"אל תיגע" – לאפשר או לא לאפשר לילדים צעירים לגעת בספרי תמונות כחלק מהקריאה איתם?

קבלו עדכונים אחת לשבוע על פוסטים חדשים בבלוג:

Leave this field empty if you're human:

אחת הסוגיות העולות בשעת קריאת ספרי תמונות לפעוטות וילדי גן נוגעת לשאלה, האם לאפשר לילדים לגעת בספרים. מייד אציג את עמדתי בנושא אבל לפני שתמשיכו לקרוא, חשוב שתשאלו את עצמכם מה עמדתכם בנושא:

1. האם אתם בעד לאפשר ואף לעודד ילדים צעירים לגעת בספר תוך כדי קריאה משותפת?
2. האם אתם מתנגדים לכך שיש לאפשר ולעודד ילדים צעירים לגעת בספר תוך כדי קריאה משותפת?
3. האם אתם מתלבטים- לא נתתם את הדעת לנושא או אין לכם עמדה ברורה בעניין?
4. חשוב גם שתחשבו מה עומד מאחורי עמדתכם בנושא: בעד או נגד, ואם אתם מתלבטים- מה עומד מאחורי התלבטותכם?

עמדתי היא שלא רק שמותר, אלא שהכרחי שילדים יגעו בספרים כחלק מההיכרות עם הספר, כחלק מהחקר הפעיל שלהם, כחלק מהלמידה והעיקר כדי לנכס לעצמם את הספרים להפוך אותם ל"ספרים שלהם". לא היה עולה על דעתי לכתוב פוסט בנושא אילולא נתקלתי בהתייחסויות של גננות שמכלילות בין כללי ההתנהלות עם ספרי ילדים את הכלל: "אל תיגע". לזכותן של חלק מהגננות שהבינו את חשיבות האפשור של נגיעה בספר ייאמר שהן שינו את דרכי הפעולה שלהן. בסופו של דבר הן אפשרו ועודדו ילדים לגעת בספרים תוך כדי קריאה משותפת. בפוסט אתייחס גם לארגון ספריות ילדים ולהנגשתם של הספרים לילדים בגן הילדים ובבית.

ילדים צעירים מכירים ספרים (כמו גם חפצים אחרים) באמצעות מגע אקטיבי. באמצעות דפדוף קדימה ואחורה כדי להיזכר בפרט כלשהו או כדי להבין מה קורה בהמשך הסיפור, באמצעות הצבעה על איורים נבחרים כדי להביע מחשבה שעולה להם או כדי לשאול את המבוגר השותף לקריאה בספר משהו על משמעות המוצג, כדי להצביע על הכתוב ולהתרשם מההבדל בין איור לבין שפה כתובה שמהווים שניהם ייצוגים גראפיים. באמצעות חקר פעיל של הספר מתיידדים הילדים איתו וכאמור מנכסים את הספר. ככל שהם מכירים את הספר טוב יותר כך הוא הופך לשלהם.

אחד הביטויים המקסימים לניכוס ספרים על ידי ילדים מתבטא במה שקרוי pretend reading: כאשר ילדים בוחרים ספר, מדפדפים בו ו"קוראים" בו כשהם נעזרים באיורים ומסתמכים על מה שהם זוכרים מהקריאות המשותפות החוזרות של הספר בליוויי מבוגר (הורה, גננת). חשוב לזכור שכדי שזה יקרה חשוב גם שהספרים יהיו מונגשים לילדים: בבית בספריה או אף בארגז שבו מאוחסנים הספרים, ובגן בספריה נמוכה שהילדים יכולים לגשת אליה כאוות נפשם , לבחור ספר, לדפדף בו ו"לקרוא" אותו לעצמם, לילדים אחרים או לבובות.

העידוד של נגיעה בספרים נכון לבתי הילדים ולמסגרות חינוך לילדים צעירים (מעונות, פעוטונים, משפחתונים וגני ילדים). בגני ילדים ולעתים גם בבתים חוששים שאפשור נגיעה חופשית בספרים יביא לגרימת נזק (דפים ייקרעו או ייתלשו וכו'). בלאי של ספרים הוא חלק מעניין של שימוש תדיר בהם. בנוסף, ראוי לחנך ילדים תוך כדי קריאה משותפת לדפדף בעדינות ולהימנע מתלישה. אם דף נקרע או נתלש במהלך הקריאה חשוב לתקן את הספר יחד עם הילד שקרע או תלש בטעות או בכוונה. מניעת מגע בספר משדרת מסר של הרחקה, מתווכת את הרעיון שהילד לא "בוגר" או אחראי מספיק כדי "לתפעל" ספר ילדים בעצמו. המסר עלול לשדר מסר שהילד לא ראוי למגע עם ספר. מסרים מעין אלה בעיתיים בעיניי תמיד ובמיוחד כאשר מדובר בילדים הבאים מסביבות מוחלשות. מניעת נגיעה בספר במקרה שלהם משדר מסר מפלה ועלול להרחיק ילדים אלה מקראת ספרים- פעילות שתורמת לטיפוח אוריינות ולהישגים בלימודים.

לסיכום, ילדים לומדים ומנכסים ספרים לעצמם גם באמצעות נגיעה אקטיבית בהם. אגב נגיעות אלה הם עלולים להביא לנזקים לספרים. נזקים אלה ניתנים לתיקון. במקרה הגרוע ביותר קונים עותק נוסף של אותו ספר. חשוב להבין שהתוצאה של אפשור חקר פעיל של ספרים בליווי הקראה חוזרת, מביא לכך שהילד מנכס את הספר, מטמיע אותו בתוך התודעה שלו. זו התוצאה הרצויה של קריאת ספרים. הספר הממשי מניר וקרטון הוא חפץ. מה שמעניק לו את כוחו הוא המשמעות החבויה במילים ובאיורים שאותם לומדים הילדים גם באמצעות נגיעה בספרים. אז לסיכום יש להעלים את הכלל "אל תיגע בספר". יש להנהיג כלל "בואו נחקור ונהנה מהספר וחשוב שאתה ילד תשמיע את קולך ותגיד מה אתה חושב על הספר".