הרצון לבטל את השימוש בעילת הסבירות כחלק מהרפורמות במערכת המשפט מעורר ויכוח עז והתנגדות. הדיון הציבורי הלוהט על סבירות במערכת המשפט הוביל אותי לחשוב על השימוש במונח הסבירות בחינוך בכלל ובחינוך לגיל הרך שבו אני עוסקת בפרט. דיונים אלו הובילו גם לבדיקה עצמית לגבי האופן שבו אני עצמי משתמשת במונח הסבירות. מצאתי שלא אחת אני כותבת בבלוג שלי על פרקטיקות סבירות ופחות סבירות, על מדיניות סבירה ולא סבירה ביחס לחינוך לגיל הרך; זאת ועוד, אחד מהמשובים ביחס לכתיבה או דיווח על פעולות של גננות ומורות (לרוב סטודנטיות שאני מלמדת) מתייחס לסבירות שלהם. אני עשויה לכתוב שמסקנה או פעולה מסוימת שדווח עליה היא סבירה.
נשאלת השאלה למה מתכוונים בשימוש במונח הסבירות בחינוך, ויתרה מזו אם מועיל להשתמש במונח זה. אתייחס גם לכך שכאשר משתמשים במונח "סבירות" בשדה החינוך, חשוב שנבחין בין סבירות הנוגעת להתנהלות התלמידים לבין סבירות הנוגעת להתנהלות גננות ומורים וצוותי הוראה בכלל. בפוסט זה אתייחס בעיקר לסבירות הנוגעת להתנהלות הורים וצוותי ההוראה ולא לסבירות הנוגעת להתנהלות התלמידים. לפני שאתייחס לאופן שבו אני רואה את השימוש במונח סבירות בחינוך, אנסה להגדיר את המונח.
מהן משמעויותיו של המונח סבירות?
בחלק זה של הגדרות נעזרתי בויקיפדיה. השאלה הפרקטית שעלינו לשאול היא איך מסיקים שהתנהלות במרחב הציבורי או הנחיות או תוצרים הם סבירים. לשם כך חשוב שנבין מהי המשמעות המיוחסת למונח סבירות. סבירות מוגדרת בויקיפדיה כ"הערכה גסה של הסיכוי או הנאותות להתרחשות של אירוע". דהיינו אחת המשמעויות המיוחסת לסבירות מבוססת על הערכה גסה של הסיכוי שמשהו יקרה. לדוגמה, יש סבירות גבוהה שאם ירד גשם הילדים לא יצאו לטיול המתוכנן. הערכה כזו מחייבת את המסגרת החינוכית ואת ההורים להיערך לאפשרות של קיום לימודים בבית ספר או בגן במקרה שירד גשם. לדוגמה, פיקניק בהשתתפות ההורים שתוכנן בגן הילדים הפרטי של הנכד הצעיר שלי שאמור היה להתקיים בפארק הירקון התבטל לפני שבועיים בשל סבירות גבוהה לגשם. המשמעות השנייה שבה אתעמק בהמשך מתייחסת לנאותות של התרחשות אירוע או בחירה של התנהלות או התנהגות. בהקשר חינוכי ניתן להתייחס לסבירות או נאותות של חומרים חינוכיים וכללים שנקבעים. אוסיף גם שלעתים משתמשים במונח הסבירות במשמעות שטיעון או מסקנה הם הגיוניים (reasonable) לעומת קבלת החלטות הנשענות על ה"שכל הישר" (common sense). ואכן המציאות היומיומית במוסדות החינוך מזמנת לגננות, מורות ומורים הזדמנויות רבות לבסס את החלטותיהם על השכל הישר ונותר לקבוע האם ניתן להחשיב החלטות אלו כ"סבירות".
על סבירות וערכים בחינוך
האמת היא שבשבועיים האחרונים אני מרבה לשאול את עצמי שאלות לגבי סבירות צעדים הננקטים על ידי מחנכות, וסבירות משובים ופעולות שלי ביחס למה שאני שומעת מגננות, מורות וסטודנטיות. האם סביר להעיר לשני ילדים שמדברים אחד עם השני ברוסית, במהלך המשחק החופשי בגן? האם סביר לחייב ילדים לאסוף ולהחזיר למקום את פרטי המשחק שבהם שיחקו, לפני שהם מורשים לצאת לחצר? האם סביר להתקשר להורי ילדים שעשו את הצרכים בבגדיהם בגן ילדים ציבורי (מה שנקרא "פספסו") שיבואו לקחת אותם הביתה באמצע יום הפעילות בגן? האם סביר לא להעיר לילדה כבדת ראייה על שימוש מופרז בדבק( עד כדי קריעת הדף)? האם סביר להעניש ילד שזרק חול על חברים?
נשאלת השאלה מה יעזור לגננות, מורות ומורים ומורים להחליט מה סביר ומה לא בסיטואציות חינוכיות. כתבתי בחלק הקודם שהחלטות רבות לגבי סבירות הסיטואציות במצבים שונים מתבססות על שכל ישר. אבל עדיין נשאלת השאלה מה הקריטריונים האינטואיטיביים המנחים אותנו להעריך החלטות ופעולות כאלו ואחרות כסבירות לעומת כלא סבירות? ההתלבטות ביני לבין עצמי בסוגיה זו הובילה אותי להיזכר בפרק שכתבתי יחד עם פרופסור יואל ינון (פרופסור אמירטוס באוניברסיטת בר אילן) שהיה מנחה הדוקטורט שלי בנושא ערכים בחינוך. שם הפרק הוא Teachers' values in the classroom שהתפרסם ב-International handbook of research on teachers and teaching, בשנת 2008.
הערכים רלוונטיים לקביעת עניין הסבירות בחינוך, משום שערכים משמשים כ"קווים מנחים" אישיים בלתי נראים לקביעת התנהגויות ועמדות בנושאים ומצבים שונים. הערכים האישיים משמשים את צוותי ההוראה וההורים בתהליך קבלת ההחלטות בעניינים חינוכיים בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו. ערך הוגדר על ידי רוקיץ' (Rokeach,1973'1979), אחד המייסדים של המחקר המדעי בנושא ערכים, כ"אמונה עקבית בהעדפה חברתית, אישית של אורח התנהגות או של מטרה קיומית על פני אורח התנהגות או מטרה קיומית אחרת או מנוגדת" (עמ' 5). דהיינו, הערכים של המחנכים ישפיעו על ההתנהלות היומית מתי להתערב ומתי לא להתערב. התעלמות או אי התערבות במצב מסוים הן ביטוי של ערכים אישיים לא פחות מהחלטה להתערב או מתוכן ההתערבות. אזכור ההגדרה של הערכים חשובה כדי להבין שלעתים קרובות השימוש היומיומי במושג ערכים (גם על ידי מי שעוסק בחינוך) הוא לא כל כך מדויק, שלא לומר דמגוגי משהו. אנחנו מרבים לשמוע על "חינוך ערכי" או על "חינוך שאיננו ערכי". על בסיס ההגדרה של הערכים הכרחי להבין שאין דבר כזה חינוך לא ערכי. גם החלטות חינוכיות שיש בהן העדפה של האינטרס האישי של המורה על פני האינטרס של התלמיד הן החלטות ערכיות. הן לא החלטות מוסריות כפי שאציג בהמשך. וזאת כי כל אדם, לא כל שכן כל מחנך, מפעיל שיקולי דעת משל עצמו במצבים שבהם יש לו בחירה. בחירה של אינטרס אישי על פני אינטרס התלמיד היא בחירה ערכית.
לדוגמה, ערכים הנחו גננת לא להתערב במצב של שימוש לא מידתי בדבק על ידי ילדה כבדת ראייה כדי להימנע מאי נעימות ובעיקר (על בסיס מקרה שדווח לי בשנה האחרונה) כדי להימנע מעימות אפשרי עם אימה של הילדה. באותו מצב בדיוק סטודנטית שהתנסתה במקום, אחרי הפעלת שיקול דעת, החליטה לבקש מהילדה להשתמש בפחות דבק כדי לא לקרוע את הדף. איזו משתי הפעולות הייתה סבירה יותר ולמה? בשיחה בין הסטודנטית לגננת התברר שמה שהנחה את הגננת הוא בעיקר החשש מכעס אפשרי של האם על כך שהעירו לבתה, בעוד שמה שנחה את הסטודנטית הוא הרצון שהילדה תלמד להתנהל טוב יותר. בשני המקרים מדובר בערכים: במקרה של הגננת סוג של דאגה לעצמה הסתברה בסופו של דבר כיותר חשובה מזה שהילדה תלמד להתנהל בצורה יעילה יותר בעולם. דהיינו, ערכים של דאגה לעצמה הקדימו במקרה הזה ערכים של דאגה לילדה (בתיאוריית הערכים של שוורץ, מדובר בקונפליקט בין ערכים של התעלות מעל העצמי לעומת ערכים של הבלטת העצמי). במקרה של הסטודנטית, שפעלה על בסיס שכל ישר וללא דאגה של ממש למה יש לאימה של הילדה לומר במקרה (ובאמת זו איננה אחריותה כסטודנטית), הדבר היותר חשוב היה טובתה של הילדה על פי תפיסתה והרצון שהילדה תלמד משהו. אז ניתן לומר שהגננת העריכה שסביר לא להתערב במקרה הזה בעוד הסטודנטית העריכה שסביר כן להתערב.
לפני שאעבור הלאה ואציע אבחנה בין סוגי ערכים שעשויה לסייע לנו להבין מה עומד מאחורי החלטותינו הנוגעות לסבירות, חשוב לי לשתף שבמקרה של הילדה כבדת הראייה, עצם הדיון במידת הסבירות של פעולת הסטודנטית לעומת הסבירות של התנהלות הגננת, הוביל את הסטודנטית כאקט של מנהיגות לבנות בעזרת מורה מומחית ללקויות ראייה תוכנית התערבות בשביל אותה ילדה (ועבור שני ילדים כבדי ראייה נוספים בגן), שתביא מצד אחד להתאמת מירבית של הלמידה לצרכיהם (למשל להציע להם לשבת מול הגננת או הסטודנטית, להציג תמונות בצבע שחור על רקע לבן וכו'); ומצד שני תביא לכך שלא יוותרו לילדים אלו על השתתפות של ממש במטלות למידה (בטענה שהם לא מסוגלים) ובמילוי תפקידים (כגון נטילת חלק בניקוי החצר) בטענה שזה מקשה עליהם. כדי שהתוכנית תצליח, שכנעה הסטודנטית את הגננת להירתם לתוכניתה, ואכן הגננת נרתמה למאמץ. הגננת שוחחה גם עם אם הילדה וגם אפשרה לסטודנטית לעודד את הילדים כבדי הראייה להתמודד עם אתגרים והנחתה את צוותה לפעול בדרך שעולה בקנה אחד עם דרכי פעולתה של הסטודנטית. דהיינו, הגננת עצמה שחשבה בהתחלה שסביר לוותר לילדה על התנהלות לא יעילה ועל אי שמירה על כללים בשל הלקות שלה, אימצה את הגדרת הסבירות של הסטודנטית שסביר לצפות להשתתפות מלאה בפעילויות ולמילוי חובות מצד הילדים כבדי הראייה.
האבחנה של טוריאל (Turiel) בין ערכי מוסר, ערכים של מוסכמות חברתיות (conventions) וערכים שמנחים בחירות אישיות
האבחנה שהוצעה על ידי טוריאל בין מוסר, מוסכמות ובחירות אישיות חשובה. בעקבות זאת אני משערת שאנשים המדברים על "חינוך ערכי" מתכוונים לחינוך מוסרי (שיוויוני, הוגן, נמנע מפגיעה בזולת). נזכור שערכים כוללים התייחסות לקריטריונים נוספים המנחים בחירות של התנהגויות של אנשים בכלל ושל מחנכים בפרט- בחירות שאינן קשורות למוסר. ערכי המוסר מתייחסים כאמור להוגנות ולמניעת פגיעה בזולת. לדוגמה, הענשה חמורה של ילד אחד על התנהגות שחורגת מכללי ההתנהגות בכיתה וויתור לילד אחר העובר על אותו כלל איננה מוסרית. יחס מפלה לילדים בכיתה על רקע צבע עורם, זהותם המגדרית, מוצאם איננו מוסרי. קביעת כללים בגן שמאפשרים חלוקת זמן שווה של שימוש במחשב הנחשק ואכיפת הכלל היא ביטוי של התנהגות מוסרית. קביעת כללים שאסור להרביץ בכיתה היא ביטוי להתנהגות מוסרית. חשוב להבין שלהבדיל מהערכים הקשורים למוסכמות חברתיות ולבחירות אישיות- ניתן לקבוע שערכי המוסר הם אוניברסליים. כל הילדים בכל הגילים ובכל בתי הספר זכאים להתייחסות מוסרית מצד המחנכים שלהם- דהיינו הם זכאים ליחס הוגן ולמניעה אקטיבית ועיקשת של פגיעה בהם בין מצד מבוגרים ובין מצד ילדים אחרים (ולעתים נדירות גם פגיעה שלהם בעצמם). כדי לשמור על זכויות הילדים גובשה ואומצה האמנה הבינלאומית לזכויות הילד על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב – 20 בנובמבר 1989. האמנה ונכנסה לתוקף ביום 2 בספטמבר 1990. יותר מ־30 מדינות אשררו את הָאֲמָנָה וכתוצאה מכך היא קיבלה תוקף של חוק בינלאומי. מדינת ישראל חתמה על הָאֲמָנָה ב – 3 ביולי 1990 ואשררה אותה ב – 4 באוגוסט 1991. ביום 2 בנובמבר 1991 נכנסה הָאֲמָנָה לתוקף במדינת ישראל. הָאֲמָנָה בדבר זכויות הילד הינה המסמך הבינלאומי המקיף והחשוב ביותר בתחום זכויות הילדים.
אביא מעט דוגמאות שעניינן שמירה והפרה של זכויות ילדים במשפחה, במסגרות חינוך ספציפיות, ובמדינת ישראל.
שמירה על זכויות ילדים במשפחה: דאגה לביטחון פיזי ורגשי מהלידה לפחות עד גיל 18. רישום ילדים למסגרות חינוך החל מגיל שלוש. אפשור של הבעת רגשות ודעות גם אם הללו פוגעות בהורים. אי השארה של ילדים צעירים בגפם בבית.
הפרה של זכויות ילדים במשפחה: פרסום צילומים של פעוטות וילדים ברשתות החברתיות מבלי שביקשנו את רשותם. מדובר לעתים בצילומים תמימים ולעתים בצילומים שמגחיכים את הילדים ולא בטוח שהם ישמחו לגלות בבגרותם שתמונותיהם אלו פורסמו ברבים. פגיעה פיזית, רגשית ו\או מינית בילדים על ידי בני משפחה. התעלמות מפגיעה מינית בילד על ידי בן משפחה אחר.
שמירה על זכויות ילדים במסגרות חינוך: השתתפות בחינוך חובה וחינם ומותאם בחסות חוק חינוך חובה וחינם מגיל שלוש. הימנעות מעונש גופני. מתן זמן למשחק חופשי לילדים צעירים. אי מתן רשות כניסה למסגרות חינוך לאנשים לא מורשים. יצירת תנאי רווחה רגשית ולמידה לפי הצרכים והמוגבלויות.
הפרה של זכויות ילדים במסגרות חינוך: דחייה של ילדים ממוצא אתיופי או מזרחי בחלק ממסגרות החינוך. היעדר לימודי ליבה בחלק ממסגרות החינוך. עונש גופני והדרה של חלק מהילדים. אפשור של בריונות בין כותלי המוסד החינוכי. אי טיפול בדחיה חברתית של ילדים בידי ילדים אחרים.
שמירה של זכויות הילדים במדינת ישראל במאה ה-21: חקיקת חוק זכויות התלמיד. חוזר מנכ"ל שמירה על פרטיות בבתי ספר. חוזר מנכ"ל שמירה על פרטיות באתרי אינטרנט בבתי ספר.
להלן עקרונות מרכזיים מהם נגזרות זכויותיהם של הילדים הכלולים באמנה הבין לאומית (מתוך האתר my rights):
האמנה מתבססת על חמישה עקרונות מרכזיים מהם נגזרות זכויותיהם של הילדים וחובות המדינה כלפיהם:
- עקרון השוויון – המגן על ילדים מפני אפליה במדינות בהן הם חיים ללא הבדלים בין היתר של אמונה, דת, מין, גזע, מצב בריאותי ומצב שכלי.
- עקרון ההשתתפות – המבטיח כי במדינות השונות תינתן לילד הזכות להביע את דעתו בחופשיות בכל הליך הקשור אליו.
- עקרון טובת הילד – המגדיר קדימות וערך עליון לטובת הילד מול זכויות ואינטרסים של אחרים.
- עקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות – אי נטילת חיי ילדים, צמצום הגורמים המביאים לתמותה שלהם, הבטחת תנאי חיים מינימאליים ואיסור גורף על שימוש באלימות כלפיהם. עקרון ההתפתחות מתייחס לסיוע של המדינות להורי הילדים על מנת להבטיח את התפתחותם.
- עקרון הכשרים המתפתחים – מתייחס למניעה של חשיפת הילדים לפעולות שאינן הולמות את גילם ומצבם הנפשי והשכלי.
חזרה לעניין הסבירות ובמסגרות החינוך
ניתן לקבוע על בסיס הכתוב למעלה שחוסר סבירות בחינוך נוגע לפני הכול לפגיעה בזכויות הילדים, בטובתם. טובת הילדים אמורה להנחות את המחנכים- זכויותיהם של כל ילד וילדה הנמצאים בגני הילדים ובכיתות. סבירות בחינוך מתייחסת למאמצים אותנטיים ושיטתיים של גננות ומורות להבטיח את זכויותיהם של הילדים: להנגיש להם את חומרי הלמידה, על פי צרכיהם, להבטיח תנאים לביטחון רגשי ופיזי לכל ילד וילדה. קביעת כללי התנהגות המקציבים זמן לשימוש במחשב או לשהות המוקד הבניה המבוקשים סבירים כיוון שהם באים להבטיח נגישות שיוויונית למשאבים "נחשקים". בנוגע לערכי מוסר, אין כל אפשרות להתפשר אם אנחנו רוצים באמת ובתמים להבטיח את זכויותיהם של הילדים- כאשר ילדים הבאים מסביבות מוחלשות זקוקים להגנה רבה יותר של המחנכות כיוון שלא תמיד להורים יש ידע, תעוזה ואמצעים להילחם על חינוך סביר ועל שמירת זכויות ילדיהם.
סבירות בחינוך נוגעת גם לסוגיות שהקביעה בהן קשורה למוסכמות ואיננה אוניברסלית. תוכן הכללים הנהוגים בגנים שונה בין גן לגן. עם זאת, חשוב לזכור שגם בנוגע למוסכמות, לא סביר לדוגמה שלא יהיו כללים ברורים המנחים את ההתנהלות של גן הילדים. חלק מהכללים נוגעים לחלוקה שיוויונית של משאבים ולא סביר להתפשר לגביהם. דהיינו ישנם תחומי עשייה שבהם יש שילוב בין ערכים אוניברסליים לבין ערכי מוסכמות. בנוסף, לא סביר לא לאכוף כללים קיימים שהוסכם עליהם. לא סביר שלא יהיה תיאום בין נשות הצוות בגן הילדים (לרבות הגננת המשלימה) לגבי אכיפת הכללים. סביר שהכללים בגני ילדים שונים יהיו שונים. לדוגמה, סביר בהחלט לצאת לחצר לפני המפגש או אחרי מפגש הבוקר. סביר שהציוד המצוי בחצרות או בתוך הגנים לא יהיה אחיד ובלבד שיותאם לאופי הילדים הנמצאים בגן. כדי לגבש אורחות התנהלות סבירים בגני הילדים השונים המתאימים לגיל הילדים ולמאפייני האוכלוסייה הכרחי להגיע להסכמות בתוך הצוות, סביר לשתף את הילדים בגיבוש חלק מהפרקטיקות וגם את הוריהם.
מידת הסבירות של מימוש ההעדפות האישיות של הילדות והילדים השונים המבקרים בגן הילדים תלויה בגישה החינוכית של הצוות החינוכי ולא פחות מכך בערכים ובנורמות הקשורים למדיניות החינוכית בכל אזור ובכל מדינה כמו גם בתפיסות חינוכיות האופייניות לתקופות היסטוריות שונות. לא תמיד נחשב סביר שהחינוך יתאים עצמו למאפייני הילדים. לפני כמה עשורים נשמעה לעתים קרובות הטענה שלא סביר שגננת אחת תתאים עצמה ל- 35 ילדים- יותר סביר לצפות ש-35 ילדים יתאימו עצמם לתפיסות ותוכניות הגננת, ובמקרה היותר משופר של הצוות החינוכי כולו. בראשית המאה ה-21 האפשרות של התאמת החינוך למאפייני הילדים נחשבת לסבירה מאוד. מה שמתחייב מכך הוא לעצב פדגוגיות שמאפשרות להביא לידי ביטוי את תחומי העניין של כל הילדים. לשם כך מועיל וסביר להרכיב קבוצות ילדים קבועות על בסיס תחומי עניין משותפים של הילדים כדי לאפשר למידה וחקר קבוצתיים.
לסיכום, בפוסט זה אני מציעה שיש מקום לדבר על סבירות בחינוך. החלטות על סבירות הקשורות להתנהלות השוטפת במסגרות החינוך ראוי שיתבססו על ערכים. לשם כך חשוב להבין שיש הבדל בין ערכי מוסר, מוסכמות והעדפות אישיות. בנוגע למוסר מדובר בערכים המתמקדים בשיוויון, הוגנות ומניעה של פגיעה בזולת. דהיינו מדובר בזכויות הילד המעוגנות בין היתר באמנה בדבר זכויות הילד של האו"ם- אמנה שאושררה על ידי ישראל ועל חקיקת חוק זכויות התלמיד וחוזר מנכ"ל "שמירה על פרטיות בבתי ספר". על כן, קריטריון מרכזי בקביעת הסבירות הוא באיזו מידה ההתנהלות במוסדות החינוך שומרת על זכויות הילד. בנוסף, יש מקום לקביעת סבירות הנוגעת למוסכמות. קביעת מוסכמות הכרחית ויש מקום בנושא זה בגיבוש הסכמות של נשות הצוות לגבי תוכנן של ההסכמות. סבירות הנוגעת להתאמת החינוך למאפייני הילדים תלויית הקשר וגישות חינוכיות. בנושא זה, גישה רב תרבותית מעודדת התאמה של תכנים ודרכי הוראה לתלמידים. הגישה הזו נחשבת על ידי רבים כסבירה. מידת היישום של הגישה הזו חלקית לדעתי. אבל בעיניי (וברור שזה לא בעיני כולם) סביר לעשות כל מאמץ להנגיש את הלמידה לילדים, כמו שעשתה הסטודנטית המתנסה בגן ילדים שיש בו ילדים כבדי ראייה. במקרה שלה היא הובילה לגיבוש נורמות עבודה שיש בהן התאמה לצרכים של הילדים לצד הקפדה על אכיפת כללים המייצגים את המוסכמות.
תודה רבה קלודי על הפוסט החשוב הזה, שרלוונטי כעת יותר מתמיד, כדי לחדד את זכויות הילד ואת החשיבה הנחוצה לכל גננת, לאורך כל שעות ושנות עשייתה בשדה החינוך. היוזמות,החומרים, הפעילויות, הסיפורים וההתערבויות, אסור שייעשו "על אוטומט".
תודה רבה דפנה על התייחסותך לפוסט. מסכימה עם כל מילה שלך. חג שמח. קלודי