תקווה לעומת אופטימיות והתמדה לעומת היצמדות להרגלים – ותרומתן לחוסן

פדגוגיה של חוסן משמשת כיסוד מארגן במכללה אקדמית חמדת שלצוותה אני שייכת בשנתיים האחרונות, ומושקעים מאמצים רבים להטמיע אותה. העיסוק המתמיד בנושא פדגוגיה זו במכללה גרם לי לחשוב על משמעות המושג ותהליך החוסן, ועל משמעותה של פדגוגיה של חוסן ועל ביטוייה המעשיים הממשיים ולא רק המוצהרים בפרקטיקה החינוכית ובהכשרת הגננות והמורים. לאחרונה שהשתתפתי בכנסים בקיץ האחרון (כנס EECERA בליסבון פורטוגל והכנס השנתי של מרכז "מהו"ת העוסק בתקשורת בין המערכת החינוכית להורי הילדים)' אירועים מהחיים עצמם כמו גם הכנת סילבוסים הקשורים גם לפדגוגיה של חוסן וחינוך מכיל, עזרו לי לערוך מספר אבחנות חשובות בין מושגים המייצגים תהליכים חשובים העשויים לתרום לחוסן.

טענותי המרכזיות בפוסט זה אותה אנסה לנמק היא שתקווה מתניעה לפעולה ולהתמדה הדרושות להתמודדות מסתגלת ומצמיחה עם קשיים אישיים ומקצועיים. היכולת להתמודד עם קשיים , להתגבר עליהם ולצמוח מהם נמצאת בלב החוסן(resilience). ילדים ומבוגרים שיש להם חוסן מיטיבים להתמודד עם אתגרים ולהפיק תועלת מהתמודדויות בעבר להתמודדויות בהווה. אני מודה שאין בטענה הזו שום דבר חדש. אבל כדי שלאדם בוגר או לילד תהיה מוטיבציה להתמודד עם קשיים ואתגרים נדרשת בין היתר תקווה שכפי שיוצג בהרחבה בהמשך. תקווה מחייבת שלאדם יהיו מטרות, דרכים או נתיבים ואמצעים זמינים וממשיים להשגגתן של המטרות.זאת ועוד, טענתי הנוספת היא שנדרשת התמדה ליישום שיטתי של האמצעים תוך בדיקה מתמדת שדרכי היישום נשארות נאמנות למטרות. במהלך היישום של האמצעים נדרשת עמדה מתבוננת ורפלקטיבית על מנת להתאים ולשפר ללא הרף את דרכי ההתערבות למציאות המתהווה, מתוך דבקות במטרה ואמונה בדרך(תקווה כבר אמרנו!).מה שהתחדד במחשבתי לאחרונה הוא שהכרחי להבחין בין תקווה לאופטימיות ובין התמדה, אפילו grit, לבין הרגלים או החלטות קיימים ללא התאמתם למציאות המתהווה תוך כדי היישום. דהיינו, טענתי השלישת היא שאופטימיות עלולה להטעות ולהרחיק אותנו ממימוש המטרות שלנו בשל אופייה האמורפי והלא מכוון פעולה, ובנוסף שכפייתיות(המצמדות להרגלים והחלטות שאינם תואמים מציאות משתנה) המתחפשת להתמדה עמכשילה אותנו גם בשל חוסר התאמת הפעולות או ההחלטות שלנו למציאות המשתנה. המטרות נשארות קבועות והכרחי שנהיה מודע למטרות כמו גם לערכים המנחים את הפעולות שלנו, אבל הצעדיםן בשטח חייבים להיות מותאמים לתנאי המציאות המשתנים..

אגדיר את המושגים המרכזיים המרכיבים את טענותיי כבסיס להנמקות שאותן אציע המשך.

חוסן ופדגוגיה של חוסן

חוסן מוגדר כיכולת של יחיד, קהילה או מדינה להתנהג באופן אדפטיבי בעת משבר או בעקבות הפרעה כדי לשוב לרמת תפקוד קודמת או משופרת. חוסן כרוך ביכולת להזדקף מחדש (bounce back), לחזור לתפקוד אחרי משבר. הדגש בפדגוגיה של חוסן הוא על פיתוח יכולות משופרות בעקבות התמודדות עם קשיים, ולא על הסתפקות בהישרדות. חשוב לזכור שחוסן עשוי לאפיין יחידית, משפחות וקהילות."

פדגוגיה של חוסן כפי שהיא מוגדרת באתר של אקדמית חמדת "היא האמונה שחלק מתפקידו של איש חינוך הוא הגברת החוסן של תלמידיו. מעבר להקניית ידע ומיומנויות דיסציפלינריות, ומעבר לעיצוב זהות ערכית, מורים אמורים לפתח בקרב תלמידיהם את היכולת להתמודד בהצלחה עם הקשת הרחבה של האתגרים שמזמנים החיים לכל אחד ואחת מאתנו. מנקודת המבט של פדגוגיה של חוסן, מורה אמור לחזק את החוסן של תלמידיו בעיקר תוך כדי ההוראה והלמידה. החוסן אינו תפקיד נוסף המוטל על המורה, בנוסף לעבודת ההוראה, אלא דרך ייחודית של הוראה, אשר בד בבד עם הקניית ידע ומיומנויות תורמת גם לחוסנם של התלמידים."

מתבקש לומר בהקשר הפדגוגיה של חוסן שעל מנת לתמוך בגיבוש החוסן של הילדים הכרחי שנשות ואנשי החינוך העובדים איתם יהיו בעצמם בעלי חוסן. לכן בהכשרת גננות, מורות ומורים מאוד חשוב להדגיש את תהליך בניית החוסן של הסטודנטיות להוראה לצד דיון על דרכים לתרום לגיבוש החוסן של הילדים. חשוב לזכור שחוסן איננו "תכונה" קבועה אלא יכולת מוטמעת בתודה המתגבשת ומתבססת על היכולת להתמודד באופן מסתגל עם קשיים ובעיות.

כסיכום ביניים של החלק הנוגע לחוסן אני מבקשת להדגיש שראוי שנראה בחוסן של הילדים, המחנכות והמחנכים והקהילות מטרה ובפדגוגיה של חוסן המדגישה התמודדות עם קשיים ואתגרים אמצעי להשגת החוסן.

תקווה לעומת אופטימיות

בכנס מהו"ת הרביעי שהתקיים בתאריך 13.9.2023 במרכז אקדמי לוינסקי-וינגייט הציגה ד"ר דורית רדליך עמירב מחקר המתמקד בתקווה. בהרצאתה היא הציגה את האבחנה בין תקווה לאופטימיות והרצאתה שימשה כהשראה מרכזית לכתיבת הפוסט. הרכיב של התקווה מוסיף את הרכיב המוטיבציוני במימוש פדגוגיה של חוסן. תקווה עשויה להניע ילדים ומבוגרים להתמודדות עם קשיים ואתגרים.

"ריק סניידר מאוניברסיטת קנזס, שנמנה על הזרם של פסיכולוגיה חיובית וחלוץ מחקר התקווה בשנות התשעים, הגדיר את התקווה כתהליך מחשבתי שבו אנו קובעים לעצמנו יעדים שברצוננו להשיג, ומתכננים את הצעדים שיאפשרו לנו לעשות זאת. על פי 'מודל התקווה' שפיתח סניידר, נחוצים שלושה תנאים כדי שרגש התקווה יוכל להתקיים – מטרות, נתיבים אל המטרות, ואמצעים. ככל שיש לאדם יותר מטרות, ובתחומים מגוונים יותר בחייו, כך הסיכוי שהוא יחוש תקווה גבוה יותר, שכן גם אם ייתקל בקושי להגשים את היעדים בתחום אחד של חייו, הוא יוכל עדיין להתקדם לעבר היעד בתחום אחר. הנתיבים הם בעצם התוכניות להגשמת המטרה. אין די בכך שאנחנו מציבים לעצמנו מטרה, אם איננו חשים שאנחנו יכולים להגשימה. למעשה, במקרה כזה אנחנו עלולים להרגיש גרוע עוד יותר. ללא תוכנית להגשמתה, המטרה עלולה להיות חסרת משמעות ואף מתסכלת. המרכיב השלישי, אמצעים, מתייחס למוטיבציה, או מעורבות פעילה. אנשים עם נטייה גבוהה לתקווה הם גם בעלי מוטיבציה גבוהה. זהו אם כן מודל אקטיבי, כאשר התוכנית והמוטיבציה מאפשרים לנו להשיג את המטרה, בין אם מדובר ביכולת לשרוד משבר חמור כמו מגיפה, או בהשגת מטרות יומיומיות, כמו מציאת עבודה או השגת תואר אקדמי."(מתוך כתבה של יפה שור רז בכתב העת זמן אמת מתאריך 5.3.2023) תקווה מוגדרת על ידי סניידר וחבריו כ" אמונה שניתן למצוא מסלולים ליעדים רצויים ושתהיה לך המוטיבציה להשתמש בדרכים אלו להשגת המטרות"(Snyder, Rand & Sigman, 2005).

מלכה מרגלית מסבירה ש"התקווה מבטאת בהגדרתה את התפיסה שקיים מחר בו ייתכנו שינויים רצויים. היא כוללת אמונה שמטרות יכולות להתגשם ושמשהו חיובי יתרחש בעתיד. גם בתקופה של קשיים או מצוקה, …, התקווה היא היכולת להאמין שיש סיכוי טוב להשיג מטרות חשובות, אך היא שונה מאופטימיות." מחקר שערכו מלכה מרגלית וצוותה במהלך משבר הקורונה הוביל למסקנה ש"סטודנטים עם רמות תקווה גבוהות הרגישו פחות בדידות. חשוב להדגיש כי התקווה בעתיד השתלבה עם התמיכה שקיבלו מחברים וממרכז תמיכה במוסד האקדמי. התקווה גורמת לתלמידים בתיכון ובאקדמיה להיות מוכנים להשקיע יותר ולהתמיד בלימודים, אך תלמידים עם צרכים מיוחדים שכיחים, כמו לקויות למידה או הפרעות קשב, זקוקים בנוסף גם לעזרה."

סניידר היה חלוץ החוקרים אשר הצביעו על ההבדל בין תקווה לאופטימיות. בפסקאות הקודמות הוצגה בתקווה. בחלק הזה אגדיר בקצרה את האופטימיות. כנטייה להאמין שהתוצאות בחיים יהיו לרוב חיוביות. אנחנו מרבים להתייחס לאופטימיסטים כאל אנשים הנוטים לראות את "הכוס החצי מלאה" בעוד הפסימיסטים נוטים להתייחס לאותה כוס עם מחצית כמות הנוזל כ"כוס חצי ראיקה". שייר וקרבר(Scheier and Carver (1985)) מגדירים את האופטימיות כנטיה היחסית יציבה להאמין ש"דברים טובים ולא דברים רעים סביר שיקרו בעתיד.בשונה מהתקוה האופטימיות נשארת במישור של ציפיות, היא אמורפית ואיננה מכוונת פעולה. במידה מסוימת להיות אופטימי משמעו לסמוך על המזל. תקווה, לעומת זאת, מניעה את האדם לתוכנית פעולה למימוש המטרות ולמימושה. בעוד אופטימיות מתרגמת למחשבות ואמירות "יהיה בסדר", תקוה מתרגמת למחשבה "סביר שיהיה טוב אם אפעל בדרך כזו או אחרת כדי להשיג את מה שאני רוצה להשיג". אציין גם שניתן לדעתי לראות זיקות בין תקווה לאמונה ביכולת מתפתחת(growth mindset). דהיינו, התקווה שמטרות שהאדם מציב לעצמו יתממשו צומחות גם מהאמונה של האדם(מבוגר וילד כאחד) שיכולותיו (ובכלל היכולת) היא דבר משתנה הניתן לשיפור מתמיד. האמונה ביכולת המתפתחת מנוגדת להסתמכות על המזל שיהא חלק מהציפיות הכלולות באופטימיות.

התמודדות טובה עם קשיים שיש בה התמדה אבל לא כפייתיות מחייבת הבנה עמוקה ואף קבלה של אי הוודאות כחלק אינטגרלי מהחיים. אחת המכשלות בהתמודדות והתמדה מסתגלת היא האשליה שישנם תחומי חיים שהם לחלוטין וודאיים ואז שיבוש או שינוי מהתוכנית הנקבעת מערערת באופן אישי ומקשה לחפש פתרון למציאות השונה מזו שהתכוננו אליה מראש.

התמדה לעומת היצמדות בלתי מסתגלת להרגלים קיימים

בניית חוסן מחייבת מעל ומעבר לתקווה התמדה בהתמודדות עם קשיים. התמדה שמוגדרת כ"מאמץ מתמשך לעשות או להשיג משהו למרות קשיים, כישלון או התנגדות"(Merriam-Webster). התמדה נכללת בפונקציות הניהוליות. פונקציות ניהוליות מוגדרות בויקיפדיה כ"תהליכי השליטה הקוגניטיביים הגבוהים של האדם, האחראים על היכולת ליזום, להתמיד, לעכב ולשנות. הם מתערבים בוויסות רגשי ובתפקוד חברתי ולימודי… המונח תפקודים ניהוליים מתייחס לאוסף רחב של תפקודים שכליים ולכן אינו מיוצג על ידי התנהגות בודדת. תפקודים ניהוליים אחראים על יכולת תכנון ופתרון בעיות, תהליכי בקרה, עכבה וויסות, בחירת מידע חושי רלוונטי, זיכרון עבודה מילולי וחזותי, יכולת תכנון והתארגנות, גמישות מחשבתית, חשיבה מופשטת, רכישת כללים, יוזמה של פעולות ועכבה על פעולות, הכנת תגובה, קשב מתמשך, סריקה חזותית, קשב סלקטיבי, התגברות על הרגל, שליטה במסיחים ועוד . עם זאת, שמירה על הקשב והעוררות אינה נחשבת לאחת מהפונקציות הניהוליות. תפקודים ניהוליים יכולים לנבא את התפקוד האקדמי של ילדים בכיתות הראשונות של בית ספר יסודי טוב יותר ממדידה של מנת משכל." בפוסט "איך ללמד ילדים להשלים את העבודה-ולגבש משמעת עצמית". התמדה אפוא כחלק מפונקציות ניהוליות(הכוללות גם את היכולת ליזום, להתמיד, לעכב פעולה, לשנות התנהגות תוך כדי פעולה הכרחית לבניית חוסן. ללמד את עצמנו ואת הילדים להתמיד למרות קשיים, חסמים, התנגדויות הוא יעד חשוב והכרחי בחינוך בכלל ובפדגוגיה של חוסן בפרט.

אלא שבמהלך הכנס בפורטוגל, יצא שבפעולות של התנהלות שלנו בשולי הכנס התגבשה אצלי התובנה שאחד הכשלים בתהליך בניית החוסן הוא ניסיון להיצמד להחלטות או להרגלים קיימים לנוכח מציאות משתנה. בעבודה חינוכית ניתן להדגים זאת בחזרה על יישום פתרון מוכר בהתמודדות עם בעיה חדשה שמוביל לכישלון. בנהתנהלות שלנו בכנס התעוררה בעיה בתהליך ההגעה שלנו למלון בלילה אחרי הנחיתה בליסבון. הזמנו מראש מלון בשדה התעופה כדי להקל על עצמנו ביודענו שאנחנו מגיעות בלילה.. בפרסום של המלון שהזמנו היה כתוב שהוא במרחק חמש דקות הליכה מהשדה. מצוידות בהזמנה יצאנו מהטרמינל והסתכלנו מסביב משוכנעות שנראה את שלט המלון. הסתכלנו, ואף הלכנו מעט ושלט המלון לא נראה. בסופו של דבר ניגשנו לקבוצה של נהגי מוניות בשדה התעופה ושאלנו כיצד ניתן להגיע ברגל למלון שהזמנו. הנהגים אמרו כולם שהם מכירים את המלון אבל שלא ניתן להגיע ברגל בקלות למלון כי מדובר בכשבע דקות נסיעה או בהליכה של כחצי שעה בדרך לא סימפטית בכלל ובלילה במיוחד, כדי להגיע למלון. התקשנו מאוד לקבל את מה שאמרו לנו הנהגים והתעקשנו שעה ארוכה ש"לא יכול להיות" כי נאמר לנו שהמלון מצוי במרחק חמש דקות הליכה מהשדה. בסופו של דבר אחרי ויכוח מתמשך עם אחד הנהגים התרצנו והזמנו את הנסיעה למלון באמצעותו. הסתבר כמובן שהנהגים צדקו והנסיעה למלון ארכה כשש שבע דקות ולא היה מצב שהיינו מגיעות אליו ברגל. חשוב לציין שעלות הנסיעה הייתה סבירה לגמרי והיא לא כל כך השפיעה על הקושי לקבל את המציאות המשתנה. הקושי המשמעותי היה קשור לזה שקראנו שהמלון מצוי במרחק חמש דקות הליכה מהשדה. הנהג שהסיע אותנו היה די המום מהקושי שלנו לקבל את המציאות והוא כמובן צדק. ההתמדה שגילינו בהתנגדות לקבל את טענות נהגי המוניות לא היו מסתגלות במיוחד. היה בהתנהגות שלנו סירוב להבין שלא תמיד מקפידים במיוחד באמת בפרסום. המשפט" לא יכול להיות" או "איך זה יכול להיות" בהיתקלות בקשיים חזרו מספר פעמים בנסיעה הזו לכנס. המשפט "איך זה יכול להיות?" מבטא את הקושי הבלתי מסתגל שלנו לקבל את ה"הפתעות" הבלתי נעימות שנכירו בדרכנו. התנסויותינו אלו תרמו ללא ספק בניסיון שלי להמשיג תהליכים הקשורים לחוסן.

לסיכום

בפוסט זה הצגתי את התקווה בשונה באופטימיות והתמדה בשונה בהצצדות להחלטות והרגלים קיימים כתהליכים הכרחיים לגיבוש של חוסן. פדגוגיה של חוסן חייבת להיות מודעת להבדלים אלה כדי לטפח במחנכים ובילדים תקווה המבוססת על אמונה ביכולת להשתנות הבאה לידי ביטוי בניסוח מטרות, תכנון צעדים ויישוום גמיש בהתאם לדרישות המטלה ובהתחשבות במציאות המשתנה. התמדה בהתמודדות עם קשיים חשובה אבל מתוך מודעות למטרות ומתוך נכונות להגמיש את הצעדים תוך כדי התאמה למציאות משתנה. כדי לגבש חוסן חשוב להיות ערים גם לתהליכים שעשויים לעכב חוסן. בפוסט זה כתבתי על אוםפטימית שאיננה מצויה בזיקה לפעולות ממשיות ולנטייה להיצמד להחלטות ולהרגלים ללא התחשבות בנסיבות משתנות. אני מעריכה שאחד הקשיים שתורמים לאימוץ אסטרטגיות בלתי מועילות עם בעיות ואתגרים קשור לסירוב להפנים שאי וודאות היא חלק מהחיים ושבעת התמודדות אפקטיבית עם בעיות הכרחי להיות ערים למציאות ולפעיל רפלקציה על הפעולות שלנו. בעוד המטרות יציבות הכלים ליישומן חייבות להיות מותאמות ללא הרף לנסיבות.

מקור

Snyder, C.R., Rand, K.L. and Sigmon, D.R (2005) Hope Theory: A Member of the Positive Psychology Family. In: Snyder and Lopez, Eds., Handbook of Positive Psychology, Oxford University Press, NY.