כהתייחסות ליום המשפחה וגם כחלק מתהליכי ההתארגנות המורכבים של החברה הישראלית והמשפחות למצב המלחמה, אתייחס בפוסט זה לתהליכים העוברים על משפחות בכלל ומשפחות עם ילדים בפרט עם השיבה של הורים ובני משפחה קרובים משירות מילואים ממושך מאוד. את מה שאכתוב כאן למדתי מהרצאתו של ד"ר רוני ברגר, פסיכולוג קליני, מומחה בין לאומי להתמודדות עם מצבי טראומה ומרצה באוניברסיטת תל אביב. התוודעתי לידענותו ולמקצועיותו של ברגר לפני כשני עשורים, בזמן האינתיפאדה השנייה, בשעה שהיה למיטב זכרוני האחראי על המטפלים בארגון נט"ל (ארגון המטפל בנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור).
הרצאתו של ד"ר ברבגר ניתנה במסגרת CampusIl ביום שלישי, 30.1.2024 וניתן לצפות ביו טיוב שלה בלחיצה על הלינק. הדבר המשמעותי ביותר שחשוב שגם המשפחות וגם חיילי המילואים השבים הביתה צריכים לזכור הוא שמדובר בתקופת מעבר, בהסתגלות מחודשת לחיים באזרחות עבור החייל\ת ולחזרה של דמות סמכות הביתה שחולקת אחריות עבור בני המשפחה. בקרב בני\בנות הזוג והילדים, השמחה עם החזרה של חיילות וחיילי המילואים לא ניתנת למדידה. עם זאת, הכרחי לזכור ולהיערך נפשית ולהכין את הילדים לכך שנדרשת תקופה להסתגל מחדש להתנהלות המשפחה הכוללת את החייל או חיילת המילואים השבים הביתה.
בהרצאה הסביר רוני ברגר על המשמעות של החזרה ממילואים ממושכים עבור החייל או החיילת וגם המשמעות של החזרה הזו עבור המשפחה. בהמשך הוא התייחס לקשיים שעשויים לצוץ בתקופת החזרה מהמילואים. ולבסוף הוא הציע עקרונות פעולה שעשויים לסייע למעבר הדרגתי ומוצלח שיחזיר את המשפחה לפעולה תפקודית ומתואמת. אני אתייחס קצת גם להכנה של ילדים צעירים לקראת שיבה של ההורה הביתה.
משמעות השיבה ממילואים ממושכים
לצד הגעגועים לבני המשפחה ולבית ולחיים הרגילים, הדגיש ברגר את היות תקופת המילואים הממושכים בהקשר של המלחמה הנוכחית תקופה בעלת משמעות עבור החיילות והחיילים. במהלך המילואים, במיוחד במלחמה הנתפסת בציבוריות הישראלית כמלחמה לגיטימית, כמלחמת אין ברירה, הרגישו חיילות וחיילים שהם ממש מגנים על הבית, על המשפחות, על המדינה. לעתים קרובות העיסוקים היומיומיים שלהם, המקצועיים והמשפחתיים, אינם משתווים לתחושת המשמעות של שירות המילואים. לכן על החיילים ועל המשפחות להתכונן לכך שהחיילות והחיילים יתקשו לחזור לתפקוד והתנהלות יומיומית שנתפסת כהרבה פחות משמעותית ומוערכת. זאת ועוד, חיילות וחיילים עשויים להתגעגע לאחוות הלוחמים האופיינית לשירות המילואים הממושך ומסכן החיים. לבסוף, הזכיר ברגר את הצורך של חיילי המילואים לעבד את האבל על חברים שנפלו. במהלך המילואים, בעודם נלחמים ומצויים בסכנת חיים, לא היה פנאי לעבד את האבל. לבסוף חשוב גם לזכור ששירות המילואים הממושך שוחק מאוד וחיילות וחיילים המילואים השבים הביתה זקוקים לשקט ועשויים להפגין חוסר סבלנות לפרקים.
המשפחות מצדן התרגלו לתפקד בהרכב חסר. ההורה שנשאר תפס בלית ברירה פיקוד על ניהול הבית ועל חינוך הילדים. הילדים התרגלו לשמוע לקול סמכותי יחיד של ההורה שנשאר. חזרת חיילי וחיילות המילואים לחיק המשפחה מחייבת לקבל מחדש את הסמכות של ההורה שנעדר מהבית בעל כורחו תקופה ממושכת.
ברגר הדגיש שוב ושוב וזאת יש לזכור שרוב החיילים והמשפחות צפויים לעבור את התהליכי ההסתגלות הללו בהצלחה ולשוב לתפקוד משפחתי תקין. אבל הוא הדגיש שוב ושוב שהחזרה לתפקוד כמשפחה שלמה ייקח זמן ויהיה כרוך בהשקעת חשיבה ומאמץ הן מצד המשפחה והן מצד החיילים והחיילות השבים הביתה.
מקצת מהקשיים הצפויים
חיילות וחיילים עשויים להתקשות בהתחלה "לנעול" חזרה את נעלי הבית במקום את נעלים הצבאיות הגבוהות. הם עלולים להתקשות להקשיב לסיפורים של הילדים ולבני הזוג. ייתכן שהילדים יהיו להוטים לספר, לשתף לצפות למעורבות ואילו חייל או חיילת המילואים לא ימצאו את הכוחות להקשיב ולהקדיש את תשומת הלב המצופה. תגובות החיילים עשויות לנוע מאפטיה, ניתוק, חוסר הקשבה לתגובה שיש בה תוקפנות.
הקשיים הכלכליים עלולים להעמיס עוד יותר ולגזול אנרגיות וכך גם דרישות כאלה ואחרות של מקום העבודה.
ברגר התייחס גם לאפשרות שיצופו תסמינים פוסט טראומטיים המתעוררים עקב ההתמודדות מושהית עם מראות קשים שחיילים נחשפו אליהם במהלך המילואים. ברגר הזכיר את זה שחלק מהקושי נובע מכך שחוויות המלחמה מאוחסנות במוח בצורה ויזואלית, שמיעתית, בריחות ולאו דווקא בצורה מילולית. היעדר העיבוד המילולי העשוי לתת פשר לחוויות עלול להקשות. ואכן, הוא ציין שלפרקי זמן כאלה ואחרים צפויים קשיי קשב וריכוז. ברגר ציין שאצל רוב המילואימניקים השבים התסמינים הפוסט טראומטיים חולפים. במקרים שהם אינם חולפים נדרש טיפול מקצועי .
בני המשפחה והילדים במיוחד יתקשו לעתים לעכל את שינוי ואת מה שמתפרש כריחוק וחוסר מעורבות. ילדים עלולים מצד אחד להתקשות להתקרב להורה השב אחרי זמן רב הביתה ולעתים להתאכזב מחוסר היכולת של ההורה השב ממילואים לגלות מעורבות מוחלטת וממושכת ברגשות ובעיסוקי הילד. ילדים צעירים עשויים לבטא את אכזבתם בצורה ישירה ו"מעליבה" וחשוב שההורים יבינו זאת.
עקרונות של התנהלות משפחתית שעשויים לאפשר הסתגלות טובה לחזרה למילואים
עקרון חשוב וראשוני שמנחה את את ההתנהלות הוא להתאים את הציפיות למצב בהתאם למה שנכתב קודם. דהיינו, להתכונן נפשית כחייל ששב הביתה לתקופת הסתגלות הדרגתית ולהבין שייקח זמן עד שתחוש הרגשה אמיתית ושלמה שאתה או את בבית. מצד המשפחה חשוב שההורה הנשאר בבית יתכונן נפשית ויכין את הילדים שייקח זמן עד שההורה ששב ממילואים יתרגל לבית ועד שהבית יתרגל אליו בחזרה. חשוב להציע לילדים לא להתנפל על ההורה השב הביתה, לא בחיבוקים ולא בדרישות וציפיות. לצד כל אלה חשוב להפנים את המחשבה שיש בהחלט תקווה ושניתן לצפות שאחרי תקופת מעבר והסתגלות השגרה המשפחתית תתגבש מחדש.
מאוד חשוב לדעתו קודם כל ולפני הכול שכל אחד יהיה כמה שיותר מודע למה עובר עליו וינסה לנסח אתה דברים במילים. חשוב לקיים דיאלוג על כללי התנהלות בבית. חשוב מאוד שלא כל צד יתעקש על שליטה מוחלטת על תהליך קבלת ההחלטות.
עצה חשובה נוגעת להמלצה על הניסיון לגבש הסכמות בין ההורה שב מהמילואים להורה הנמצא בבית לגבי דרכי ההתנהלות הרצויות לכל הצדדים בתקופת המעבר. הסכמות ברורות ומילוליות עושות סדר ומונעות תחושת אכזבה וחמיצות במצב שכולם זקוקים לחמלה ונחמה. חשוב שאחד ההורים, זה שנשאר או זה ששב, יסביר לילדים מה הבקשות שלהם וגם שיקשיבו לילדים ולבקשותיהם.
ההקשבה להרצאתו של ברגר הובילה אותי להסיק שעקרון הזהב שהוא הציע הוא גיבוש של גישה מאוזנת . לא להתנפל, לעשות צעדים הדרגתיים ולא להתעלם מכלום. להקשיב לעצמך ולאחר. כדי למתן גורמי דחק חשוב לבקש נטילה הדרגתית על משימות מהחייל השב הביתה. למתן דרישות של בן\בת הזוג ושל הילדים.
חשוב לחשוב על דרכים גם עבור חייל המילואים וגם לטובת בני המשפחה שנשארו בבית לווסת רגשות. לווסת כאס, פחד וגם שמחה. ברגר דיבר על זה שחשוב מאוד מאוד להימנע מעריכת מסיבות של קבלת פנים. מקבלת פנים מרובת משתתפים. הוויסות הרגשי נחוץ גם לבני המשפחה והילדים, אני חושבת שהתאמת הציפיות למצב עשויה להקל גם על הוויסות הרגשי.
ברגר התייחס לכך שלעתים לא נדרש סיוע מקצועי מעבר לתמיכה של בני המשפחה זה בזה. עם זאת ציין שעם הופעת קשיים מתמידים יותר (כמו נתק ממושך או ביטויי אגרסיביות, קושי מתמשך לישון) ניתן להיעזר בסיוע מקצועי. הוא ציין בפירוש שהתמיכה המקצועית עשויה להיות קצרת טווח. הוא דיבר על זה שהאדם השב ממילואים לא צריך לתפוס עצמו כמטופל לכל החיים.
חשוב גם מאוד לא דבר על זוועות המלחמה ועל אובדן בנוכחות הילדים, במיוחד לא בנוכחות ילדים צעירים. ילדים קולטים את המידע וזה עלול להקשות עליהם.
לסיכום, אני מציעה בחום להקשיב להרצאתו של ד"ר רוני ברגר.