פוסט זה שונה מהפוסטים האחרים בבלוג שלי. פוסט השבוע הוא בעצם סיפור קצר על משפחת ברווזים. בשבוע שעבר, בסוף חג הפסח כתבתי פוסט על ציון יום הזיכרון לשואה בחינוך לגיל הרך. התחלתי בינתיים לכתוב-כפי שהבטחתי- פוסט על ציון יום הזיכרון בחינוך לגיל הרך בשנת תשפ"ד, שנה נוראית לכל הדעות. חשבתי שראוי לפרסם את הפוסט על יום הזיכרון אחרי יום השואה. וכך אני מתכוונת לעשות. בינתיים החיים זימנו לי התנסות רגשית שהעלתה בי את הצורך לכתוב סיפור קצר. לא קשור לציון ימי הזיכרון!!!…או בעצם אולי כן קשור? מזמינה את עוקבי הבלוג לקרוא את הסיפור הקצרצר שכתבתי. תיאור ההקשר של הסיפור (שבעצם מופיע גם בסיפור עצמו) בסופו.
ברווזונים בפארק-סיפור קצרצר למבוגרים
"ניכנס כמה דקות למרום נווה ניצני כדי לראות אם הברווזונים. טוב?"
"טוב סבתא."
"וואו!! תסתכל ניצני. שני הברווזונים הגדולים-הם ההורים-ויש גם הרבה אפרוחים. בוא נספור אותם."
"איזה חמודים! לא בא לי לספור אותם. בא לי לעלות במדרגות למעלה-למעלה."
"אי אפשר היום ניצני. יש לנו איתנו עגלת קניות מלאה. חם בחוץ והאוכל יכול להתקלקל. אחר הצהרים או בחג נבוא לבקר את הברווזונים. טוב?"
"אוף סבתא."
בדרכנו חזרה הביתה ממרום נווה ניצן ואני דיברנו על הברווזונים. הזכרתי לניצן שהתחלתי לבקר את הברווזונים בפארק כשנורי הייתה קטנה. מעט זמן אחרי שעברנו מנתניה לרמת גן. הוספתי:" נורי היום לומדת בכיתה ג' ! המון שנים אנחנו עוקבים אחרי הברווזונים האלה." ניצן אמר שהוא זוכר את זה ואני אמרתי לו שזה בלתי אפשרי כי זה היה לפני שהוא נולד. המשכנו לפטפט כדרכנו חזרה הביתה. גררנו את עגלת הקניות והלכנו לאט-לאט. בקצב של ניצן. שיתפתי את ניצן בהתרגשות שלי לראות את היאוריות (זה השם של סוג הברווזונים שראינו בפארק) עם האפרוחים. כבר כמה שנים אני עוקבת אחריהם בפארק. זוג היאוריות הבוגרות מגיח מידי פעם למרום נווה. שוהה שם ימים שלמים. מידי פעם אני רואה אותם עפים מעל ראשנו. אולי עפים לפארק הלאומי ברמת גן. הזוג אוהב את מקוואות המים. אבל לא ראיתי אפרוחים כמה שנים טובות. לפני כמה שנים כשנורי הייתה קטנה ראינו בסוף האביב כמה אפרוחי יאורית קטנטנים במרום נווה וההתרגשות הייתה גדולה.
הבטחתי לא רק לניצן אלא גם לעצמי לשוב לפארק כדי לראות את זוג היאוריות עם האפרוחים שלהם.
במהלך חג הפסח לא יצא לניצן וגם לא לי להגיע לפארק מרום נווה. היה חם. היו תוכניות אחרות.
ביום המימונה הלכתי לקניות בסופר במרום נווה והתכוונתי לבקר אצל היאוריות. היו מיליוני אנשים בפארק וויתרתי על הרעיון." אעשה זאת בהמשך השבוע ",אמרתי לעצמי.
בשבת אחרי החג פגשתי את רותי שאמרה לי: " וואי אימא. סיפור מזעזע עם הברווזונים שלך. בטח שמעת!" איזה סיפור מזעזע? מה פתאום?", השבתי לה ושלפתי את הנייד. תראי ניצן ואני ראינו את היאוריות עם האפרוחים החמודים שלהם בערב פסח. ביום השישי ההוא כשלניצן לא הייתה כבר קייטנה. לא הספקתי לספר לך"." אימא זה היה כנראה לפני שקרתה התאונה". רותי סיפרה לי שראתה בפייסבוק שמישהו כתב שכמה מהאפרוחים של היאוריות טבעו במקווה המים כי בפארק הנמיכו את מפלס המים בבריכות עקב הצפה. מסתבר שהאפרוחים התעייפו מהשחייה הממושכת ובגלל המפלס הנמוך לא הצליחו לצאת מהמים וטבעו.
"כמה עצוב." הלך ספר הילדים שרציתי לכתוב. השם המתוכנן היה "ברווזונים בפארק". אמרתי לעצמי. אי אפשר לכתוב ספר ילדים עם סוף עצוב כל כך. וגם אי אפשר לכתוב סיפור שמח לא אמיתי! המשכתי לחשוב מידי פעם על הברווזונים והתעצבתי. "איזה באסה." אמרתי לעצמי שוב ושוב. גם התביישתי שאני נעצבת כל כך על זה שהברווזונים טבעו. "אפשר לחשוב. כל כך הרבה אנשים מתים היום. חיילים נהרגים. חטופים בטח מתים בעזה. מה פתאום להתאבל על ברווזונים?"
ביום שישי לפני יום השואה הלכתי למרום נווה להשלמת קניות. קניתי לי קפה והלכתי לפארק לקרוא עיתון. חלפה במוחי המחשבה "מה קורה עם היאוריות שלנו? אולי אראה את ההורים".
ישבתי על הספסל מול מקווה המים. הדשא היה גזום. הפארק היה נקי. יפה. שקט. לא היו הרבה אנשים בפארק. הילדים כבר במסגרות החינוך שלהם. "מעניין מה קורה עם הברווזים? מה קורה עם היאוריות?" שאלתי את עצמי. "אולי הברווזונים לא נמצאים מצער על אובדן האפרוחים שלהם?" הצצתי בכותרות העיתון. הרמתי את המבט והינה אני רואה את שני הברווזים הבוגרים מעל מקווה המים משני צידי התעלה. התקרבתי כדי לצלם אותם. הם נראו לי עצובים ומכונסים בעצמם. נזכרתי שרותי אמרה שלא כל האפרוחים טבעו. "מעניין מה קרה לברווזונים שנותרו?", שאלתי את עצמי. הסתובבתי סביב מקווה המים לצלם את הברווזים הבוגרים ולפתע על שפת המקווה התחתון מתחת לשפת התעלה שעליה עמד מכונס בעצמו אחד הברווזים הבוגרים הבחנתי בשני אפרוחים נחים להם. הם ישבו להם קרובים אחד לשני. הברווזונים האחים שומרים על קשר זנב אל זנב. נראים לי עצובים אבל אולי רק נדמה לי. חשבתי שהברווז העומד בתעלה מעליהם שומר עליהם.
זהו בהחלט לא סיפור לילדים למרות שזהו סיפור מהחיים. אבל בעת הזו אולי זה יכול להיות סיפור למבוגרים. מי יודע?
על הקשר הסיפור
בחודש יולי 2016 עברנו מנתניה לדירה שכורה ברמת גן במרחק לא רב מביתם של בתי הצעירה רותי , חתני ונכדתי נורית. נורית נולדה בדצמבר 2015. באותה תקופה הייתה לנו כלבה זקננה ששמה זריזי. הרבתי לטייל בסביבה של הבית. מוקדם בבוקר הטיולים עם זריזי היו קצרים כי מיהרתי לנסוע לעבודה. בשעות הערב היה זמן לטיולים ארוכים יותר. עם נורית נכדתי ולפעמים עם זריזי. בשיטוטיי גיליתי את פארק מרום נווה במרחק קצר מהדירה השכורה שבה התגוררנו. באחד הטיולים עם נורית בפארק מרום נווה בחודש נובמבר 2016 (כשנורית הייתה בת קצת פחות משנה) גילינו זוג ברווזים. התרגשנו מאוד מהברווזים, שלא הבחנו בהם קודם.
מאז פקדנו את הפארק בתדירות עוד יותר גבוהה. בדרך כלל זוג הברווזים היו בפארק. לפעמים הם לא היו שם. הדבר הגביר את הסקרנות ואת המוטיבציה להרבות לבקר בפארק כדי לבקר אצל הברווזים. כך במשך כל חודשי החורף ותחילת האביב. לפעמים דורי ואיה הנכדים שלי שגרים בגבעת שמואל הצטרפו לטיולים לפארק מרום נווה. גם כדי לעקוב מקרוב אחר הברווזונים.
פתאום באחד הביקורים בפארק בחודש מאי 2017 גילינו בהתרגשות רבה מאוד שזוג הברווזים היו מוקפים על ידי כמה אפרוחים קטנטנים. בתקופה זו ראיתי ביומן המעקב אחרי הברווזונים הקפדתי לבקר הרבה פעמים לבד בפארק כדי לראות את האפרוחים גדלים. ראיתי ביומן שכתבתי שלפעמים בדרכי הביתה מהעבודה הייתי עוצרת במרום נווה כדי לבקר אצל הברווזים. עד אשר ביום כלשהו בתחילת יולי הברווזונים והוריהם נעלמו מהפארק. חוויתי עצב עמוק. המשכתי לבקר מדי יום מתוך תקווה לפגוש את משפחת הברווזונים. אבל הימים , השבועות חלפו ולא היה זכר לברווזים.
ההתעסקות שלי בברווזים הייתה די כפייתית בתקופה זו והביאה את חתני להגיש שאילתה לעירייה בנושא הברווזים. בנוסף התחלתי לחקור בנושא. גיליתי שהברווזים שהתקשרתי אליהם נקראים יאוריות מצריות. למדתי שמדובר במעין אווז שנחשב למין פולש בישראל. שיש בפארק הירקון ובפארק הלאומי רבים כמותו. מזונו בעיקר מן הצומח אבל גם מחרקים וצפרדעים. למדתי גם שהברווזים-אווזים האלה הם מונוגמיים וסתגלנים. למדתי גם מ"חפירות" באינטרנט, צילומים ממרום נווה של ד"ר אבישי טייכר ושל איילה חיים גבעון על יאוריות עם אפרוחים חמודים מהשנים 2013-2014. המידע הרב הזה לא הקל על געגועיי לברווזים. המשכתי לבקר בפארק ולהרגיש בחסרונם.
כך עברו השבועות והחודשים. המשכתי לבקר בפארק עם נורית ולפעמים עם זריזי. עד אשר יום אחד בסביבות ראש השנה 2017 הבחנתי בזוג יאוריות. ההנחה הייתה שמדובר באותו זוג שפגשנו שנה קודם לכן. המשכתי לעקוב אחריהם. ציפיתי לאפרוחים באביב. בתחילת הקיץ. אבל לא היו אפרוחים וגם ההורים נעלמו בערך ביולי אבל הופיעו שוב בסתיו הבא. וכך שנה אחרי שנה.
בינתיים נורית גדלה. נולד ניצן. נורית התחילה ללמוד בבית ספר נטעים ליד הפארק הלאומי והחל משנת 2021 התחלנו לבקר די הרבה בפארק הלאומי. שם נתקלנו במאות יאוריות רעשניות. באביב ראינו אפרוחים. האפרוחים תמיד נראו לנו חמודים אבל מעולם לא הרגשנו כלפי היאוריות בפארק הלאומי מה שהרגשנו כלפי היאוריות במרום נווה. לפעמים עפות היאוריות לבית ספר נטעים ומתבוננות בנעשה בו מגג הבניין; לעתים נתקלים ביאוריות חוצות כבישים. בינתיים עברנו לדירה שלנו ברמת גן במרחק קצת יותר גדול ממרום נווה. המשכנו לבקר במרום נווה. בתדירות נמוכה יותר. ראינו מידי פעם את זוג היאוריות הבוגר. לא ראינו אפרוחים עד לאחרונה. עד שביקרתי במרום נווה עם ניצן כבדרך אגב וגילינו את היאוריות עם שבעה אפרוחים. בהמשך נוכחנו שעקב תקלה במרום נווה שינו את מפלס בריכות המים וחמישה מתוך שבעת האפרוחים טבעו. יום לפני כתיבת הפוסט גיליתי את זוג ההורים עם שני האפרוחים בפארק. התרגשתי מאוד והחלטתי לכתוב סיפור. הפעם סיפור למבוגרים.