודמות שבהן אני כותבת פוסטים על ימי הזיכרון. ההתלבטות המרכזית היא כיצד לאזן בין הצורך לאפשר הבעה חופשית לילדים ולתווך להם אירועים של התקופה לבין ההכרח לספק לילדים הגנה פסיכולוגית, לסנן עד כמה שאפשר מידע המגיע אליהם. בכל מה שקשור לתופעות "טבעיות" כגון הזדקנות, מוות, לידות ברור לי שיש לתווך לילדים את התופעות. המוות, קשה ככל שיהיה, הוא תופעה טבעית. ההתלבטות מתעוררת כאשר הילדים ואנחנו חווים תופעות הכרוכות באכזריות יוצאת דופן של בני אדם. כזו היא השואה וכאלה היו מעשי המחבלים בשבעה לאוקטובר. לגבי שתי תופעות אלה אין לדבר עם הילדים ביוזמתנו. תופעה קשה שאני מודה שלא מצאתי דרך להסביר אותה לילדים, כולל נכדיי שלי, היא תופעת החטופים במלחמה האחרונה. אני מודה שבמשך חודשים אני מתלבטת איך ניתן להסביר לילדים את התופעה והגעתי למסקנה שחשוב להימנע מלנסות להעמיק את הבנתם לגבי תופעה מחרידה זו. כן, אני מוצאת שהרבה יותר קשה להסביר שאנשים (בכל הגילים, כולל ילדים) נלקחו בכוח מבתיהם למנהרות עזה שבת שחורה אחת. הקושי איננו כרוך במורכבות קוגניטיבית של ההתופעה. הפעולה עצמה מאוד קלה להסבר. הקושי נובע מהפוטנציאל לערער את ביטחון הילדים כפועל יוצא מהניסיון להבין את מה שקרה. ההרגשה שאתה לא יכול להרגיש בטוח בבית שלך, במיטה שלך בנוכחות המשפחה הקרובה מפחידה מאוד. מצד שני, סוגיית החטופים נוכחת במרחב הציבורי ואין מצב שילדים לא ישימו אליה לב. הפתרון הדחוק הוא להקשיב לילדים, לדבר על החזרתם הביתה ולא "לחפור" במשמעות וברגעי החטיפה. שוב, ילדים שחוו את הזוועות האלה מלווים על ידי אנשי מקצוע.

אספר על ההתייחסות להרג חיילים ולחטופים שני שני נכדיי: ניצן בן הארבע ונורית בת השמונה (ניצן היה בן שלוש וחצי ונורית בת שבע וחצי כאשר מלחמת חרבות ברזל פרצה לחיינו). שני הילדים אינם צופים בחדשות. הם התרגלו בשבועות הארוכים שהיינו בתחילת המלחמה כולנו בבית לצאת מהחדר שבו יש טלוויזיה בזמן מהדורת החדשות. התאפשר להם לצפות בנדיבות מאוד גדולה בסרטי ילדים לפי בחירתם (הרבה מעל ומעבר למקובל הימים כתיקונם). ולמרות זאת :

1. באחד הבקרים בעיצומה של המלחמה בעזה כשכל בוקר וכל ערב התבשרנו על חיילים שנפלו, ניצן אמר להוריו שעזרו לו להתארגן לקראת היציאה לגן: "בזמן שישנתי נהרגו שני חיילים". ניצן אמר זאת בצער ובכוונה, והמשיך בשגרת יומו ובשיחות חולין לא קשורות למצב. הקשבנו המומים ומלבד מבט אוהד לא אמרנו כלום ולא פיתחנו את הנושא (כמומלץ במצבים אלה).
2. באחד הימים במהלך המלחמה, כאשר עוד היו אזעקות גם באזור המרכז, בשעות אחר הצהריים הגעתי ביום הקבוע שלי לגן של ניצן לקחת אותו הביתה. היינו כבר מחוץ לגן והוא המשיך לדבר ולהתלוצץ עם ילדים בחצר הגן כשסורגים מפרידים ביניהם. במהלך השיחה אחד הילדים הזמין אותו לביתו. ואז ניצן אמר לו בקולי קולות: "אי אפשר! מה איתך? יש עדיין מלחמה! כל הזמן נהרגים חיילים!" וחזר כמה פעמים על המשפט "כל הזמן נהרגים חיילים". הילדים לא הגיבו והם המשיכו להשתובב עוד זמן מה עד שלקחתי את ניצן הביתה. שוב הקשבתי די נדהמת לדבריו ולא הגבתי ולא אמרתי כלום.
3. בדרכינו מהגן של ניצן לחניון, אנחנו נוהגים לעבור דרך הפארק הלאומי ברמת גן עד החניון הצמוד לפארק. בדרך, בקיר האצטדיון מוצגות תמונות כל החטופים. צילומים אישיים של כל אחת ואחד מהם. אי אפשר להתעלם מהצילומים. באחד הימים ניצן שאל אותי מי אלה. הוא ראה שאני קצת משתנקת. ואז בחיוך של מי שמבין דבר מה תוך הבלטת גומות החן המקסימות שלו אמר "אני יודע, חטופים". הוא לא אמר דבר מעבר לזה ואני לא שאלתי והלכנו הלאה.
4. בפעם אחרת ממש לאחרונה לפני כחודש אחרי שחידשו את התמונות אחרי חודשי החורף, אמר ניצן די בביטחון בהצביעו על תמונות החטופים. אני יודע. אלה החיילים שלנו. אנחנו מחכים שיחזירו את כולם לכאן. לרמת גן. לפארק הלאומי. שוב הקשבתי ולא אמרתי דבר. מעניין שניצן הפנים משהו גם מעניין החטופים שמצפים לשובם וגם על החיילים. נראה כי הדרך שהוא מסביר לעצמו את עניין החטופים שמדובר בחיילים. שוב בשל היותו של הנושא נושא טעון לא דיברתי איתו על כך ולא חקרתי אותו.
5. בתחילת האביב צילומי החטופים היו דהויים בגלל הגשמים והרוחות. כשצעדנו בפארק הלאומי נורית בת השמונה נעצבה מאוד כשהתבוננה בצילומים הדהויים. ואמרה שזה מפריע לה שצילומים נראים כך. כמו כן היא התקרבה לצילומים של החטופים והצביעה על הסרטים השחורים שמראים שהחטופים המוצגים בתמונות האלה מתים. אחרי כשבועיים החליפו את הצילומים לצילומים חדשים ונורית מייד שמה לב לכך ונראתה מרוצה יותר מכך. גם בהזדמנות זו כמו בהזדמנויות אחרות שהיא מדברת על החטופים אני מתאפקת לברר איתה מה היא יודעת עליהם ואיך היא מפרשת את אשר ארע.
6. ביום כתיבת הפוסט עברנו שוב דרך הפארק הלאומי וחלפנו על פני צילומי וציורי החטופים. הבחנתי שנורית מתבוננת בצילומים ומתחילה לספור שמהו. שאלתי אותה אם היא מונה את האנשים שנהרגו אלה שסרטים שחורים מוצמדים לצילומיהם. היא השיבה בחיוב.

דוגמאות אלה מראות שילדים יודעים יותר מאשר נדמה לנו על המצב. הם קולטים והם מפתחים הסברים. אני חושבת שבמצבים הכול כך רגישים המוצגים חשוב להתאפק ולא "לחפור". לשמור על הגבול הדק של הקשבה לדברי הילדים מבלי להביא למצב שהילדים ינסו להתעמק בהבנת המצבים הבלתי אפשריים האלה יותר מידי. ההצעה המרכזית שהצגתי בפוסט הזה היא לתרום לארגון הזיכרון של הילדים על בסיס פרשנויותיהם ותפיסותיהם. לכן הצעת השימוש בתלקיט אישי, כיתתי או של גן קהילתי על אירועי השנה הזו.